ידיעון הכפר מופץ: במגזר החב"די: כפר חב"ד, לוד, ראשל"צ, קריית מלאכי, קריית-גת, נתיבות, בני ברק, חולון, בת-ים, אזור, נס-ציונה, רחובות, פתח תקוה, כפר סבא,  נחליאל, ברקת, ראש העין, נתניה, עמנואל, תל-אביב, רכס-שועפת, ביתר, קריות, צפת, עכו, מגדל העמק, נהריה, אלעד, אשקלון, בית שמש.
תושבי עמק-לוד: אחיעזר, צפריה, זיתן, יגל, חמד, משמר השבעה, גנות, תלמי מנשה, ניר-צבי, באר יעקב, בית דגן, אור יהודה.


כל הזכויות שמורות לידיעון הכפר ואין להשתמש בפרסומות לכל עניין פרט לאישור המערכת

שלח-תזריע מצורע

דף הבית >> סיפור חסידי גליונות קודמים >> שלח-תזריע מצורע

סיפור חסידי "הידיעון" ידיעון הכפר, תזריע מצורע תש"ע
באדיבות מערכת "שיחת השבוע"

                                הסודו של הכנר
כל תושבי קוריץ הכירוהו היטב. מרבית תושבי העיר אף לא הכירוהו בשמו. 'הכנר העיוור' - זה היה כינויו בפי כול. הוא היה חלק בלתי-נפרד מנופה של קוריץ, כמו העץ העתיק ליד בית ועד הקהילה, כמו כיכר השוק במרכז העיר.
בכל חתונה, הכנסת-ספר תורה או אירוע גדול אחר, היה שמור לו מקום מכובד. על-אף גילו המתקדם עדיין היטיבו אצבעותיו העדינות לפרוט על המיתרים במהירות ובקלילות ולהפיק צלילים שהרעידו לבבות.
יראתו של 'הכנר העיוור' קדמה לחכמתו. הוא היה מדקדק בקלה כבחמורה. מעולם לא נתפס מדבר רכילות, לשון-הרע או אפילו סתם דברים בטלים. כשלא ניגן היה מתפלל, מקשיב לשיעור תורה או עוסק בדבר מצווה.
לא רק נגינתו הקסימה את הבריות. גם דמותו סחפה עמה בכל פעם מחדש את קהל החוגגים. כשניגן ניגון שמח, הייתה השמחה ממלאה את כל ישותו, ורגליו התרוננו עם הצלילים. כשהשמיע נעימה של רטט ודבקות, הייתה נפשו משתפכת עם הנגינה, ודמעות גלשו מבין ריסי עיניו העצומות.
מרבית תושבי קוריץ סברו כי עיוור הכנר מלידתו. רק הזקנים שבחבורה זכרו במעומעם את דבר האסון שפקדו לפני שנים רבות. יום אחד, כך סיפרו, לקה בשתי עיניו ואיבד את מאורן.
חלפו השנים. יום אחד חלה 'הכנר העיוור' ונפל למשכב. בערב נפוצה בעיר השמועה כי הצדיק הנודע רבי פינחס (מקוריץ) הלך לבקר את הכנר בביתו. הדבר היה לפלא משום שהצדיק מקוריץ לא היה רגיל לערוך ביקורים כאלה.
אמנם היה פעיל מאוד בתמיכה ובהגשת סעד לחולים ולנזקקים. הוא היה מגייס כספים רבים למטרות אלו ודאג דאגה יתרה למילוי כל צורכיהם. אבל ללכת בפועל לבקר את החולים, לא נהג.
היו שטענו כי הצדיק מקוריץ, שנודע באהבתו את האמת, חדל לבקר חולים בבתיהם, משום שהתקשה לשאת את העמדת הפנים של החולים בבואו לבקרם. הללו היו מגבירים את אנחותיהם ומעוותים את פניהם, יותר מכפי שסבלו באמת. הם עשו זאת כדי לעורר את רחמיו, כדי שיעתיר עליהם בתפילה, אבל הוא התקשה לשאת זאת.
תלמידיו של הצדיק היו אפוא סקרנים מאוד לדעת מדוע שינה הפעם מהרגלו. הם ציפו לשעת-כושר והעלו לפניו את תהייתם. שביב של חיוך עלה על שפתיו. "יודעים אתם כי שונא אני את השקר שנאת-מוות", אמר להם, והתלמידיו הנהנו בראשם. "ובכן, יש שקר ויש שקר". סתם ולא פירש.
התאכזבו התלמידים. הם ניסו את כוחם בשאלות סחור-סחור, אבל הצדיק לא היה מוכן להרחיב בדבר. "עוד חזון למועד", הפטיר ובכך חתם את הדיבור בעניין.
חלפו כמה חודשים. בריאותו של 'הכנר העיוור' הידרדרה. יום אחד הוזעקו אנשי החברה-קדישא למיטתו. כעבור שעה קלה פשטה הידיעה המעציבה על מות הכנר.
ואולם ידיעה זו נקשרה בשמועה נוספת, שעד מהרה הייתה לשיחת הכול. השמועה התבססה על עדותם של אנשי החברה-קדישא, כולם אנשי-מעלה נאמנים ומקובלים, שתיארו את רגעיו האחרונים של הכנר בעולם הזה:
עם כניסתם לחדר החולה השתרר במקום שקט, שהופר בקולות נשימתו הכבדה של הכנר. "כולם כאן?", שאל הכנר בקול חלש, ונענה בחיוב. לפתע אירע הדבר. 'הכנר העיוור' פקח את עיניו. האור בחדר סנוורו והוא שב ועצם את העיניים. לאחר כמה ניסיונות, הצליח להחזיקן פקוחות. הוא הצל עליהן בכפות ידיו והחל מביט בסובבים אותו. לאחר מכן סקר את החדר כולו ואף ניסה להביט אל המראות הנשקפים מבעד לחלון.
חיוך דק התפשט על פניו. "מבט אחרון בעולמו של הקב"ה", אמר בשפה רפה. לאחר מכן הניח יד ימין על עיניו וקרא עם אנשי החברה-קדישא ההמומים "שמע ישראל", ואמר את הווידוי. בסופו, בקעה כעין חריקה מגרונו והוא השיב את נשמתו ליוצרה.
תושבי קוריץ לא ידעו כיצד לעכל את הסיפור המדהים.
מי שפתר את החידה היה הצדיק רבי פינחס מקוריץ בעצמו: "הכנר העיוור, הכנר העיוור", מלמל בחיוך. "לא מיניה ולא מקצתיה. בריא ושלם היה האיש בשתי עיניו. בצעירותו התגלה ככישרון מוזיקלי מיוחד במינו, ורבים ניבאו לו גדולות. הוא הוזמן לנגן על בימות חשובות, ובכל מקום קצר תשואות רמות. במרוצת הזמן חש הכנר כי אין הוא ממלא כראוי את ציווי התורה "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". זמן רב התחבט בינו לבין עצמו, וכבר היה קרוב להחלטה לנטוש כליל את הכינור ואת הנגינה.
"לבסוף חזר בו, באומרו, כי לא ראוי שיניח מידיו כישרון שהעניק לו הקב"ה וכי יחדל לשמח את הבריות רק משום שהוא מתקשה לעמוד בניסיון. ואז קיבל החלטה אחרת, קשה מקודמתה: הוא עצם את עיניו ומאז לא פתחן עוד".
הצדיק סיים את דבריו: "כעת מבינים אתם מה הריץ אותי לבקר חולה מיוחד זה, שבמשך קרוב ליובל שנים רימה את העולם כולו. הוא אשר אמרתי - יש שקר ויש שקר".


סיפור חסידי "הידיעון" ידיעון הכפר, תזריע מצורע תש"ע
באדיבות מערכת "שיחת השבוע"

                                הניסיון הגדול
לא רבים יודעים כי שכונת מוסררה בירושלים נקראה לפנים "חצר שטרויס". הנדיב שהקים אותה מכספו היה יהודי עשיר וירא-שמים, ר' שמואל שטראוס שמו. ר' שמואל התגורר בעיר קרלסרוה בגרמניה ומאחורי עושרו ונדיבות-לבו מסתתר סיפור נאה ומרגש.
לפרנסתו עסק ר' שמואל בניהול בנק קטן שהקים בעבורו חמיו הגביר, מיד לאחר נישואיו לבתו. הבנק של ר' שמואל עסק בעיקר בהחלפת כספים ובהשקעות מתונות.
כדי לנהל בנק באותה עת נדרשו שלושה דברים: רישיון מן הממשלה, קבלות רשמיות ו...חליפה בעלת שני כיסים לפחות, כדי לשכן בהם את כספי הפיקדונות. הבנק, כאמור, היה קטן, אך ר' שמואל התפרנס ממנו בכבוד ושמח בחלקו.
בוקר יום שישי אחד השתתף ר' שמואל בסעודת ברית-מילה, ולכבודה פשט מעליו את חליפת שני הכיסים והחליפה במעיל השבת. אחר-כך פנה להמשך עסקיו. בחצות היום חדל, כמנהגו, מכל ענייני הבנק. הוא פנה לביתו לסייע בהכנות הבית לקראת השבת הקרבה.
בליל שבת, בשעה שחזר מן התפילה בבית-הכנסת, העביר באקראי יד על חזהו ומיד קפא על מקומו. באותה שנייה ידע שהוא בצרה גדולה. הארנק התפוח, ובו כל הכסף שהופקד בידיו וכל המסמכים המאשרים את ההלוואות שהעניק, נמצא בכיסו הפנימי. איך היה יכול לשכוח זאת!
ר' שמואל עמד על מקומו וזיעה קרה כיסתה את גופו. "מוקצה! טלטול ברשות-הרבים!", הדהדו במוחו האיסורים הכרוכים בהמשך נשיאת הארנק. ומנגד, ראה בעיני רוחו את התרחיש הזה: איכרים עמלים, סוחרים זעירים, אנשים שחסכו מפיתם כדי לרכוש זוג תפילין לבנם או כדי לתת נדוניה לבתם, צובאים על ביתו וזועקים לעברו - גנב! גזלן! הב את כספנו! בתוך דקות פורץ ההמון הזועם לביתו, משליך אותו עם בני-משפחתו לרחוב ובוזז מכל הבא ליד...
ומה הברירה האחרת? - הוסיף לטוות את חוטי מחשבתו - לצעוד לביתו תוך ידיעה שכל רגע ורגע הוא עובר ברגל גסה על איסורים חמורים?! וכי מה ערך יש לכסף מול ציווי ה', ואיזה טעם יהיה לחייו כאשר ידע כל ימיו כי כל מה שהשיג - בחטא בא לו?!
כך הוסיף ר' שמואל לעמוד על עומדו, ברחובה של עיר, ולהתייסר. לפתע חש מין הארה העוברת כזרם בגופו ומציפה את מוחו וליבו בשמחה בלתי-מוסברת. כעבור חלקיק שנייה ידע את סודה - הוא כבר החליט. בתנועה זריזה פתח את כפתורי מעילו, הטה את כיסו הפנימי כלפי מטה והארנק השמן צנח בחבטה עמומה על הארץ. בעוד דקות אחדות ישתנו חייו של אחד מגויי קרלסרוה, עברה בו המחשבה.
ר' שמואל חש הרגשת הקלה עצומה. הוא פנה לצעוד לעבר ביתו מבלי להעיף מבט לאחור. כך צעד בלב מתרונן ונכנס לביתו כשעל שפתיו כבר מתנגנת לה שירת 'שלום עליכם'.
סעודת ליל שבת עברה על ר' שמואל בשמחה מיוחדת במינה, שסיבתה לא הייתה נהירה לאיש מבני-הבית. גם למחרת היה ר' שמואל שרוי בשמחה עילאית. בסעודת היום לא ויתר אף על אחת מכל זמירות השבת שהכיר. סעודת השבת התארכה והתארכה, ואך הגבירה את תהיית בני-המשפחה.
מוצאי שבת בא. ר' שמואל הבדיל על הכוס, בירך על הנר והריח בבשמים. לאחר שבירך ברכה אחרונה על היין, ביקש מבני-משפחתו לשבת סביב השולחן. בני-הבית התיישבו דרוכים וסקרנים. הם הניחו שאולי כעת יבוא הפתרון לחידת התנהגותו המוזרה של אביהם.
הלם אחז באשתו ובילדיו של ר' שמואל כששמעו את שאירע בליל שבת. התרחיש שחזה ר' שמואל בשעה שעמד ברחוב והתייסר בלבטיו, צף בראשם של כל הסובבים. כמה זמן נותר עוד לחייהם השלווים? - שאלו את עצמם בליבם פנימה.
חריקת הכיסא של ר' שמואל הסיטה את כולם מהמחשבות הנוגות. "אנו מצווים על קיום רצון ה'. אנו מצווים גם על ביטחון ועל 'השתדלות'", אמר ויצא מן הבית.
שעה של מתח עברה על בני-הבית, מתח שעלה לשיאו כשידו של ר' שמואל הורידה את ידית הדלת ונשמע קול חריקת הצירים. ר' שמואל ניצב בפתח, מחייך מאוזן לאוזן, מחזיק בידיו את הארנק השמן. "כבר בדקתי, אף פרוטה אחת ושום מסמך אינם חסרים. הכול, ברוך ה', כשהיה". שבת שלמה היה הארנק מונח בשולי אחד הרחובות ההומים של העיר ואיש לא נגע בו!
כעבור ימים אחדים הגיע לקרלסרוה שר האוצר של המחוז. הוא חיפש בנקאי נאמן להפקיד בידו סכום כסף נכבד. התושבים הפנו אותו אל ר' שמואל שטראוס, שנחשב בעיני כול איש אמין וישר כסרגל.
השמועה על בחירתו של שר האוצר המחוזי בבנק של ר' שמואל, עשתה לה כנפיים והביאה אל הבנק הקטן מפקידים ומשקיעים רבים. עד מהרה הגדיל 'בנק שטראוס' את היקף פעילותו ור' שמואל היה לאיש עשיר. מכספי רווחיו הרים ר' שמואל לבניית 'חצר שטרויס'.


סיפור חסידי "הידיעון" ידיעון הכפר, פסח תש"ע
באדיבות מערכת "שיחת השבוע"

                            שליחויות עלומות
את הסיפור שלהלן סיפר הרב החסיד משה וייס מירושלים (מחותנו של האדמו"ר מקלויזנבורג הקודם):
אושוויץ היה הגדול והאיום מכל מחנות-ההשמדה. קרוב לשני מיליון יהודים מצאו בו את מותם. במקום נורא זה זכיתי לפגוש את מי שלימים היה מחותני, האדמו"ר מקלויזנבורג. דווקא במקום חשוך ואפל זה זהרה דמותו המיוחדת.
לאחר ימים ארוכים של עינוי והשפלה באושוויץ, צורפתי לגדוד עובדי-כפייה יהודים, שנשלחו לוורשה לפנות את הריסות הגטו המופצץ והחרב. הועמסנו כבהמות על קרונות-משא, עייפים, רעבים וצמאים. שוב פגשתי בקרון את האדמו"ר.
לאחר שמשימתנו שם הושלמה, הובלנו למחנה-הריכוז בדכאו. גם הפעם זכיתי להיות ב'סלקצייה' אחת עם האדמו"ר, עם הקבוצה שנשלחה למחנה-השבויים ועובדי-הכפייה במיהלדורף, על אדמת גרמניה. שם עברו עלינו עוד תשעה חודשי דיכוי וייסורים.
ביום שני, י"ז באייר תש"ה, זכינו סוף-סוף, אסירי 'וואלד-לאגער מיהלדורף', לרגע השחרור המיוחל. באותו יום הסיעו אותנו הגרמנים ימ"ש ברכבת הלוך ושוב, הלוך ושוב, עד שלפתע עצרו אי-שם בקרבת הכפר טונסיג. פתאום הסתלקו הגרמנים בבהלה ונעלמו. ממרחק הבחנו בחיילי הצבא האמריקני קרבים ובאים.
האדמו"ר איבד בשואה את זוגתו הרבנית ואת כל אחד-עשר ילדיו הי"ד. ובכל-זאת התגבר כארי, וכבר באותו יום קם והחל להנהיג את הניצולים ששרדו מהתופת. הדבר הראשון שבער בעצמותיו היה לעשות 'חסד של אמת' עם המתים הרבים ולהביאם לקבר ישראל.
ביום השחרור, בשעות האימה האחרונות, כאשר הנאצים טלטלו אותנו הלוך ושוב ברכבת, הבחין האדמו"ר בגוויות הרבות המוטלות בצידי הדרכים. רבים מהם נמנו עם מכרינו ממחנה מיהלדורף הסמוך. כעת מיהר להתייצב במפקדת המחנה וביקש להעמיד לרשותו מכונית עם נהג, לשם איסוף הגופות. קשה לתאר את גדלות-הנפש שנדרשה אז מאדם, שעבר את התופת הנוראה, כדי לטפל במתי-המצווה הרבים שהתגוללו בכל פינה. הוא הכשיר חלקה בבית-הקברות והביא את גופות הקדושים למנוחה נכונה בקבר ישראל.
חלפו שנים רבות מאז. השתדלתי ככל יכולתי להשכיח מליבי את מראות הזוועה של אותן שנים ולפתוח בחיים חדשים.
זה היה בערך בשנת תשכ"ה. ביקרנו בלונדון, אני ורעייתי, ושם שמענו על יהודי חשוב ובעל השפעה רבה, הרב אברהם-יצחק גליק שמו; חסיד חב"ד שפעל רבות בשליחות הרבי מליובאוויטש, ובמרוצת הזמן אף זכה לתואר 'שגרירו הנודד של הרבי'. הרב גליק יצא ובא בטרקליני מלכים ושועי-ארץ.
מכיוון ששם-נעוריה של רעייתי הוא גליק, התעניינתי במוצאו של הרב גליק. נודע לי כי הוא יליד וינה. ידעתי כי וינה שלפני המלחמה הייתה מלאה חכמים וסופרים שרובם ממוצא גליציאני; ומאחר שגם רעייתי מוצאה מגליציה, החלטתי לברר אם יש בינינו קשר משפחתי.
נפגשתי עם הרב גליק. במהלך שיחתנו הזכיר כמה פעמים את שמו של הרבי מליובאוויטש. בכל פעם עשה זאת בחרדת-קודש עמוקה. ביקשתי ממנו לספר לי דבר-מה על הרבי, שהוא חרד כל-כך לשמו. הרב גליק חכך רגע בדעתו ואז החל לספר:
"לפני זמן-מה קיבלתי שיחת טלפון ממזכירו של הרבי, הרב חודוקוב. 'הרבי ביקש להטיל עליך שליחות מיוחדת', אמר לי המזכיר והחל לפרט באוזניי את מהות השליחות. 'בכפר קטן בגרמניה', אמר, 'לא-הרחק מהעיר מינכן, יש בית-עלמין קטן שבו קבורים קדושים וטהורים שרצחו הנאצים ימ"ש. בשל המצב ששרר אז, נקברו יהודים אלה בצמוד לבית-קברות נכרי, ומחיצה בלבד מבדילה בין אלה לאלה. עם הזמן גדל בית-הקברות הנכרי והתרחב, ונוצר מצב שבית-העלמין היהודי הוקף מכל עבריו בקברי נכרים. בינתיים נפלה גם המחיצה שגידרה אותו, ונמצא כי אותם קדושים יהודים קבורים עתה בתוך בית-קברות נכרי. עליך לנסוע אפוא לשם מיד, ליצור קשר עם הרשויות המתאימות, ולדאוג לגדר את בית-החיים היהודי מכל צדדיו'.
"המזכיר לא המתין לתגובתי והוסיף לתת לי הוראות מפורטות כיצד עליי לבנות את הגדר. למשל, הוא אמר שעל הגדר להיות בנויה בטון וגובהה צריך להיות לא פחות משני מטרים. 'הרבי ביקש עוד, כי כאשר תסיים בהצלחה את השליחות, תצלם את בית-החיים מכל צידיו ותשלח את התמונות לכאן', הוסיף המזכיר. מובן שנסעתי לשם ופעלתי על-פי ההוראות שקיבלתי". עד כאן דברי הרב גליק.
כאשר סיפר לי את סיפורו, ישבתי קפוא על מקומי ולא יכולתי לנוע. התמונות שבו לרצד מול עיניי, וליבי החל לפעום בחוזקה. לא האמנתי למשמע אוזניי. בקושי רב הצלחתי להוציא את המילים מפי ובקול רועד שאלתי: "מה שם הכפר?".
הרב גליק הרהר קלות והשיב: "טונסיג". הייתי על סף עילפון.
הכרתי רבים מאותם קדושים שקברנו בטונסיג. אף אחד מהם לא היה חסיד ליובאוויטש. והנה, הרבי מליובאוויטש היושב בברוקלין אינו יכול לשבת במנוחה כאשר בכפר קטן בגרמניה נפלה המחיצה בין בית-החיים היהודי לבית-הקברות הנכרי!
מה אומר ומה אדבר? כעת הבנתי גם הבנתי את חרדת-הקודש שבה הזכיר הרב גליק את שמו של הרבי.


סיפור חסידי "הידיעון" ידיעון הכפר, פ' ויקרא תש"ע
באדיבות מערכת "שיחת השבוע"

                            עלילת הדם - האחרונה
הדבר היה ימים אחדים לפני חג הפסח בשנת תרע"א. גופתו של ילד רוסי כבן שתים-עשרה נמצאה מוטלת במערה זנוחה מחוץ ליישוב. חוקרי המשטרה קבעו, כי הגופה היא של הנער אנדריי יושצ'ינסקי, שנעדר לפני כמה ימים מבית הוריו שבפאתי קייב. חקירת השוטרים הובילה אל קבוצת פשע מקומית, וממצאיה אף לימדו שדמות מסוימת אחראית לרצח.
אלא שמה שנראה כסיפור פלילי, הפך עד מהרה לפרשה מסובכת ואומללה, שנעשתה במשך הזמן עניין בין-לאומי. תושבי אוקראינה, ועיתוני אוקראינה בראשם, שאהבת-ישראל לא הייתה מתכונותיהם הבולטות, החליטו לנצל את רצח הנער למטרות אנטישמיות. כך החלה להירקם עלילת-הדם הקרובה ביותר לזמננו.
העלילה התחילה משמועות כי יהודי ביצע את הרצח, וכי הדבר נעשה לצורכי דת. לקראת מועד קבורת הנער הפיץ ארגון אנטישמי ושמו 'המאה השחורה' דפי תעמולה ובהם טען כי היהודים עומדים מאחורי רצח הנער, והארגון אף קרא לנקמה ביהודים. מסע ההפגנה היה עד מהרה להפגנה אנטישמית, רווית אש-שנאה ותאוות-נקם.
בימים הבאים הוסיפו העיתונים לבחוש בקדרה. הם התחרו ביניהם בתיאור פרטי הרצח, כשהם משתמשים ביודעין שימוש מרושע בעדויות שקריות ובדמיונם הפרוע. הכמרים בכנסיות הצטרפו אף הם למקהלת המסיתים, וההמון המוסת סובב בחוצות הערים צמא לנקמה, ממתין לגפרור שיצית את הבערה.
בינתיים הוגשה למועצת הנבחרים, ה'דומה', שפעלה לצד השלטון הצארי, עצומה הקוראת לחקירה מחודשת של הרצח, ש"כל הסימנים מראים כי בוצע על-ידי היהודים למטרות דת". צוות החקירה, שהבין למה מצפים ממנו, החל לפעול בכיוון הרצוי. בוקר אחד ידעו העיתונים לספר, כי הרוצח היהודי נתפס ושמו מענדל בייליס.
בייליס, צעיר כבן עשרים ושש, היה פועל פשוט ותמים בבית-חרושת ללבנים, ששכן לא-הרחק ממקום מגורי הנער הנרצח. החוקרים אף הצליחו 'לאתר' עד לרצח, מדליק הפנסים ברחוב, שטען כי ראה את מענדל רודף אחרי הנער. בתוך זמן קצר מצא עצמו מענדל האומלל מאחורי סורג ובריח.
כעת התפנו הכול לעסוק במניעי הרצח. כמרים מלומדים ידעו לספר, כי היהודים משתמשים שימוש עתיק-יומין בדמם של נערים נוצרים, לצורך אפיית מצות לחג הפסח. אט-אט נעשה האיום על יהודי אוקראינה ורוסיה ממשי יותר ויותר.
משפחתו של בייליס ביקשה לשכור לו עורך-דין, אך לא נמצא מי שיסכים לקבל עליו את המשימה. לכול היה ברור שזהו תיק סבוך ביותר, ושנוסף על הצורך להפריך את עצם העלילה, יהיה צורך לעמוד מול גלי הסתה של הציבור והתקשורת.
ראשי יהודי רוסיה, ובראשם רבי שלום-דובער שניאורסון, האדמו"ר מליובאוויטש נ"ע, נכנסו לעובי הקורה. בהשפעתו של הרבי ניאות עורך-הדין היהודי אשר גרוזנברג, גאון בתחומו ובעל שם עולמי, לקבל את התפקיד. במקביל בחר הרבי כמה רבנים שתפקידם היה להוכיח את הסילופים שנעשו על-ידי הכמרים במקורות היהדות בכל הנוגע לאיסור אכילת דם.
לאחר יותר משנתיים נפתח המשפט בעיר קייב. המתח שהצטבר בקרב היהודים, הגיע לשיאו. בתי-הכנסת ברחבי אוקראינה ורוסיה מלאו ביהודים שנאספו להפיל תחינה ולבקש על נפשם מאת השוכן במרומים.
הסניגוריה, בראשות עורך-הדין גרוזנברג, הצליחה אט-אט למוטט את חומת התביעה השקרית. עד מהרה נתגלו סדקים עבים בעדויות העדים. אבל למרות הכול, האווירה ברחוב נותרה עויינת וארסית. איש לא היה מוכן לצנן את תאוות הנקם, שלובתה שנתיים רצופות.
כחודשיים התנהל המשפט, ולבסוף הגיע יום ההכרעה. המושבעים, שלא היו אלא אנשים פשוטים ובורים בכל הקשור בדת, היו אמורים לחרוץ את דינו של בייליס. אולם בית-המשפט היה מלא יהודים וגויים כאחד, והאווירה הייתה טעונה מאין כמוה.
נאומו של התובע היה מלא ארס ושנאה. הוא השתדל לדבר בסגנון מכליל, שיטיל את האשמה על כל היהודים. לאחר מכן בא תורו של גרוזנברג. במילים חדות כתער, בשפה קולחת ומתוך אמת פנימית, סיכם את טיעוני ההגנה. את דבריו סיים במילים: "הביטו בחלון האמת שחברי הסנגוריה פתחו לפניכם בחומת השקר אשר בנו שונאי עם-ישראל, כדי להאשים איש חף מכל עוון ופשע. מקצה הארץ ועד קצה יישמע קול שבועתי: נקיים אנחנו, כל בית-ישראל, ונקי מענדל בייליס מהעלילה הנוראה עלילת-הדם. שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד".
חבר המושבעים פרש להתייעצות אחרונה. כעבור שעה קלה הושלך הס באולם. נשיא בית-המשפט עמד לקרוא את פסק-הדין. המתח בחלל בית-המשפט הגיע לשיאו. והנה נשמע קולו של הנשיא: "בית-המשפט מצא את היהודי מענדל בייליס זכאי. מענדל בייליס חופשי".
פרץ עז של מחיאות-כפיים נרגשות נשמע מכל עבר. אנשים קראו: "יחי בית המשפט, יחי!". חיש-מהר פשטה השמועה ברחבי אוקראינה ורוסיה, וליהודים הייתה הרווחה והישועה.

סיפור חסידי "הידיעון" ידיעון הכפר, פ' ויקהל-פקודי תש"ע
באדיבות מערכת "שיחת השבוע"

                                   מהפך פנימי
זמן רב סבלו היהודים בקהילת רוואצק, אשר באזור חרסון שבאוקראינה, מעריצותו של הפריץ. כל האדמות בסביבה היו בבעלותו, והוא נהג להתעלל בתושבים היהודים ככל העולה על רוחו.
את זמנו הפנוי נהג הפריץ לבלות בשעשועים ובתענוגות. יום אחד יצא לטייל במרחבים הגדולים שמחוץ לשטחים שבבעלותו, בלוויית כמה ממשרתיו. הם הגיעו לנהר גועש ונהנו מהמראה הנהדר. זרמי הנהר יצרו מערבולות והתנפצו בעוז אל שפת הנהר. הפריץ, בשחצנות אופיינית, התרברב באוזני משרתיו כי יוכל להשיט את סירתו גם במים השוצפים.
משרתיו ניסו להניאו מהרעיון המסוכן, אך הוא לגלג עליהם וציווה להוריד לנהר את הסירה הקטנה שבמרכבתו. באין-ברירה מילאו המשרתים את הוראותיו, והושיבוהו בסירה. הפריץ אכן היה שייט מעולה, והצליח לנווט את סירתו בין הזרמים הגועשים. אך פתאום גברו הרוחות, זרם הנהר נעשה עז וסוער, והפריץ לא הצליח לחתור לעבר היבשה. הוא נאלץ להתקדם עם הזרם במורד הנהר, מתרחק במהירות ממרכבתו וממשרתיו.
רק לאחר שעות רבות של מאבק עקשני מול זרמי הנהר הצליח להשתלט על הסירה ולהשיטה אל גדת הנהר. כאשר עלה על היבשה, לא ראה סביבו נפש חיה והבין כי התרחק ממקום יישוב. לא היה לו שום מושג היכן הוא נמצא ולאן עליו ללכת.
פתאום נרעד. לידו עמד יהודי בעל הדרת-פנים מיוחדת. על ראשו חבש כובע פרווה, כמנהג החסידים, וכל-כולו הדר וכבוד. הפריץ השפיל את עיניו למראה עיניו הבורקות של הרב, והמתין לשמוע מה יאמר לו.
שאלו האיש: "מי אתה ומניין באת?". ענה הפריץ, כי הוא הפריץ של רוואצק, וסירתו נסחפה לכאן על-ידי הנהר הגועש.
"דע לך", אמר האיש, "כי יהודי אתה. אביך ואמך מתו בעודך תינוק והפריץ אימץ אותך ונטע בך שנאת ישראל. אם תבטיח לי כי תחדל מלהציק ליהודים, אוכל להחזירך אל עירך ואל ביתך".
נדהם הפריץ למשמע הדברים והתקשה להאמין להם, אולם המצוקה הגדולה שהיה שרוי בה לא הותירה לו ברירה. הוא הבטיח זאת לרב, ובלבד שיוציאו מהשממה המפחידה.
הרב הגיש לפריץ דף וציווה עליו לחתום את שמו על כל אשר הבטיח. לאחר שחתם, לקחו הרב בידו והוליכו עמו כברת-דרך, עד שהעמידו על הדרך המובילה אל עירו. קודם שנפרד ממנו אמר לו הרב: "ראה הזהרתיך לקיים את מה שהבטחת. כאשר תגיע אל עירך גש מיד אל הרב המקומי, והוא ינחה אותך כיצד לנהוג". הרב סיים את דבריו ונעלם כלעומת שבא.
בביתו של הפריץ דאגה רבה. בני-ביתו של הפריץ שיגרו משלחות חיפושים לאורך הנהר, אולי ימצאוהו, אך הללו העלו חרס בידם. ופתאום הופיע הפריץ בשערי העיר, בריא ושלם. חיש-מהר עשתה לה השמועה כנפיים, ומיד הגיעו אליו בני-משפחתו, במרכבות הדורות, לקחתו לארמונו.
שכח הפריץ לגמרי את הבטחתו וחזר לחיי השגרה שהיה רגיל אליהם.
באותו זמן אירעה ברוואצק עלילת דם. גוי שהחליט להעליל על היהודים, הוציא מבית-העלמין הנוצרי גופת תינוק רך, שזה עתה נקבר, עטפו בשק וזרקו בחצר בית הרב, רבי ישראלצ'י, שכונה 'ר' ישראלצ'י גוטער איד' [=היהודי הטוב].
למחרת בבוקר 'הבחין' הגוי בשק המושלך בחצר הרב ומיהר להודיע זאת למשטרה. השוטרים פתחו את השק ומצאו בו את גופת התינוק. מיד נאסרו הרב ובני משפחתו, עד מועד משפטם.
חרדה גדולה אפפה את היהודים, והם הִרבו בתפילות ובתחנונים. בלילה שקודם המשפט חלם הפריץ חלום. הוא ראה את הרב שראה אז, בצאתו מהנהר. הרב הזכיר לו את הבטחתו, וציווה: "מחר בבוקר עליך ללכת לבית-המשפט. בנפשך הדבר".
הבוקר הגיע, והפריץ יצא אל בית-המשפט. קהל גדול גדש את האולם, והכול המתינו במתח לכניסת הנאשמים.
בצעדים מדודים, אך בביטחון מלא, נכנס ר' ישראלצ'י לאולם וישב על ספסל הנאשמים. הפריץ הביט שוב ושוב בדמות הרב, ולא האמין למראה עיניו. הלוא זה היהודי שראה אז, ואתמול בלילה דיבר עמו בחלום. אין זאת אלא כי איש אלוקים הוא ובעלילה באו עליו.
האווירה באולם הייתה רוויה שנאה ליהודים. שונאי-ישראל כבר היו נכונים לפרעות שיעשו ביהודים עם היוודע תוצאות המשפט. היהודים היו אחוזי חרדה מהגורל הצפוי לרבם הקדוש וליהודים בכלל.
"איוון!", הרעים פתאום הפריץ בקולו על הגוי, שעמד על דוכן העדים. עמידתו האיתנה של איוון החלה להתערער ועל פניו ניכרו סימני פחד. "אמור לכולם", המשיך הפריץ, "כיצד הגיעה גופת התינוק לחצר הרבי. אם לא תגיד, אצווה לענות אותך, עד שתאמר את האמת".
דיי היה בכך לשבור את רוחו של איוון. הוא החל לגמגם ובמהרה סיפר, בלשון רצוצה וברעד, כיצד זמם ועשה את כל העלילה.
ר' ישראלצ'י שוחרר לביתו בכבוד רב, ואליו התלווה הפריץ עצמו. בימים הבאים הסתודדו השניים שעות רבות, עד שנודע הסוד לכול: הפריץ שינה את אורחותיו ונעשה בעל-תשובה.
ומאז ועד יום פטירתו, הִרבה הפריץ לעשות טוב וחסד לאחיו היהודים



סיפור חסידי "הידיעון" ידיעון הכפר, פ' כי תשא תש"ע
באדיבות מערכת "שיחת השבוע"

                                   קללת הסכם
הייתה זו שעת צהריים נינוחה בטביליסי בירת גרוזיה. חכם יעקב דובראשוילי, רבם הראשי של יהודי גרוזיה, ישב כדרכו בבית-המדרש ולימד תורה לתלמידיו. השיעור הסתיים, ואז התקרב אליו אדם לבוש כאחד האיכרים וביקשו לצאת עמו החוצה. בחוץ, פרם הזר כמה מכפתורי חולצתו ותחתיה נתגלו מדי השוטר שלו.
"אתה עצור", פקד השוטר המוסווה, והוביל את חכם יעקב אל תחנת המשטרה. המעצר התבצע בשקט ובעורמה, כדי שלא להתסיס את בני הקהילה.
חכם יעקב היה אהוב ונערץ על בני קהילתו. נוסף על גדלותו בתורה, ניחן בפיקחות רבה וידע למצוא נתיב ללבו של כל אדם. עשרות שנים שימש בתפקידו הנכבד, ושם דגש על הרבצת תורה לרבים והכשרת דור חדש של רבנים. רוב שעות היום היה יושב בבית-המדרש ומלמד תורה.
מאסרו אירע שש שנים אחרי פרוץ המהפכה הקומוניסטית. נדרש למהפכה זמן לחדור אל תוך גרוזיה. אולם כאשר הגיעו הבולשביקים לגרוזיה, החלו להראות את נחת זרועם לכל מתנגדיהם, ובראשם, כמובן, היהודים. חכם יעקב, שהיה מחסידי הרבי מליובאוויטש ועסק בהרבצת תורה, ידע שהוא נמצא על הכוונת.
בתחנת המשטרה פגש חכם יעקב עוד כעשרה מחכמי העדה שנאסרו אף הם באותו יום, כל אחד מהם בתואנה אחרת. לא זמן רב התאפשר לחכם יעקב להימצא בקרב חבריו. הוא הופרד מהם והוכנס לתא מבודד. התא היה קטן ומצחין, וחכם יעקב המתין בחשש לבאות.
הימים נקפו. חכם יעקב טורטר פעם אחר פעם בחקירות ארוכות ומתישות, כשהחוקרים לא נרתעים משימוש במכות ובעונשים גופניים. לאחר כל חקירה כזו, היה שב לתאו שבור ורצוץ.
אותו לילה הוגדשה סאת ייסוריו. זה עתה שב מחקירה מתישה ומייגעת כשכל גופו חבול ופצוע. בקושי רב הצליח לתפוס שינה קלה, וכבר העירו אותו שנית, להמשך החקירה. בקושי רב עשה את הדרך אל חדר-החקירות, וצנח חסר-אונים על כיסא הנחקרים, להנאתו הגלויה של צוות חוקרים חדש ורענן.
החקירה החלה, אך הפעם שינה לפתע חכם יעקב מהרגלו. במקום להשיב ישירות על השאלות, ביקש רשות לספר סיפור.
"ספר", הסכימו החוקרים, שסקרנותם התעוררה.
סיפר חכם יעקב: "הנוצרים במדריד העלילו פעם על יהודי העיר ששחטו נער נוצרי כדי להשתמש בדמו לאפיית מצות לפסח. בעקבות העלילה, נעצרו נכבדי היהודים בעיר וכן רב הקהילה. הרב, שהיה ישיש וחולה, לא יכול היה לעמוד בעינויים הקשים, והודה באשמה כדי להיפטר מייסוריו".
בדברו, הפשיל חכם יעקב את שרוולי חולצתו ומשך כלפי מעלה את קצות מכנסיו, כדי שהחוקרים יבחינו בחבורות הקשות שנגרמו לו. החוקרים הביטו זה בזה במבוכה, וחכם יעקב המשיך בסיפורו:
"כשנודע הדבר למלך, ציווה לגזור על כל הנאשמים מוות אכזרי. הוא הורה להכניסם לחביות זרועות מסמרים, ולגלגלם כך בחוצות העיר. כשהגיע מועד ביצוע העונש, נתכבד המלך להיות הראשון להכניס את אחד הנאשמים אל תוך החבית. אך כאשר ניגש לבצע את גזר-הדין, לקה לפתע המלך בלבו והתמוטט תחתיו. לאחר שהתאושש, הבין כי יד ה' הייתה בו. הוא ציווה לחקור חקירה חוזרת, ואז יצאה האמת לאור". חכם יעקב סיים את סיפורו והשתתק.
הקצין החוקר הבין היטב למה ירמזו דבריו של הרב. בחיוך מתגרה שאל: "אם-כן, מדוע האלוקים שלך אינו מעניש גם את החוקר שעינה אותך?!".
חכם יעקב לא נבוך מהשאלה והשיב: "אמנם אינני ראוי שייעשה לי נס מן השמים כמו לאותו רב בספרד, אבל ברור לי כי יום יבוא והקב"ה ייקום את נקמתי מאותו חוקר רשע". החקירה הסתיימה וחכם יעקב הושב אל תאו.
לילה קשה עבר עליו. הוא לא הצליח לתת תנומה לעפעפיו. כל הזמן הרהר בדברים שאמר לחוקרים. במוחו ניקרה השאלה: האומנם ראוי הוא שדמי סבלו וייסוריו יינקמו על-ידי הקב"ה?
הבוקר עלה. חכם יעקב נחרד שוב למשמע שקשוק המפתחות בדלת חדרו. שוב עלה בו הפחד מפני חקירות ועינויים נוספים שצפויים לו.
אך הוא לא נלקח לחקירה. למרבה פליאתו, הובל אל חדר רחב-ידיים, נקי ומאוורר. הוא הושב ליד שולחן, שעליו הייתה ערוכים פירות ומיני מאכל. חכם יעקב לא האמין למראה עיניו. היה בו חשש שזו עוד שיטת עינויים שטנית.
תוך כדי כך הבחין באווירה מוזרה ששררה בחדר. נדמה היה לו, כי הקצינים מביטים בו ביראת-כבוד מהולה במורא. לא היה לו שום מושג על פשר הדבר.
עד מהרה נפתרה התעלומה. מפי אחד הנוכחים נודע לו, כי בבוקר השכם נפלה בתו של החוקר שהירבה לענותו לתוך חבית מים רותחים. היא נכוותה קשות ומתה. אשת החוקר, בראותה את האסון שאירע לבתה, לא שלטה ברוחה וקפצה מחלון הבית אל מותה.
המאורע הטראגי שאירע לחברם, החריד את ליבם של החוקרים. הם נזכרו בסיפורו של החכם היהודי, וקישרו בין הדברים. עוד באותו יום שוחרר חכם יעקב והושב לביתו ולתפקידו.

סיפור חסידי "הידיעון" ידיעון הכפר פורים תש"ע
באדיבות מערכת "שיחת השבוע"

                               נס פורים ברוסיה
האם ובתה צעדו ברחובות קייב המושלגים, שלובות זרוע ושפופות ראש. "מתי נשוב לראות את אבא?", שאלה בתיה בעצב. "ובכלל, מה יהיה?", הוסיפה בדאגה.
"התעודדי בתי", ניסתה האם, אלטה, לנחמה. "צריכים לבטוח בה' ולשמוח. הלוא בכל-זאת ערב פורים היום".
אלה היו ימים קשים ואפלים, לא רק לאם ולבת אשר אבי משפחתן, ר' יהודה-לייב מייזליק, היה כלוא זה כשנתיים בעוון פעילות יהודית, אלא לכל יהודי רוסיה. ענן שחור ומאיים כיסה את שמיהם.
הכול החל חודש וחצי קודם לכן (בכ"ו בטבת תשי"ג). הימים הם, כזכור, ימי שלטונו העריץ של סטלין ימ"ש. באותו יום נמסרה בכלי-התקשורת הודעה דרמטית המספרת על חשיפת קשר מוות שרקמה חבורת רופאים, המשתייכים ברובם לארגון יהודי בין-לאומי, נגד קציני צבא בכירים.
על-פי ההודעה, רופאים אלה כבר הצליחו לפגוע בחייהם של שני קצינים - א"ס קורצ'וב וא' ז'דנוב. עוד נמסר בהודעה, כי כל הרופאים הקשורים בפרשה נעצרו וכי בקרוב ייערך להם משפט צדק.
רוב תושבי רוסיה הנמנים עם השכבה האינטליגנטית, ובמיוחד הרופאים, לא האמינו לידיעה והיו משוכנעים כי כל העניין בשקר יסודו וכי אינו אלא תכסיס במלחמת החורמה שסטלין מנהל נגד היהודים. אולם די היה בעצם מסירת ההודעה לקרוא דרור לשד האנטישמי. ההמון ברחוב לא היה זקוק ליותר מזה. יהודי רוסיה נאלצו להתמודד יום-יום ושעה-שעה עם גילויי שנאה קשים, חרפות, גידופים והשפלות.
ההסתה ברחוב ובכלי-התקשורת גברה והלכה מיום ליום. הכול המתינו ליום שבו יתקיים משפט הראווה של הרופאים היהודים. לאיש לא היה ספק בהרשעתם הצפויה. לכולם גם היה ברור, כי ההתנכלות האמיתית ליהודים תחל אז, לאחר ההרשעה.
יהודי רוסיה רעדו מפחד. לפי שמועות עקשניות הכין סטלין תכנית לגירוש המוני של כל היהודים לרפובליקת בירוביג'אן, שאותה ביקש להפוך למעין 'מחנה הסגר' אחד גדול.
אלטה ובתיה נכנסו לביתן. "הבה נשלח 'משלוח מנות' זו לזו", הציעה האם. בתוך כך נטלה תפוח, צירפה אליו ביסקוויט והושיטה זאת לבתה. בתיה השיבה את ה'משלוח' לאמה, כ'משלוח מנות' ממנה. לפתע פרצו השתיים בבכי. הן בכו ובכו בלא לומר מילה.
"יש לי רעיון, אימא", אמרה בתיה.
"מהו?", שאלה אלטה.
"הבה נגיש עתה את התפוח ואת הביסקוויט שנרטב בדמעותינו כ'משלוח מנות' לקב"ה", הציעה הבת.
אלטה חיבקה את בתה בהתרגשות. היא הסכימה להצעת בתה. יחדיו הרימו את התפוח והביסקוויט אל-על ואלטה אמרה: "ריבונו של עולם, כשם שעלתה לפניך ליבנת הטיט שגיבלו בני-ישראל במצרים בדם ילדיהם ועוררה את מידת רחמיך, כך יעלה לפניך משלוח מנות זה, הספוג בדמעות ילדיך"...
השעות נקפו. לפתע עלתה המולה מהחוץ. בתיה פתחה מעט את הדלת והציצה מבעד לסדק. היא הבחינה בשכנות המשוחחות ביניהן בקול רם ובהתרגשות יתרה. היא הטתה את אוזניה וכאשר קלטה את השיחה, התקשתה להאמין. השכנות דנו בסערת-נפש בבשורה הטרייה שהגיעה זה עתה ולפיה סטלין מת.
מפי אחת השכנות יכלה ללמוד עוד, כי בלילה הקודם נערכה אסיפת קבינט בקרמלין ובה השתולל סטלין כמטורף. הוא כפה על חברי הפוליטבירו לחתום מיד על צו גירוש של יהודי רוסיה לבירוביג'אן. מקצת הנוכחים התנגדו לצו הגירוש וסירב לחתום עליו. קמה סערה רבה וסטלין החל לצרוח ולהשתולל כאחוז אמוק. בתוך כך שלף לזר כגנוביץ אקדח קטן מכיסו וכדור מוות פילח את רקתו של העריץ.
בתיה רצה לאמה וסיפרה לה את החדשה המרעישה. תחילה מיאן מוחן לעכל את הבשורה, אך כחלוף רגע התעשתו והחלו מתחבקות. דמעות של גיל זלגו מעיניהן. "נראה שזוהי תחילת המפלה של שונאי ישראל", אמרה אלטה. כעבור רגע הוסיפה בעיניים קורנות: "כעת אפשר בהחלט לשבת ולקיים את מצוות סעודת פורים, כדת וכדין".
אלטה ערכה את השולחן במעט האוכל שהיה ברשותה, והיא ובתה התיישבו ל'סעודת' פורים. פתאום נשמעה נקישה על הדלת. ליבן של השתיים ניתר. מי זה יכול להיות? הלוא מאז נאסר האב פסקו רגלי השכנים מלדרוך על מפתן ביתן! בתיה ניגשה אל הדלת ובהיסוס רב פתחה אותה.
למחצית השנייה נפערו עיניה בתדהמה. מולה עמד ...אביה. הוא היה חיוור כסיד ונרגש.
זעקה בלתי-נשלטת נמלטה מפיה בשעה שנפלה לזרועות אביה. אז הגיעה גם האם, אלטה. "יהודה-לייב!", קראה כלא מאמינה. הוא היה נרגש ובקושי הוציא מילה מפיו. כעבור רגע התיישב באפיסת כוחות על כיסא סמוך. בתיה התנפלה עליו בנשיקות. "אבא, אבא'לה", מלמלה בבכי של אושר, "פורים שמח, אבא'לה"...

סיפור חסידי "הידיעון" ידיעון הכפר פ' יתרו תש"ע
באדיבות מערכת "שיחת השבוע"

                               מצווה שלא לומר
בעירו של הצדיק רבי ישראל מוויז'ניץ, בעל 'אהבת ישראל', התגוררה אלמנה ענייה, מטופלת בילדים רכים. נוסף על העוני והמחסור שהיו מנת-חלקה, הותיר לה בעלה חובות גדולים. מדי יום היו הנושים מתדפקים על דלת ביתה והיא נאלצה לדחותם בלך-ושוב. אך כמה זמן תוכל עוד להתחמק?
במיוחד רבה הייתה דאגת האלמנה בשל הלוואה בנקאית גדולה שנטל בעלה כדי לרכוש את דירת מגוריהם. כאשר קנו את הבית הייתה השמחה רבה, על שהצליחו סוף-סוף לצאת ממעגל דמי השכירות הבלתי-נגמרים ולהגיע לבית משלהם; אך עתה היה נטל ההלוואה כבד, כבד מאוד לכתפיה הדלות והשחות.
בתקופה הראשונה לאחר מות בעלה אמנם התחשב הבנק התחשבות מסויימת באלמנה, בהעניקו לה פסק-זמן קצר להתארגנות לתשלום החוב, ואולם פסק-הזמן תם והצקותיהם של שליחי הבנק נעשו תכופות יותר ויותר.
ממש לפני ימים אחדים שמעה האלמנה מפיו של השליח דברים ברורים ובוטים, ולפיהם, אם לא תעלה במהרה על מסלול התשלומים שנקבע מראש, תיתבע למשפט ולבסוף אף תסולק מן הבית.
בצר לה פנתה האלמנה לצדיק מוויז'ניץ ובדמעות ביקשה את סעדו. הקשיב לה הצדיק ולבו התכווץ מצער וכאב. בתום דבריה ניחמה במילות תקווה וביטחון בה' והבטיח לסייע לה ככל יכולתו.
מנהג היה לו לרבי ישראל, לטייל בכל יום אחר-הצהריים בלוויית שמשו. לטיול היה מסלול קבוע, שכמעט מעולם לא השתנה. הוא היה פוסע אל מחוץ לעיר ופונה לעבר השדות המוריקים. שם, באוויר הצח של הטבע, צועד היה דומם והשמש פוסע מאחור, שומר את צעדיו. במקום זה היה מתייחד עם קונו ועם מחשבותיו.
באותו יום סטה לפתע הצדיק מן המסלול הקבוע. כשהגיע לפאתי העיר, לא פנה כהרגלו אל השדות המוריקים, אלא דווקא בכיוון ההפוך. התפלא השמש, אך לא אמר מילה. הצדיק נכנס חזרה אל תוך העיר, אל אזור המגורים היוקרתי שלה.
הוא נעצר ליד בית רחב-ידיים ומפואר, שגינה מטופחת מקיפה אותו. כשהתקרבו אל שער החצר, ראה השמש כי מתנוסס עליו שמו של הבנקאי היהודי העשיר. אולם סיבת בואו של הרבי לבית הבנקאי, אשר השתייך לחוגי המשכילים והיה מנותק לחלוטין מחיי הקהילה היהודית בעיר, נותרה בעיניו כחידה.
הבנקאי העשיר הצליח להסוות ברוב כישרון את התדהמה שאפפה אותו למראהו של הצדיק על מפתן ביתו. הוא קיבלו בכבוד רב והזמינו להיכנס לטרקלין הבית. ישב הצדיק ולא הוציא הגה מפיו. הוא סקר בשלווה את הבית ושמר על שתיקתו.
בתחילה חש המארח כי בלתי-מנומס יהיה לשאול את הצדיק לסיבת בואו. הוא הניח שהצדיק יעשה זאת ביוזמתו. ואולם כשחלפו דקות של דומייה מכבידה, העז לשאול את הצדיק לפשר בואו אליו.
"אל לך. הנח לי ולטעמיי השמורים עמי", אמר הצדיק, שבאותו רגע קם ממקומו והושיט לבנקאי יד לפרידה.
זה כבר היה יותר מדי בשביל המארח העשיר. "מה זאת אומרת?", שאל, ספק נבוך ספק נעלב, "סתם כך לבוא וללכת?! וכי לחינם הטריח עצמו הרבי עד ביתי, רק כדי לשבת כאן דקות מספר ואז לקום וללכת?!".
"חלילה", חייך הצדיק, "באתי לכאן לקיים מצווה גדולה וחשובה".
"איזו מצווה?", השתומם הבנקאי.
"חז"ל אומרים בגמרא, כי 'כשם שמצווה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע'. ובכן, בתחילה סברתי לבקשך דבר-מה, בתקווה שתיענה לבקשה. בכך הייתי מקיים את חלקו הראשון של מאמר חז"ל וזוכה במצווה. אך לבסוף ניעור בי החשש שמא לא תיענה לבקשתי, ולפיכך בחרתי לקיים את חלקו השני של מאמר חז"ל. וגם זה, כאמור, מצווה"...
כעת גברה סקרנותו של הבנקאי שבעתיים. הוא ממש התחנן לפני הצדיק שיאמר לו את דבריו. לבסוף ניאות הצדיק: "הבוקר ביקרה אותי אלמנה פלונית ובבכי קורע-לב סיפרה לי על חובותיה הרבים, ובכלל זה החוב לבנק שבהנהלתך, בעבור הבית שרכש בעלה לפני שנים אחדות. ודאי ידועה לך אזהרת התורה שלא לענות יתום ואלמנה. באתי אפוא לבקשך למחוק לאומללה את חובה".
למשמע הדברים נאלם פיו של הבנקאי. "כיצד אוכל לוותר לה על החוב, הלוא אין זה חוב פרטי שלי, אלא חוב לבנק!".
"ובכן, רואה אני כי בכוח הכשלתני ומנעת ממני מצווה. הלוא אמרתי לך כי לא תשמע לדבריי", הגיב הצדיק וכבר פנה לעבר הדלת.
לפתע אחזה בבנקאי תזזית והוא החל לפסוע בטרקלין אנה ואנה, כחיה בסוגר. נראה היה כי מאבק עז מתחולל בקרבו. הוא הביט בצדיק העומד לצאת מביתו ואז, רגע לפני שנעלמה כליל דמותו של הצדיק מעיניו, התעורר לפתע הניצוץ שבליבו: "רבי!", קרא, "מוותר אני לה. חובותיה של האלמנה מחוקים, מחוקים!"...

סיפור חסידי "הידיעון" ידיעון הכפר פ' יתרו תש"ע
באדיבות מערכת "שיחת השבוע"

                               שליחות מסתורית
באחד מימי תמוז בשנת תקי"ט, קרא אליו הבעל-שם-טוב את תלמידו הנאמן ר' משה ומסר לו מכתב לתלמידו, הגאון רבי חיים רפפורט מלבוב. הוא מסר לו בעל-פה על תוכנו של המכתב, שכן נועד לו חלק פעיל בביצוע השליחות:
"ביום פלוני תיסעו אתה ורבי חיים אל היער השוכן מחוץ ללבוב, ותיכנסו לתוכו כשמונה פרסאות. שם, במקום שבו יראה רבי חיים את דמותי נגלית אליו, תעצרו. עליו ללמוד שם בעיון רב את ארבעת הפרקים הראשונים של הלכות ברכות ברמב"ם. לאחר מכן יתפלל תפילת מנחה ובסיומה תחזרו למקומותיכם".
ר' משה יצא מיד ללבוב. בשמוע הגאון כי בא אליו בשליחות הבעש"ט, עמד מלוא קומתו וקיבל את המכתב בחרדת-קודש. הוא פתח את המכתב וקרא בו בעיון רב, חזור וקרוא.
ביום הנקוב, יצאו ר' משה ורבי חיים אל היער. הרבה תקלות בלתי-מובנות עיכבו אותם בדרכם, אולם לבסוף הצליחו לגבור על כולן ולהגיע למקום שאליו התכוון הבעש"ט. הגאון מילא את הוראות רבו בדקדקנות וכשסיים, שבו השניים העירה.
בחודש אלול באותה שנה הגיע רבי חיים לשבות בצל רבו הבעש"ט. הוא אמר לרבו, כי מאז ביצע את השליחות, כאילו נפתח מוחו בלימוד התורה, ומבט של תהייה לפשר השליחות ניכר היטב בעיניו. ואמנם, בסעודת השבת חשף הבעש"ט את הדברים שהסתתרו מאחורי אותה שליחות מסתורית.
לפני מאה ושישים שנה, פתח הבעש"ט, חי בעיר פראג גאון בתורה ושמו רבי שמואל-צדוק. הלה נמנה עם תלמידי המהר"ל, אולם הוא לא הלך בדרכי רבו. בעוד המהר"ל עסק בלימוד הנסתרות שבתורה, הרי תלמידו שלל בתכלית את לימודי המוסר והקבלה. הוא גם לא ראה בעין יפה את המדקדקים והמהדרים במצוות. הוא היה טיפוס קר ושכלתן, ששנא התרגשות ותמימות ועיסוק בנסתרות. ברבות הימים הסתכסך עם רבו, עד שנאלץ לעזוב את פראג. את משכנו החדש קבע בלבוב.
היו לו שני בנים, ר' משה ור' יהודה. ר' משה ניחן במוח עילאי ואהב להשתעשע בדברי תורה. ר' יהודה היה אדם פשוט יותר ועל-כן ניהל את ענייני המסחר של המשפחה. ר' משה הלך בדרכי אביו ונהג גם כן לזלזל במהדרים במצוות. בכל שאלה הלכתית נוהג היה לפסוק לקולא. אט-אט החל לזלזל במצוות, עד שבמשך הזמן סר לגמרי מדרך הישר.
הוא פנה למסחר ונהג להתרועע עם גויי הסביבה. את חייו ניהל בפריקת-עול מוחלטת. אולם דבר אחד נשתמר בליבו - אהבת התורה. הוא הוסיף להגות בתורה ולהתעמק בה, כאילו לא עמד הדבר כלל בסתירה לאורח-חייו המופקר.
אחיו ר' יהודה החליט באחד הימים לשוב לפראג, עיר-הולדתו. אחד מנכדיו, אברהם שמו, שהיה בעל נפש עדינה במיוחד, היה לתלמידו של רבי יום-טוב ליפמן הלר, בעל תוספות יום-טוב. זה נמנה עם תלמידיו של רבי אליהו בעל-שם מוורמייזה והלך בדרכו, שהייתה דרך לימוד הקבלה. גם הנכד אברהם הלך בדרך זו ועסק בפנימיות התורה ובטעמי המצוות.
באחד הימים נודעה לאברהם ההיסטוריה המשפחתית שלו. הוא שמע על אבי סבו, וגם על אחי סבו אשר יצא לתרבות רעה. ליבו של האברך הצעיר נחמץ בקרבו. "כמה חבל על נשמתו, אולי יש דרך להחזירו למוטב", הרהר...
יום אחד פנה אל רבי אליהו בעל-שם וביקש את עצתו כיצד להשפיע על אח-סבו. רבי אליהו הדריכו בפרוטרוט והוא יצא לדרכו.
אברהם הגיע לבית דודו ולא הזדהה לפניו. הוא רק ביקש להתארח בביתו כמה ימים. הדוד, שאהב תורה ולומדיה, הסכים ברצון לארחו אצלו. הוא נראה היה כגוי מגושם לכל דבר, אך כעבור זמן הוציא מסכת סנהדרין והחל ללמוד בה בהתלהבות.
"כיצד אפשר ללמוד תורה בגילוי ראש?!", הזדעק אברהם.
"כיסוי הראש נועד להפגין אימת שמים, אולם אני אינני מאמין כלל!", באה התשובה... כאן התפתח ביניהם ויכוח שנמשך שעה ארוכה.
כל ימי שהותו שם לא טעם אברהם מכל מאכל ומשקה שהוצעו לו בבית. הוא עסק בתורה ובתפילה כשהוא נעזר ב'כוונות' מיוחדות שלימדו רבי אליהו בעל-שם. כעבור ימים אחדים, הוציא מזוזה וניגש אל דלת הבית הראשית כדי לקובעה שם. הדוד הקשיש הביט בו בלא אומר ודברים.
ופתאום פרץ בבכי נסער. "זה יותר משלושים שנה שלא ראיתי מזוזה", אמר כשנרגע מעט. הוא החל להעלות זיכרונות מימי ילדותו. באותו יום כבר הביע את משאלתו לשוב מדרכו הרעה. רק אז נתוודע אליו אברהם. בתוך ימים אחדים מכר את כל רכושו, ועבר לגור בעיר בעלז השכנה. תשעה חודשים בדיוק לאחר מכן נפטר.
"מאה ושבע-עשרה שנה התגלגלה נשמתו של אותו ר' משה בכף הקלע, מבלי שתמצא מנוח", סיים הבעש"ט את סיפורו. "בחודש תמוז האחרון תם עונשו. אלא שעדיין נשאר צורך להעלות את כל דברי תורה שלמד במשך שלושים שנות התפקרותו".
ואז פנה הבעש"ט אל תלמידו הגאון רבי חיים: "אתה, בלימודך מתוך כוונה טהורה את ארבעת הפרקים ברמב"ם, ביער הסמוך לאחוזתו של המנוח, ביצעת את המשימה בצורה המושלמת ביותר וגאלת את תורתו של ר' משה".


סיפור חסידי "הידיעון" ידיעון הכפר פ' וישלח תש"ע
באדיבות מערכת "שיחת השבוע"

                                ברכה של דורות
זה סיפורו המופלא של ר' ישעיה-צבי רודנר, יהודי דתי המתגורר בניו-יורק. סיפור שפרקיו משתרעים על-פני שני דורות, ושבמרכזו ברכותיהם הקדושות של הרבי מליובאוויטש וחותנו אדמו"ר הריי"צ.
"בתום מלחמת-העולם השנייה התגוררו הוריי בצרפת. לאחר כל התלאות הרבות שעברו עליהם, רצו לחיות את חייהם בשלווה ובנחת. רק דבר אחד מנע מהם אושר - העובדה שלא נפקדו בילדים. הם כיתתו את רגליהם מרופא לרופא ושמעו מכולם דברים שלא הרימו את מצב-רוחם.
"יום אחד פגש אבי חבר טוב ושפך לפניו את מר-ליבו. החבר הציע לו לפנות אל אדמו"ר הריי"צ, היושב בארה"ב, ולבקש את ברכתו. אבי שעה לעצת חברו וכתב איגרת לרבי. כעבור כחודשיים קיבל מכתב ברכה מהריי"צ ובו הוא מאחל לאמי ש'השם יתברך ימלא ימי הריונה ותלד בשעה טובה ומוצלחת'.
"המכתב נטע בליבם תקווה גדולה. הם לא נזקקו להישען עליה זמן רב מדי, שכן בתוך כמה שבועות ידעו הוריי כי ברכת הריי"צ כבר מתקיימת.
"בהגיע המועד זכו הוריי לא בילד אחד, אלא בשניים; אני ואחי נולדנו כתאומים זהים. כעבור כמה שנים היגרו הוריי לארה"ב. משפחתנו התגוררה לא-הרחק ממרכז חב"ד בשכונת קראון-הייטס. אף שהוריי לא נמנו עם חסידי ליובאוויטש, נשלחנו אני ואחי ללמוד בבית-הספר החב"די הקרוב.
"לא פעם ולא פעמיים התבטא אבי באוזנינו: 'אתם קשורים לליובאוויטש בחבל הטבור'. אמנם כבר ידענו כי נולדנו בברכת הריי"צ, אך יחלפו עוד שנים עד שנרד לעומקו של משפט זה.
"בינתיים הסתלק הריי"צ לגנזי מרומים ועל כיסאו עלה חתנו, הרבי מליובאוויטש. הקשר החם שלנו עם חצר ליובאוויטש הוסיף ונשמר גם עתה.
"חלפו שנים ואחי וגם אני נשאנו נשים בשעה טובה. והנה, למרבה הצער, ההיסטוריה של הורינו כמו חזרה על עצמה, גם אצלי וגם אצל אחי. הוצאנו את מיטב כספנו על רופאים מומחים, והאבחנה הרפואית אצל שנינו הייתה זהה. התוצאות היו מדכאות.
"יום אחד הצלחתי להתקבל אצל רופא בכיר ושמו הד"ר מיקלד. הוא בדק את התיק הרפואי שלנו והחל לפרט באוזנינו את הבעיות הסבוכות. לבסוף חרץ את משפטו: 'סיכוייך לזכות בהגרלת הלוטו גדולים לאין-שיעור מהסיכויים שתהיה אי-פעם אבא'.
"כל זה היה בשנים הראשונות לאחר נישואינו, ועדיין ניסינו לשמור את הבעיה בסוד. יום אחד נודע הדבר להורינו. 'לכו אל הרבי מליובאוויטש!', פקד אבינו והוסיף: 'זכיתי לבנים בזכות הרבי הריי"צ, לנכדים אזכה בעזרת חתנו'.
"השעה שנקבעה לנו ל'יחידות' הייתה אחת בלילה. תחילה נכנסנו אני ואשתי ואחרינו אחי ואשתו. הרבי קיבלנו בחום ובלבביות. כעבור כמה דקות העזתי להעלות את בעייתנו ולבקש את ברכתו.
"התגובה הייתה מפתיעה. הרבי החווה בידו תנועת ביטול ואמר: 'אל דאגה'. מרוב הפתעה התחלתי לצטט באוזני הרבי מדברי הרופאים. הרבי לא התרשם. 'אל דאגה', חזר על דבריו והוסיף: 'יהיו לכם ילדים והוריכם יהיו השמרטפים שלהם'. ה'יחידות' שלנו נמשכה כמחצית השעה.
"אחרינו נכנסו אחי ואשתו. הם שהו בחדר הרבי דקות מספר ויצאו משם בפנים דאוגות. לאחר שהושיטו לו פתק ובו בקשתם, אמר להם הרבי בפנים רציניות כי בהזדמנות הקרובה יזכירם לברכה על ציון חותנו (הריי"צ). כל ניסיונותיו של אחי לחלץ מהרבי אמירה ברורה יותר, לא הועילו.
"זמן לא-רב לאחר מכן נפקדנו בחסדי ה' ונולד לנו בן. עברו כמה שנים ובמהלכן ניסה אחי כל הזדמנות אפשרית לזכות בברכתו של הרבי, אך בכל פעם נענה באותו מטבע: 'אזכיר על הציון'.
"יום אחד נתבשרו אחי ורעייתו בבשורת חייהם. נקל לשער את שמחתם, ואולם כעבור חמישה חודשים נקלע ההיריון למשבר ונוצרה סכנה מוחשית לוולד. הרופאים קבעו חד-משמעית כי חיי האם עומדים מול חיי הוולד.
"התקשרנו בבהילות למזכירות הרבי. לא היינו צריכים לתאר את גודל הטרגדיה, שכן הרבי ידע היטב כמה שנים ציפו אחי ואשתו לילד. כעבור שעה קלה התקשר אלינו מזכירו של הרבי, הרב יהודה-לייב גרונר, ובפיו תשובתו המדוייקת של הרבי: 'היום ט"ו בשבט, ראש-השנה לאילנות. אם-כן, זה יום מסוגל לעצים קטנים'...
"אחי שאל את הרב גרונר 'אם זה נחשב ברכה טובה'. הרב גרונר השיב: 'לא יכולה להיות ברכה טובה מזו'.
"אחי ורעייתו החליטו שלא לשעות לדעת הרופאים, ובהגיע המועד נולד להם ילד בריא ושלם. לי ולאשתי נולדו עוד שני ילדים. ברכתו של הרבי התגשמה אפוא במלואה, והורינו זכו להיות שמרטפים לנכדיהם".


סיפור חסידי "הידיעון" ידיעון הכפר פ' בא תש"ע
באדיבות מערכת "שיחת השבוע"

                                הדמות מהחלום

בקשתם של הורי אחד התלמידים בבית-הספר להיפגש עם המנהל, נראתה שגרתית למדי. הרב חיים-צבי שוורץ הזמין אותם לבוא בערב לביתו, והעריך שהדבר קשור ללימודיו של הבן
בבית-הספר.
אולם כשעמד מול ההורים, חש מיד כי מדובר בנושא יוצא-דופן. הם היו מתוחים ומודאגים, כמעט שבורים. בלי הקדמות רבות סיפרו לו, כי בתם הבכירה מתרועעת תקופה ממושכת עם צעיר גוי, ועתה הודיעה להם חגיגית כי בכוונתה להינשא לו.
הם לא היו אנשים דתיים, אולם התבוללות הייתה מבחינתם קו אדום. המחשבה כי בתם תינשא ללא-יהודי - הייתה להם קשה מנשוא. הם באו עתה לבקש את עזרתו, מכיוון שהוא הסמכות הדתית היחידה שהם מכירים.
בו-במקום, בנוכחותם, חייג למספר הטלפון שמסרו לו. ההורים הנרגשים תלו בו עיניים
מייחלות. אולם הבת, כששמעה מי הפונה אליה ובאיזה עניין, טרקה את שפופרת הטלפון תוך תביעה תקיפה שלא להתערב בחייה.
אולם הרב שוורץ לא ויתר. הוא קיבל מההורים את כתובתה, ולמחרת התייצב על מפתן ביתה. הצעירה נדהמה מהופעתו, אך לא העזה לטרוק בפניו את הדלת וניאותה להכניסו פנימה. שעתיים תמימות ניסה לדבר על ליבה ולהסביר לה את חומרת המעשה שבכוונתה לעשות. אך לשווא.
הוא חזר לביתו בהרגשה כי כוחותיו דלים מכדי להשפיע על הצעירה. ואז חשב על הרבי מליובאוויטש.
הוא עצמו חסיד מונקטש. לאחר שניצל מהשואה והגיע בשנת תש"ו לארה"ב, ביקר אצל הרבי הריי"ץ מליובאוויטש. במשך הביקור יעץ לו הרבי הריי"ץ להיכנס גם אל חתנו, - שנקרא אז 'הרמ"ש' - ולהיפגש עמו. בשיחתם נועץ בו בשאלה, היכן כדאי לו לקבוע את מגוריו.
ההמלצה שקיבל הייתה לנסוע לברזיל. חתנו של הרבי הסביר, שפליטים רבים מאירופה נוהרים למקום והכרח להקים בשבילם תשתית קהילתית תורנית. לאחר שיחה ארוכה, ניאות הרב שוורץ לקבל עליו את המשימה וכעבור זמן אכן יצא לברזיל.
הוא הצליח להתערות במקום ולהחיות שם חיי קהילה יהודיים. בין השאר הקים בית-ספר
יהודי שהתנהל על טהרת הקודש. בינתיים נתמנה חתנו של הרבי הריי"ץ לאדמו"ר מליובאוויטש, ומפעם לפעם נועץ בו הרב שוורץ בנושאים חשובים.
עתה טילפן אל מזכירו האישי של הרבי, הרב חודוקוב ז"ל, וגולל לפניו את הפרשה.
הרב חודוקוב ביקשו להמתין על הקו. כחלוף דקה שב אליו ובפיו הדברים הבאים: "הרבי הורה שתמסור לאותה צעירה, כי יש יהודי בניו-יורק שאיננו יכול להירדם בלילה בגלל הידיעה שהיא עומדת להינשא לנכרי".
הרב שוורץ, שברגע הראשון לא קלט במי מדובר, שאל ספונטנית: "מיהו אותו יהודי?".
"קוראים לו מענדל שניאורסון", שמע לפתע קול אחר. מיד זיהה את קולו של הרבי,
שהיה אף הוא על הקו...
כשנסתיימה השיחה נותר הרב שוורץ נרעש ומבולבל. מצד אחד נפעם מתשובתו של הרבי
ומהעובדה שהרבי התערב ישירות בשיחה. מצד שני לא הבין איך תשפיע על הצעירה
הידיעה שיהודי אי-שם בניו-יורק אינו יכול לישון בלילה בגללה.
בעודו נתון בהרהוריו, צלצל הטלפון. הרב חודוקוב התקשר עתה אליו. "הרבי ביקש למסור לך שני דברים נוספים", אמר. "ראשית, על שליח למלא את שליחותו מתוך אמונה ולא מתוך ספקות; שנית, אתה יכול להגיד לה, כי היא מכירה היטב את היהודי הזה מניו-יורק"...
תדהמתו של הרב שוורץ גברה שבעתיים. למחרת בבוקר יצר קשר עם הצעירה ובמאמצים רבים הצליח לשכנעה לבוא אליו משום שיש לו מסר חשוב ביותר בשבילה.
היא הופיעה בערב בביתו, כשניכרים עליה סימנים בולטים של קוצר-רוח. הרב שוורץ
מסר לה את הדברים כפי שנמסרו לו. "דעי, כי יש יהודי בניו-יורק שאינו יכול להירדם בלילה בגלל הידיעה על נישואייך המתוכננים לגוי".
"מיהו אותו יהודי?", שאלה הבת בציניות.
"זהו צדיק גדול, שמכונה הרבי מליובאוויטש", אמר לה הרב שוורץ.
הצעירה לא יכלה לכבוש עוד את כעסה. "בשביל זה הזעקת אותי?! זהו המסר החשוב שביקשת להעביר לי?!", הטיחה בו.
הרב שוורץ נותר שלו ואמר: "את מכירה היטב את היהודי הזה".
"אינני מכירה אותו ולא ראיתי אותו מימי. מה אתה רוצה מחיי?!", זעמה הצעירה.
הרב שוורץ לא נואש: "הוא אמר שאת מכירה אותו. אדם כמוהו לא יוציא שקר מפיו".
משהו בפניה של הבת נתרכך לפתע. "כיצד הוא נראה?", שאלה. הרב שוורץ הפך כמעט את כל הבית עד שהצליח למצוא תמונה אחת של הרבי. הוא הניח את התמונה על השולחן. עיני הצעירה ננעצו בתמונה ופניה החווירו. היא צנחה אחורה על מסעד הכורסה ופלטה: "כבר שני לילות אני רואה את פניו של האיש הזה בחלום. הוא מתחנן לפני שאעזוב את חברי הגוי ואמצא לי בן-זוג מתוך עמי. פעמיים התעוררתי נסערת מן החלום, אולם ביטלתי זאת בהנחה שהדמות מופיעה בחלומותיי בעקבות פגישתי איתך"...
מיותר לציין כי בסופו-של-דבר חזרה בה הבת מכוונתה וכעבור זמן נישאה לבחור יהודי, לשמחת הוריה


סיפור חסידי "הידיעון" ידיעון הכפר פ' וארא תש"ע

באדיבות מערכת "שיחת השבוע"

                                                       מוטב מאוחר
ר' שמעיה נמנה עם חסידיו של רבי ישראל מרוז'ין. אחת בשנה, במועד קבוע, היה נוהג לשים את פעמיו לסדיגורה, שבה שבת הרבי באותה עת, כדי לחסות בצילו. לאחר שהתחמם כמה ימים באור הגדול היה ר' שמעיה שב לביתו בתחושת התעלות רוחנית.
ויהי היום ור' שמעיה נכשל בחטא חמור. לאחר מעשה אחזוהו ייסורי חרטה קשים וכלימה גדולה אפפה אותו. בדרכו-שלו ניסה להתנער מהחטא ולשוב למסלול חייו הקודם.
והנה התקרב ובא המועד שבו נהג לנסוע אל רבו. ר' שמעיה התלבט רבות אם לנסוע אם לאו. מצד אחד השתוקק, כמעודו, לראות את הרבי. מצד שני, התבייש להראות עצמו לפני הצדיק, שבמבט קל ידע עליו הכול. לבסוף הכריעה הבושה ור' שמעיה נותר בביתו.
כך נהג גם בשנה שלאחר מכן ובזו שלאחריה. אולם הריחוק מהרבי שגזר על עצמו לא זו בלבד שלא עוררו לתשובה, אלא להפך. חמימותו החסידית של ר' שמעיה הצטננה, יראת-השמים שלו פחתה ומצבו הרוחני ירד פלאים.
הבושה להיראות לפני הרבי נעשתה מוצדקת יותר מיום ליום. החסיד לשעבר נטש את אזור מגוריו ופרק מעליו כל עול.
חלפו כמה שנים ועדיין אש הגעגועים לרבי בערה בליבו. יום אחד החליט לשים את פעמיו לסדיגורה, ויהי מה. "ממילא איש לא יכירני בדמותי הנוכחית", אמר בליבו.
שמעיה צדק. בלא הזקן, הפאות והתלבושת החסידית ובשל השנים שחלפו, איש מחבריו הרבים לא זיהה אותו. הוא התהלך בסדיגורה יום תמים, צפה מרחוק על הרבי שעדיין אהב מאוד והכול סברו שהוא תייר מזדמן.
עתה, כשנוכח כי אין איש מכירו עוד, החליט שמעיה לעשות עוד צעד אחד קדימה ולהיכנס אל הרבי עצמו. הוא חש דחף פנימי, בלתי-מובן, לעשות כן.
כשהגיע תורו להיכנס אל הקודש אחזו לפתע פיק-ברכיים. במאמץ רב התגבר ונכנס פנימה. "עברתי בעיר ורציתי לקבל ברכת שלום מהרבי", אמר. הצדיק מרוז'ין הביט בו בעיניים טובות. "הסכת ר' יהודי ושמע סיפור נאה", הגיב והחל לספר:
"בעיירה אחת גרו שני אחים, אליעזר ומנשה. שנים רבות שרתה ביניהם אהבה, עד שיום אחד הסתכסכו וחדלו לשוחח זה עם זה. עם הזמן נפערה ביניהם תהום של שנאה שהעמיקה והלכה.
"שנים חלפו והנה עמד אליעזר להשיא את בתו. ערב החתונה ניעור בו מחדש רגש האחווה והוא החליט שהגיע הזמן להתפייס. שלח אליעזר שליח מיוחד לאחיו להזמינו לחתונה, אך כעסו של מנשה נותר בעינו והוא סירב להזמנה.
"אליעזר לא ויתר ושלח אל אחיו שליח אחר. גם אותו דחה מנשה וגם את כל השליחים הבאים ששיגר אליו אליעזר.
"יום החתונה הגיע ומנשה לא מצא מנוח לנפשו. אף שמנוי וגמור היה עמו שלא להשתתף בחתונה, המחשבה על כך לא עזבה אותו לרגע וטרדה את שלוותו. עם רדת הערב עלה על יצועו מתוך כוונה לשקוע בשינה עמוקה עד אור הבוקר.
"אליעזר עדיין קיווה לראות את אחיו בשמחתו. מדי פעם נשא עיניו אל הפתח לראות אם תקוותו התמלאה. כשחלפה שעה ומנשה לא הגיע, התעטפו פניו של אליעזר דוק של עצבות. הבחין בכך הכנר. 'מה לך כי נתעצבת ביום שמחתך?', שאל את אבי הכלה. סיפר לו אליעזר את סיפורו.
"בתום פרק הנגינה הראשון חמק הכנר החוצה ומיהר אל ביתו של מנשה. נקש על הדלת והקיצו משנתו. 'אורח אני בעיר ואין לי מקום ללון בו. התואיל לארחני ללילה אחד?', שאל הכנר. מנשה ריחם עליו והזמינו פנימה. לאחר מכן שב ועלה על יצועו.
"התיישב הכנר בפינת חדרו והחל לנגן בשקט-בשקט בכינורו. הצלילים הערבים פרטו על נימי ליבו של מנשה שקם ממיטתו ופנה לחדר האורח. הכנר ניגן ניגוני רגש ונפשו של מנשה הלכה אחריהם שבי. הכנר עבר מניגון לניגון וכשראה מזווית עיניו שמנשה מהופנט לגמרי, קם ממקומו ויצא מהבית בעודו מנגן. מנשה הלך אחריו, שבוי בקסם. כך צעדו השניים ברחובה של עיר עד שהגיעו למקום החתונה. כשנכנסו פנימה פצח הכנר בניגון שמח שהפנה אליו מיד את עיני כל החוגגים. אליעזר הנדהם רץ אל אחיו וחיבק אותו בהתרגשות.
"הקהל כולו התגודד מסביב והתבונן בהשתוממות במחזה המוזר: אבי הכלה מחבק את אחיו הלבוש פיג'מה. הביט אליעזר באחיו וחש במבוכתו. 'אחי היקר', פנה אליו, 'לולא התעקשת, היית בא לכאן מרצונך, במיטב בגדיך, ולא היית מוצא עצמך בחתונת בת-אחיך, לבוש פיג'מה'.
"עד כאן הסיפור", סיים הצדיק מרוז'ין ונתן בשמעיה מבט פולח-לב. "לו הקדמת לבוא בזמן, היה מצבך הרוחני טוב בהרבה וחזותך הייתה כשל חסיד ירא-שמים. אך אתה התעקשת שלא לבוא לכאן מרצונך, אלא המתנת עד שאמשוך אותך לכאן בחבלי עבותות הגעגועים. הבט עליך וראה לאיזו דיוטה נמוכה הבאת עצמך".
גל של חרטה עמוקה הציף את שמעיה. הוא הבין שאי-אפשר להסתתר מפני הצדיק. בקושי עמד על רגליו. כל גופו רטט מבכי ועיניו זלגו נחלי דמעות.
"הישאר כאן ואתן לך דרך תשובה", הוסיף הצדיק, "שערי תשובה לא ננעלו ויפה שעה אחת קודם". שמעיה נשאר עוד תקופה ברוז'ין וחזר בתשובה שלמה


סיפור חסידי "הידיעון" ידיעון הכפר פ' שמות תש"ע
 

באדיבות מערכת "שיחת השבוע"
                           אמונה תמה
רבי שניאור-זלמן מליאדי, בעל ה'תניא' וה'שולחן-ערוך', נהג לקמץ ביותר בהוצאות בני-ביתו. הוא היה אומר: "בכלל, התורה חסה על ממונם של ישראל, ואני שמתפרנס מן הציבור, על-אחת-כמה-וכמה!".
בניו ונכדיו, שידעו עד כמה הוא מקפיד שלא לבזבז כספים על דברי-מותרות, היו נזהרים שלא להיראות לפניו בבגדים חשובים.
אחד מנכדיו, שנשא אשה וקיבל סכום נאה לנדוניה, הירשה לעצמו לקנות אבנט יקר ומהודר. כשהיה נכנס לחדר סבו, היה זוכר להתיר את האבנט, שלא יראנו סבו.
פעם אחת נקרא הנכד פתאום אל סבו, ולא זכר להסיר את האבנט היקר. הרבי הזקן הבחין מיד בלבוש המהודר ושאלו: "מה מחירו של אבנט זה?".
הנכד נאלץ להשיב: "חמישה-עשר רובל".
"וכי עשיר אתה, שאתה לובש בגד יקר כזה?", שאלו הרבי כשהוא מביט בו בעיניו החודרות. שתק הנכד ולא השיב דבר. הבין הרבי, שהסיבה לפזרנות זו נעוצה בכספי הנדוניה שנכדו מחזיק ושאלו: "כמה היא הנדוניה שלך?".
"אלפיים רובל-כסף", גילה הנכד.
"ומה בדעתך לעשות בהון רב כזה?", התעניין הסב.
"אני מתכונן להשליש את הכסף בידי סוחר נאמן, שיסחר בכסף ויחלוק עמי ברווחים", ענה הנכד.
הוסיף הרבי ושאל: "ושמא יפסיד את הכסף, ולא יהיה לך לא הקרן ולא הרווח?".
"אין חשש כזה", השיב הנכד בביטחון, "עשיר גדול הוא ואדם ישר ונאמן".
"ומה בכך שעכשיו עשיר הוא", עמד הרבי על דעתו, "הרי ייתכן שייעשה עני?". החריש הנכד ולא ידע מה להשיב. לבסוף שאל: "אם כן, מה אעשה בכספי?".
"עצתי, שתיתן את הכסף בתיבה זו, וכאן יהיו מעותיך מובטחות!", אמר הרבי, בהצביעו בידו לעבר תיבת הצדקה שעמדה בפינה - הקופה ששימשה אותו למפעלי-הצדקה שלו.
הנכד היה סבור שסבו מתלוצץ, אך הרבי היה רציני לגמרי: "אכן, אני ממליץ, שתמסור את הכסף כהלוואה לקופת-הצדקה, ואז יהיו בידך גם הקרן וגם הרווח של המצווה; אבל אם תיתנהו לאיזה עשיר, עלול אתה להפסיד לא רק את הרווח אלא אף את הקרן!".
נוכח הנכד שהרבי אכן מתכוון ברצינות לדבריו, נבהל, העביר את השיחה לנושא אחר ויצא מחדרו. לאחר-מכן מסר את הכסף לסוחר נאמן, יהודי עשיר גדול ותלמיד-חכם, כפי שתיכנן מראש.
אולם לא עברו חודשים רבים וכל רכושו של אותו עשיר נשרף, והאיש נעשה עני המחזר על הפתחים. גם מעותיו של הנכד הצעיר ירדו, כמובן, לטמיון.
חלפו הימים, ובאחת ההזדמנויות שאל הרבי את נכדו: "נו, כמה כבר הרווחת מכספי הנדוניה שלך?".
לא היתה לנכד הנכלם ברירה, ונאלץ לספר את הדברים כהווייתם, כי כל כספו אבד.
אמר לו הרבי הזקן: "וכי לא אמרתי לך לתת את הכסף בקופתי, ואז היו לך הקרן והרווח גם יחד?! למה אין לכם אמונה ברבותיכם, כמו אנשי ואהלין, שהם באמת מאמינים גדולים?!".
והרבי סיפר לנכדו סיפור, שממחיש עד כמה חזקה האמונה בצדיקים אצל בני ואהלין:
"בימים שהייתי תלמידו של המגיד ממזריטש", התחיל הרבי לספר, "חזרתי פעם לביתי, ונעצרנו לנוח בפונדק קטן שעמד באחד הכפרים. זו היתה תקופת החורף. קור עז שרר בחוצות ורגלי ממש קפאו. כשעצרה העגלה, לא יכולתי לרדת ממנה, והעגלון נשא אותי בידיו אל המלון.
"בעל המלון, יהודי זקן וירא-שמים, שיפשף את רגלי בשלג וביי"ש, עד אשר חזר הדם לזרום בהן ויכולתי שוב ללכת. הודיתי מאוד לבעל-הבית, והתפתחה בינינו שיחה.
"שאלתי אותו, כמה שנים הוא גר כאן. השיב האיש, כי הוא מתגורר בכפר יותר מחמישים שנה ומתפרנס מן הפונדק.
"הוספתי להתעניין אם יש בכפר מניין לתפילה. היהודי השיב, שאין במקום מניין, וכי בימים הנוראים הוא נוסע לעיר הסמוכה.
"אמרתי לו: 'וכי נאה ליהודי מבוגר כמוך להתפלל כל ימיך בלי מניין ובלי בית-כנסת, בלי לשמוע 'קדושה' ו'ברכו'? מדוע לא תעבור לגור בעיר?'. אמר הזקן: 'כיצד אתפרנס בעיר?'. אמרתי לו: 'כמה בעלי-בתים גרים בעיר הסמוכה?'. השיב היהודי: 'מאה, בערך'. 'ובכן', אמרתי לו, 'למאה יהודים מצא הקב"ה פרנסה, ולך כבר לא יוכל למצוא פרנסה?'.
"בתוך כך גיליתי לאיש, כי אני תלמידו של רבנו הקדוש ממזריטש. היהודי פנה ממני והלך. כעבור חצי שעה ראיתי ליד המלון עגלות רבות ופועלים מעמיסים עליהן ארגזים ומיטלטלין.
"תמהתי ושאלתי את בעל-המלון לפשר הדבר. הלה ענה לי בפשטות גמורה: 'וכי לא אמר לי כבודו לעבור לגור בעיר?'...
"ועתה", סיים הרבי את סיפורו, "ראה את תוקף אמונתו של אותו זקן: אף שהייתי צעיר לימים, והזקן התפרנס מן האכסניה שלו בכבוד במשך חמישים שנה - השליך נפשו מנגד ועקר מיד את דירתו. ואילו אתה, שמעת ממני פעמיים, שיש חשש לאבד גם את הקרן וגם את הרווח - ולא השגחת בדברי!".


סיפור חסידי "הידיעון" ידיעון הכפר פ' ויחי תש"ע
באדיבות מערכת "שיחת השבוע"

                           החלוק הלבן

דלת בית-הכנסת נפתחה בסערה ואל האולם פרץ יהודי מיוסר הזועק מרה. לתדהמת כל הנוכחים רץ האיש אל ארון-הקודש, פתחו והחל לקרוא בבכי: "ריבונו-של-עולם! אינני יכול עוד! קצתי בחיי! אלך ואטביע את עצמי בנהר! הנני מבקש סליחה ומחילה על שאני נוהג כך, אבל אין לפני דרך אחרת! רימו אותי, הרסו את חיי, לא אוכל לחיות בחרפה!"...
הצעקות הנרגשות עוררו את לבו של העילוי שהיה שקוע בתלמודו באותה שעה. הוא היה אברך צעיר, חתנו של אחד מעשירי העיר. הצעיר נודע כתלמיד-חכם מופלג ומעוטר במידות טובות. הכול היללוהו ולא חסכו מחמאות מחמיו על שזכה לחתן כזה.
כאשר שמע העילוי את זעקותיו של היהודי, התרגש מאוד וניגש אליו כדי לברר מה קרה לו. סיפר לו היהודי, כי הוא גזבר של קופה ציבורית נודעת והיו ברשותו סכומי כסף גדולים, שהיה צריך להעבירם ליעדם בתאריך מסויים. בתוך כך באו אליו אנשים והוציאו מידיו את הכסף במרמה. "עכשיו אין לפני דרך אחרת אלא לאבד את עצמי לדעת", מירר האיש בבכי, "לא אוכל להראות את פני ברבים".
האברך ניסה להרגיע את האיש ולטעת בלבו תקווה, אך הלה לא אבה לשמוע. "אם לא אביא את הכסף במועד, חיי לא יהיו חיים. יהיה זה גיהינום עלי אדמות. מעדיף אני למות ולא להתייסר יומם ולילה", קרא בנחרצות.
"עזוב את תכניות ההתאבדות שלך ואני אשיג לך את הכסף", הבטיח לו האברך, "רק אמור לי מהו גודל הסכום". היהודי נקב בסכום, ולשונו של האברך נעתקה מפיו: היה זה הון תועפות. מה יעשה עכשיו?
"חכה כאן בבית-המדרש", אמר ליהודי, "ואני אנסה להשיג את הסכום. רק אל תתייאש".
הצעיר טוב-הלב יצא מבית-המדרש והחל לחשוב מה לעשות. אל חמיו חשש לפנות, שמא יעורר בלבו תרעומת על שנטל על עצמו התחייבויות כאלה. הוא החליט לפנות אל העשיר השני של העיר.
הגביר השני, אף שכלפי חוץ היה מידידיה של משפחת האברך, בסתר לבו קינא בו. גם הוא השיא את בתו לאברך מוכשר, אך זה לא הגיע לקרסוליו של העילוי. כל אימת שמישהו הילל את האברך העילוי, היה לבו של הגביר השני מתחמץ מקינאה.
עתה, כשבא אליו האברך בבקשה למסור לידיו סכום כה גדול למטרה של פיקוח-נפש, עלה במוחו רעיון שטני: "אתן לך בו-במקום את כל הכסף, אבל בתנאי אחד", אמר לו. הוא הוציא מאחד הארונות חלוק לבן ישן, מלוכלך וקרוע, ואמר לצעיר: "התנאי שלי הוא, שתלבש עליך את החלוק הזה, וכך תסתובב בכל העיר".
האברך לא ראה דרך אחרת להשיג את הכסף ונתרצה. הוא קיבל את הסכום המבוקש ומסרו מיד לידי הגזבר המרומה. אחר-כך לבש את החלוק, ובלבוש בזוי זה התנהל וסבב בחוצות העיר.
השמועה עשתה לה כנפיים במהירות הבזק: "העילוי השתגע", קראו האנשים זה אל זה. אנשים, נשים וילדים יצאו החוצה, להביט בחתן הגביר, שמתהלך ברחובות לבוש בבגד משונה, קרוע ומטונף. האנשים נדו בראשם למראה האברך שכנראה יצא מדעתו.
כשחזר האברך את בית חמיו, כבר ידעו את הנעשה. בני הבית ניסו להוציא מפיו הסבר על המעשה המשונה, אך הוא שתק כדג ולא אמר מלה. תגובתו זו חיזקה בלבם את ההנחה שהצעיר באמת יצא מדעתו. הם החלו לדרוש ממנו לתת גט לאשתו. הוא לא הגיב.
חלפו ימים ושבועות. בני הבית נוכחו שהעילוי מתנהג כרגיל ושחלילה לא נטרפה עליו דעתו, ונרגעו אט-אט. עם חלוף הזמן נשכח המאורע לגמרי והחיים חזרו לקדמותם.
אולם אצל הגביר השני לא שבו החיים לתיקנם. מאז אותו מקרה החלו עסקיו להידרדר. יום-יום ספג הפסדים, עסקיו כשלו, ובסופו של דבר עיכלו נושיו את ביתו ואת כל אשר בו. חפצי הבית הוצעו למכירה, וביניהם בגדים שונים, וגם החלוק הבזוי בתוכם. את הבגדים הללו קנה חייט עני.
החייט כבר היה זקן, וכאשר ראה את החלוק הלבן, החליט לעשות ממנו תכריכים לעצמו. הוא כיבס את החלוק, תיקנו, אבל הבגד לא הספיק לכסות את רגליו, והוא חיבר לו פיסת בד אחרת. עברו השנים והחייט הלך לעולמו. הלבישו אותו בתכריכים שהכין וכך קברו אותו.
כעבור ימים אחדים חלם בנו של החייט חלום מוזר. הוא ראה את אביו, וזה ביקש ממנו לפתוח את הקבר ולהסיר מתכריכיו את הבד שהוסיף על החלוק. גם רב העיר ראה את החייט בחלומו, ולו הוסיף ואמר החייט, שרק דרך אותו בד יכולים מלאכי-החבלה להתקרב אליו.
אחרי התייעצות החליט הרב לקיים את הבקשה. פתחו את הקבר, הסירו את הבד הנוסף, ועטפו את המת בחלוק בלבד. באותו לילה ראה שוב הרב את החייט בחלומו, וזה הודה לו על שמילא את בקשתו.
העניין לא נתן לרב מנוח, והוא החל לחקור מה טיבו של החלוק הלבן. כך נודע סיפור המעשה והתפרסמה מסירות-נפשו של האברך העילוי. זכות המצווה שעשה בחלוק זה גרמה שתשרה על הבגד קדושה עליונה, וששום רע לא היה יכול לגעת בו.

סיפור חסידי "הידיעון" ידיעון הכפר, ויגש תש"ע
באדיבות מערכת "שיחת השבוע" 

בזכות הבוץ

ביקורו של הצדיק רבי מרדכי מצ'רנוביל בא לבני העיר בהפתעה. ידוע כי הצדיק, שירש את מקומו של רבי לייב שרה'ס בפרנסת הצדיקים הנסתרים שבדור, היה מרבה לנדוד בערים ובעיירות. בדרך-כלל היו גבאיו של הצדיק מודיעים מראש על בוא רבם למקום כלשהו. בדרך זו היו משיגים סכום כסף נכבד, עוד קודם בואו לעיר. עשירי הערים נהגו להתחרות ביניהם על אירוח הצדיק בביתם. תמורת התענוג הזה היה על המארח להפריש סכום הגון לצדקה. אולם הפעם, מכיוון שהופעת הצדיק לא הייתה מתוכננת, גם מקום האירוח לא תואם מראש.
את ההזדמנות ביקש לנצל ר' שאול, אחד מגבירי העיר. תמיד השתוקק לארח את הצדיק בביתו, אלא ש'התקשה' להפריש מכיסו את הסכום הדרוש. עתה הבין מיד כי נפלה מציאה לידו, וכשנכנסה עגלתו של הצדיק בשערי העיר, זינק לעברה ומיהר להזמין את הרבי לביתו...
מרגע כניסת הצדיק מצ'רנוביל לעיר, הייתה העיר כמרקחה. מכל קצותיה נהרו המוני אדם אל ביתו המפואר של ר' שאול. הוא עצמו עמד בפתח ביתו, מדושן עונג. עיניו סקרו את הנכנסים והיוצאים וליבו נתמלא גאווה. "מתי בפעם האחרונה שיחרו לפתח ביתי כל-כך הרבה אנשים", הרהר.
לאמיתו של דבר, אף מעטים לא נהגו לעבור את מפתן ביתו של ר' שאול, אשר נודע באנוכיותו הרבה ובידו הקמוצה. הפעם זז משהו בליבו למראה המון האדם.
הדרכים היו מלאות בוץ מחמת הגשמים הרבים, והבוץ הזה עשה את דרכו אל תוך טרקלין ביתו המפואר של ר' שאול. ברגע הראשון נחמץ ליבו, וכבר עלתה בליבו המחשבה שמא יצא שכרו בהפסדו. אולם לבסוף התעשת והחליט כי בעבור הכבוד שזכה בו כדאי גם הרפש שהביאו המוני המבקרים.
שעות רבות קיבל הצדיק את המוני האדם. מאוחר בלילה החליטו גבאיו של הרבי, שחסו על בריאותו, לעצור את שטף הבאים. בעת נעילת הדלתות נדחקו רבים אל תוך הבית. הדוחק בטרקלין היה רב ואחד האנשים הניח את רגלו על הספה המפוארת, כדי לדלג לעברה השני, שהיה פחות צפוף.
זה כבר היה למעלה מכוח הסבל של ר' שאול. "שוטה שכמוך!", זעק לעבר האיש. "האינך רואה כי במגפיך מלאי הבוץ טינפת את ריפוד הפרווה היקר?! אמנם אין לך כל הבנה בחפצים יקרי-ערך, אבל...", וכבר היה מוסיף ומונה את כל חסרונותיו של האיש, כאשר ראה מולו את הצדיק בכבודו ובעצמו, שיצא מחדרו למשמע הצעקות.
כשנודעה לו סיבת זעמו של המארח, נפנה לעברו ואמר: "אספר לך סיפור. הטה אוזניך היטב, ואולי תצמח לך תועלת כלשהי ממנו...
"היה פעם יהודי עשיר ושמו יעקב-מאיר. האיש היה גבה-לב וגם דרכיו לא היו ישרות. ככל שגדל עושרו, כן התרחק מחיי תורה ומצוות, עד שברבות הימים נטה לגמרי מדרך הישר.
"לילה חורפי אחד, בעודו נוסע במרכבתו הרתומה לשני סוסים אבירים, הבחין בעגלה רעועה, רתומה לסוס עלוב, השוקעת בביצה. רחמיו נכמרו על היהודי העלוב, והוא הורה לעגלונו לעצור את המרכבה ולצאת לעזור ליהודי להיחלץ מהביצה. אולם כל המאמצים נכשלו והעגלה ועמה היהודי וסוסו הוסיפו לשקוע.
"כשראה כך, הסיר את אדרתו ויצא בעצמו לסייע בחילוץ. ואמנם, אחרי מאמצים רבים נחלצו הסוס והעגלה מהביצה. אלא שמעוצמת ההיחלצות, הועף העשיר אל תוך הביצה הטובענית ורק בנס לא טבע בעצמו.
"חלפו שנים ויומו של יעקב-מאיר בא. בבית-דין של מעלה החלו שוקלים את מצוותיו כנגד עברותיו, ומובן שכף-המאזניים השלילית גברה על החיובית. בעוד הקטגור מחכך ידיו בסיפוק, הופיעו מלאכים ובידיהם מטען כבד שהכיל עגלה, סוס ויהודי, והניחום על כף המצוות.
"'מה זאת?', תבע הקטגור בתדהמה. אז גוללו הסנגורים את סיפור המעשה באותו לילה. 'מן הדין שכל הניצולים ישמשו לו עתה מליצי-יושר!', טענו בלהט.
"אלא שגם אז הוסיפו המאזניים לנטות לצד העברות. הסנגורים חיפשו כל פירור מצווה או מעשה טוב כלשהו כדי להטות את הכף ולא מצאו. לפתע הונחה על הכף ביצה טובענית, מלאה רפש וטיט. 'בעודו טורח על הצלת היהודי וממונו, נפל הנידון מלוא קומתו אל תוך הביצה, ומן הדין שנוסיף גם את משקלה על כף הזכויות'...
"אולם כאן באה טענת-נגד של הקטגור אשר אמר כי נפילתו של הנידון אל תוך הביצה הייתה שלא בבחירתו ואף שלא ברצונו ומתוך אונס!"...
הצדיק מצ'רנוביל עשה אתנחתא קלה. "נמנו אפוא וגמרו, כי נשמתו של יעקב-מאיר תרד בשנית לעולם הזה, וכאן תינתן לה הזדמנות להוכיח עם מי הצדק. תינתן לו הזדמנות להוכיח את יחסו אל בוץ הבא מחמת מצווה. והיה, אם לא ימאס בבוץ זה ואף יידע לחבבו כראוי, יהיה גם הבוץ ההוא של הביצה הטובענית מליץ-יושר על נפשו ויכריע את כף-המאזניים לטובתו"...
למחרת, כשיצא הצדיק מצ'רנוביל מהעיר, ידע ר' שאול כי ביקורו של הצדיק בביתו לא היה מקרי כל עיקר.

 


סיפור חסידי "הידיעון" ידיעון הכפר, חנוכה תש"ע
באדיבות מערכת "שיחת השבוע"
                                  גזירת הצדיק
העיר לומז'ה לבשה חג. הרחובות נוקו, חלונות הבתים מורקו, וכל בני העיר התלבשו בבגדי חג. הם עמדו יחדיו בשערי העיר וקיבלו את פניו של האורח הדגול שהגיע לביקור קצר. האורח הנכבד היה הגאון המפורסם רבי עקיבא איגר.
גל של שמחה והתרגשות הציף את ההמונים, בשעה שהגאון ירד ממרכבתו ונשא לעבר מקבלי פניו מבט חם ומאיר-פנים. שורות-שורות התייצב הקהל לפניו, כדי לזכות ללחוץ את ידו של הגאון ולברכו בברכת 'שלום עליכם'.
מיום בואו של רבי עקיבא איגר ללומז'ה, צבאו ההמונים על פתח הבית שבו התאכסן, והמתינו לתורם להיכנס אליו. תלמידי-החכמים באו כדי להעלות לפניו את קושיותיהם הקשות. פשוטי העם באו כדי להתברך או ליהנות מעצתו בענייניהם האישיים.
גם עטיל עמדה בתור המשתרך. היא נכנסה פנימה רועדת מהתרגשות. זרם דמעות פרץ מעיניה. תשעה בנים לה. כולם חוץ מאחד, נודעו כמתמידים גדולים בתורה וכעילויים של ממש. רק האחד, נער כבן חמש-עשרה ושמו משה-נח, היה אטום-מוח לחלוטין בכל הקשור ללימוד התורה. הדבר היה מפליא ביותר, משום שבלימודי החול, כגון חשבון, דקדוק וכל השאר, היה תלמיד מצטיין!
עטיל גוללה את כאבה לפני הגאון, וזה הקשיב לה קשב רב. לאחר הרהור ממושך אמר: "גדולי הפוסקים כתבו, כי צריכים להיזהר מאוד שילד רך לא יטעם מאכלי איסור, מכיוון שמאכלים כאלה עלולים לטמטם את מוחו שיהיה אטום לתורה".
חלחלה עברה בגופה של עטיל. משה-נח שלה מעולם לא אכל מאכל איסור, חלילה. רבי עקיבא איגר כאילו קלט את מחשבותיה והוסיף: "אולי בלי ידיעתך טעם פעם בנך מאכל איסור, ולכן אינו קולט את הגמרא".
"ומה העצה לזה?", שאלה עטיל, עודה נרעשת והמומה. השיב הגאון: "לימוד תורה מתוך הדחק".
בעלה של עטיל היה נסער למשמע הדברים. מיד קרא אליו את בנו והחל לחקרו אם אכל אי-פעם דבר-מה מחוץ לבית. הנער ייגע את מוחו, אך לא העלה דבר בזיכרונו. מאז ומעולם נהג לאכול אך ורק בביתו. רק לבסוף נזכר, כי לפני שנים רבות, באחד מימי החנוכה, כששבו הוא וחבריו מה'חדר' וחלפו ליד המלון שבעיר, הבחינו כי עומדת להיערך שם חתונה, ואחד המחותנים הזמינם להיכנס פנימה ולסעוד את לבם. למיטב זיכרונו, הכיל התבשיל שאכלו מרק עדשים ועוף.
לא היה בכך כדי לפתור את התעלומה. בעל המלון ושוחט העיר היו יהודים יראי-שמים בתכלית! אך האב חש דחף עז לברר את העניין עד תומו. הוא מיהר לעבר המלון. בעל המלון ניאות להוציא את פנקסיו הישנים, בתקווה לגלות את מהותה של אותה חתונה שנערכה באחד מימי החנוכה.
ואכן, בפנקס המרופט הופיעו השורות האלה: "ביום שני דחנוכה, כ"ו כסלו תקס"ו, התקיימה חתונת יקותיאל אלפרט (בזיווג שני). הנ"ל שילם מראש את כל ההוצאות". האב הכיר את יקותיאל אלפרט. הוא התגורר בקצה העיר והיה אדם גס ומגושם ביותר. אך עדיין לא היה בכך כדי להסביר את התעלומה.
הוא החליט לסור לבית השוחט. זה קיבלו במאור-פנים ותהה לפשר ביקורו המפתיע. כשהעלה את עניין חתונתו של אותו יקותיאל אלפרט, נתכרכמו פניו של השוחט. "אוי, אוי, שוב נאלץ אני לחטט באותו פצע פתוח", נאנח השוחט. אוזניו של האב נדרכו.
"באותה חתונה נכשלתי בשחיטת העופות", סיפר השוחט. "לא חלילה בשחיטה עצמה, אלא מעשה שהיה כך היה:
"ימים אחדים לאחר החתונה, פגשני ברחוב אחד מנכבדי חסידי חב"ד בעיר. הוא הביט לעברי בקפידה ואמר: 'לא יאומן; יהודי מוכר את נשמתו בשביל תאוות-בצע!'.
"נדהמתי מדבריו, שכוונו כלפי, והחסיד הסביר: 'שמעתי כי אתה שחטת עופות לחתונתו של אלפרט. וכי אינך יודע כי כמה מגדולי הדור, ובראשם רבי שניאור-זלמן מלאדי, בעל התניא, הוציאו פסק-דין האוסר עליו להתחתן, עד שיגרש בשנית את אשתו הראשונה, לאחר שהגט הראשון נמצא פסול?'.
"חלחלה עברה בגופי, והיא התעצמה כאשר שלף אותו חסיד את מכתבו המפורש של רבי שניאור-זלמן, ובו נכתב כך: 'נבהלתי מראות ונעוויתי משמוע מהמעשה אשר לא ייעשה בישראל, הנעשה סמוך לגבולכם, לגרש בגט פסול מדאורייתא... ועל-כן עליכם מוטלת החובה למנוע המגרש שלא יישא אחרת חס-ושלום, ולגזור בגזירת חכמים על השוחטים שלא ישחטו על החתונה שום בהמה ועוף, ואם יעברו ח"ו תהא שחיטתם נבלה'!
"בראותי זאת", סיים השוחט את דבריו, "לא ידעתי את נפשי. אף שעניין הגט לא הגיע לאוזניי קודם לכן, בכל-זאת חשתי אשמה שעברתי על גזירתו של אותו גאון-עולם. גזרתי עלי עשרות תעניות, ועדיין איני מרגיש שנתכפר עווני"...
למחרת רעשה העיר לומז'ה מסיפור המעשה, שהעיד על כוח גזירתו של רבי שניאור-זלמן מלאדי מצד אחד, ועל רוח-קודשו של רבי עקיבא איגר מן הצד שני.


סיפור חסידי "הידיעון ידיעון הכפר, פ' וישלח תש"ע
באדיבות מערכת "שיחת השבוע"
                            כפרת נפש
כרעם ביום בהיר הכתה את החסידים השמועה על מאסרו של רבי שניאור-זלמן מלאדי, בעל ה'תניא' וה'שולחן ערוך'. גדולה במיוחד הייתה הדאגה כשנודע שהרבי הובל למאסרו בכרכרה השחורה. הכול ידעו, שכרכרה זו נועדה למורדים במלכות, שגזר-דינם היה ברור מראש.
גם לעיירה סטראדוב לא איחרה השמועה הנוראה להגיע. ר' יחזקאל, תושב העיר, היה מחסידיו של רבי שניאור-זלמן, ולא סתם חסיד, אלא מהמובהקים שבהם. קשור היה אל רבו בכל נימי נפשו. תמיד נהג לומר, כי אילולא הרבי, לא היו ערך ומשמעות לחייו.
סדר קבוע היה לר' יחזקאל: פעם בשנתיים היה עוזב את ביתו והולך אל הרבי. את הדרך מסטראדוב לחצר הרבי היה עושה ברגליו. שם היה מתמסר לתורה ולתפילה, שומע דברי חסידות מהרבי ומחזק את נפשו. אחרי כמה שבועות כאלה היה חוזר לביתו, רענן ומלא כוחות.
כאשר חוקקו השלטונות את חוק שמות-המשפחה, שחייב כל אזרח לצרף לשמו הפרטי גם שם-משפחה, בחר ר' יחזקאל בשם 'ליאוזנוב'. שכן, הרבי התגורר בימים ההם בליאזני, והוא חש את עצמו כמי שמצוי תדיר בקרבתו של הרבי. כזה היה.
עתה, כשהגיעה השמועה על מעצרו של הרבי ועל הסכנה החמורה המרחפת על ראשו, הוכה ר' יחזקאל בהלם. הוא התהלך אנה ואנה המום ונרעש. לאחר שעה ממושכת של סערת-נפש עזה, ידע את אשר עליו לעשות.
קהילת החסידים בסטראדוב הכירה במעלותיו ובסגולותיו של ר' יחזקאל ורחשה לו כבוד ודרך-ארץ. כאשר נמסרה בקשתו המיוחדת, שכולם יבואו ויתכנסו בבית-הכנסת החסידי - איש לא נעדר. בשעה היעודה, ישבו הכול סביב השולחן הגדול והמתינו למוצא-פיו של החסיד המסור, שישב במרכז.
"אחיי ורעיי החסידים", פתח ר' יחזקאל. "לא עת דברים היא, כאשר אבינו האהוב נתון במאסר וסכנת מוות מרחפת על ראשו הקדוש". עיניו של ר' יחזקאל מלאו דמעות, אך הוא הוסיף לדבר וקולו היה החלטי.
"ביקשתי לכנסכם יחד, כדי שתהיו עדים ביני ובין אבינו שבשמים". הקהל הזדעזע ור' יחזקאל המשיך: "הריני מוסר מודעה ברבים, כי מקבל אני עלי כל אשר נגזר על רבנו, אם ייסורי גוף ואם ייסורי נפש. מוסר אני את נפשי בלב חפץ ושלם למענו ולמען העולם כולו אשר לא יוכל להתקיים בלעדיו".
למשמע הדברים לא הצליח איש להוציא הגה מפיו. שעה ארוכה ישבו מחרישים, חרדים ונרעשים. כשהבינו שר' יחזקאל סיים את דבריו, קמו והתפזרו בשקט ובפנים קודרות.
מאותו רגע פתח ר' יחזקאל בהכנות לפרידתו מן העולם. הוא קיבל עליו שלוש יממות תענית, שבהן לא הביא כל מאכל ומשקה אל פיו. כל אותם ימים עסק בתפילה, באמירת תהילים ובבכי של תשובה. החסידים עקבו בדאגה אחר מעשיו, בעוד ליבם נתון לחדשות הבאות מכיוון הרבי. בליבם התפללו שהגזירה תוסר במהרה מעל ראשו של הרבי, בטרם יארע דבר-מה לר' יחזקאל.
ביום השלישי לתעניתו כבר היה ר' יחזקאל חלוש וחסר-כוח לגמרי. לקראת הצהריים, התפלל מנחה גדולה ואמר לחסידים שברצונו לומר להם דבר-מה. שוב התכנסו הכול סביבו והמתינו לדבריו.
בקול חלוש אך בוטח דיבר ר' יחזקאל. "יודע אני, אחיי ורעיי, כי בשמים קיבלו את בקשתי להיות חליפתו של רבנו. בעוד שעות אחדות אעזוב את העולם ואזכה להיות כפרתו של רבנו היקר".
הוא עצר לרגע את דבריו. אור עלה על פניו. "בקשה אחת לי אליכם. בעוד זמן-מה, ימים או שבועות, כאשר תוסר הגזרה מעל רבנו וצדקו ייצא לאור, עשו-נא עמי חסד. בואו לקברי, הביאו עמכם 'משקה', אמרו 'לחיים', וצאו בריקוד חסידי".
לא חלף זמן רב ור' יחזקאל הכין את עצמו לקראת פרידתו מן העולם. הוא נטל את ידיו, קרא וידוי בכוונה רבה, ורגעים קלים לאחר-מכן יצאה נשמתו הטהורה.
חלפו כמה שבועות מאז הסתלקותו המסעירה של ר' יחזקאל. היה זה יום שלישי בבוקר, י"ט בכסלו, יום פטירתו של המגיד ממזריטש. כשהגיעו החסידים באותו בוקר לבית-הכנסת, הביטו כמה מהגדולים שבחבורה זה בזה בעיניים מביעות פליאה והשתוממות. נראה היה כאילו כל אחד חפץ לומר דבר-מה לחברו.
ואכן התברר, כי באותו לילה נראה ר' יחזקאל בחלום לכל אותם חסידים, ובישר להם כי בחצות הלילה הכריז בשמים בעל ההילולא, הלוא הוא המגיד ממזריטש, כי ביום הזה ישוחרר תלמידו רבי שניאור-זלמן ממאסרו. ר' יחזקאל שב והזכיר להם את בקשתו מהם ביום שבו נסתלק.
כעבור זמן אכן הגיעה הבשורה המשמחת לסטראדוב, כי בפטרבורג הוחלט לזכות לחלוטין את הרבי מכל העלילות שטפלו עליו. שמחת החסידים הייתה רבה ועצומה. על-אף המולת השמחה לא שכחו חסידי סטראדוב את חברם החסיד, שמסר את נפשו למען הצלת רבם. ברגשות שמחה ועצב שנתערבבו זה בזה הלכו לקברו ומילאו את בקשתו האחרונה.

סיפור חסידי "הידיעון ידיעון הכפר, פ' ויצא תש"ע
באדיבות מערכת "שיחת השבוע"
                             גדולים צדיקים במיתתם
ר' אברהם לא שש לקראת הנסיעה הצפויה. הדרך מעירו, וילקומיר שבליטא, לנייז'ין שברוסיה הלבנה, ארוכה וקשה. אבל מה לעשות, פרנסה היא פרנסה. מדי פעם נהג לצאת למסע זה, כדי לבסס את קשריו המסחריים.
רעייתו המסורה הכינה לו מלאי של מזון למשך התקופה הארוכה, ובגדים חמים להתגונן מפני הצינה. שכן הימים ימי חורף, ואת הדרך יש לעשות בעגלות רתומות לסוסים, כאשר הרוחות הקרות חודרות עד העצמות.
סוחר טבק היה ר' אברהם, וגם בר-אוריין. את עיתותיו הפנויות הקדיש ללימוד תורה ולעבודת הבורא. ידיד קרוב היה לו בעיר, ר' יעקב קוידנר. מנכבדי חסידי חב"ד היה ומאנשי-הדעה שבהם. בכל פגישה נוהג ר' יעקב לחזור באוזניו מתורתם של רבותיו, ור' אברהם, אף שלא נמנה עם עדת החסידים, היה מטה אוזן קשבת ומאזין בכובד-ראש לדברים.
לפני היפרדם פנה אליו ר' יעקב בבקשה: "הלוא אתה נוסע לעיר נייז'ין, שם טמון קדוש ישראל, רבי דובער, אדמו"ר האמצעי נ"ע. אמנם עדיין אינך חסיד, אך אנא, עשה עמי חסד, היכנס לאוהלו הקדוש והזכר את שמי שם". בחפץ-לב נענה ר' אברהם לבקשת ידידו והבטיחו למלא את בקשתו.
זה חודשים אחדים עושה ר' אברהם במסעו. הקור באותה שנה היה נורא. סופות שלגים עזות השתוללו וחסמו את הדרכים. ר' אברהם היה מלא תודות לרעייתו, על הבגדים החמים שבהם ציידה אותו.
גם לבה של האשה היה עם בעלה, העושה את דרכו בתוך הסופות, כדי להביא לחם לביתם. שעות היתה עומדת, שעונה על אדן החלון, ומבטה מופנה למרחקים. אולי קפצה לו הדרך והוא יקדים לשוב? בלילה, על משכבה, היתה מתייסרת בדאגות ובגעגועים.
אין לדעת אם היתה זו דאגתה הרבה או שמא הקור העז, שהפילוה למשכב. ראשה קדח מחום וריאותיה כמו חישבו להתפוצץ עקב פרצי השיעול. בתחילה עוד הצליחה לגייס את שארית כוחותיה כדי לטפל במשק ביתה ובשלושת ילדיה הקטנים, אך עד מהרה אפסו כוחותיה.
מחלתה הלכה והחריפה. שכנות טובות הזעיקו רופא מומחה מהעיר הגדולה, אבל כל מה שהיה יכול לעשות הוא לתת לחולה האנושה כמה תרופות משככות-כאב. הוא לא נתן לה סיכוי.
במשך כל הלילה ישב הרופא צמוד לחולה שנאבקה על חייה. בחצות הלילה עצמה החולה את עיניה, נשימתה נחלשה ביותר, והסובבים חשו כי אלה רגעיה האחרונים עלי אדמות.
נשים בוכיות ניגבו את דמעותיהן והחניקו את קול בכיין. הגברים קראו בלחש פרקי תהילים. הבוקר האיר. ופתאום אירע הנס: עיני החולה נפקחו. היא הביטה בתימהון בסובבים אותה. בקול חלוש ביקשה מעט מים. אט-אט הוטב מצבה. הצבע שב לפניה ומצבה הלך והשתפר משעה לשעה. ויהי הדבר לפלא.
שמחה רבה שררה בביתו של ר' אברהם עם שובו, אחרי חצי שנה שנעדר מביתו. השולחן היה ערוך בכל טוב וקרובי משפחה וידידים באו לקבל את פניו. ביניהם היה גם ידידו הקרוב, ר' יעקב. בין הדברים סיפרו בני המשפחה על מחלתה הקשה של הרעיה ואת דבר רפואתה המופלא.
על פניו של ר' אברהם ניכרה סערת-נפש עזה. בעיניו נקוו דמעות והתרגשותו נראתה לעין-כול. שעה ארוכה ישב כך, נסער ומהורהר, ואחר פתח ואמר: "עכשיו הקשיבו לחלק מהסיפור שלא ידוע לכם.
"כשהגעתי סוף-סוף לנייז'ין, הייתי עייף ומותש. גם עסקיי לא עלו יפה, והייתי מדוכדך למדי. לילה אחד עליתי על יצועי, אך כל מאמציי להירדם עלו בתוהו. בלבי התעצמו הגעגועים לבני-ביתי ולרעייתי. כשחשבתי על רעייתי, אחזה בי פתאום חרדה. איזושהי מועקה סתומה. כאילו דבר-מה נורא עומד לקרות לה.
"באותו רגע נזכרתי בבקשתו של ידידי, ר' יעקב, להזכיר את שמו על ציון-קברו של הרבי האמצעי לחסידי חב"ד. קמתי ממיטתי, לבשתי את בגדיי החמים ופניתי למקום-מנוחתו של הצדיק.
"הלילה היה אפל וקר מאוד, אבל בגדיי העבים חיממוני. והנה, כשהגעתי סמוך לקבר, אחזה בי פתאום צינה עזה שאין לתארה. כל בגדיי לא הועילו. גופי רעד ושערותיי סמרו. אל הקור העז נלווה גם פחד גדול, חרדה נוראה וחסרת-פשר.
"עמדתי ליד הציון הקדוש, רועד כולי, בלי יכולת לזוז. רגע אחד רציתי לעזוב ולחזור לאכסנייתי, אך כוח נעלם אחז בי והאיץ בי להתגבר ולגשת אל הציון.
"בין כה וכה החל השחר להפציע. אז הוצאתי מכיסי שני פדיונות-נפש, שהכנתי קודם לכן. האחד עבור ר' יעקב, עבורי ועבור בני-משפחתי, והשני, בקשה מיוחדת עבור רעייתי. קראתי את ה'פדיונות', ובאותו רגע חשתי הקלה עצומה. חום נעים פשט בגופי ורוחי הנסערת נרגעה בבת-אחת".
התרגשות רבה אחזה במסובים. ר' אברהם נשם עמוקות והמשיך בקול רועד: "מדבריכם עולה, כי השעה שבה נחלצה רעייתי באורח ניסי ממחלתה, היא בדיוק אותה שעה שבה הנחתי את ה'פדיון' על קברו של הצדיק הקדוש"...
סיפור חסידי "הידיעון" ידיעון הכפר, פ' תולדות תש"ע

באדיבות מערכת "שיחת השבוע"

                                                                                 כוחו של ריקוד

בתיה הראשונים של העיירה כבר נראו באופק והבחור הצעיר החיש את פעמיו לעברה. על גופו לבש פרווה כאחד מבני האיכרים הפשוטים. רק פניו העדינים ועיניו שהפיקו טוהר ועדינות סתרו במידה מסויימת את הופעתו הכללית.
נוהג היה לכתת את רגליו מכפר לכפר ומעיירה לעיירה. בכל מקום היה מחפש את היהודים הפשוטים, אנשי-העמל, שהיו חביבים עליו במיוחד. הוא היה מתעניין בשלומם, מעודד את רוחם ומחזק את ליבם בדברי אגדה ואמונה.
איש לא ידע את זהותו. אולם את פשוטי-העם לא הטריד הדבר. כשהיה פותח את פיו, היו נאספים סביבו ובולעים את אמרותיו בשקיקה ובעיניים בורקות. ובאמת, גם אילו היה מזדהה, איש לא היה מעלה על דעתו כי יבוא יום ושמו יתפרסם בעולם כרבי ישראל בעל-שם-טוב...
מחזה מוזר נגלה לעיניו כשנכנס בשערי העיירה. זה היה יום חול של אמצע השבוע והעיירה - עיירה חקלאית. אף-על-פי כן לא נראתה שום תכונה של עבודה. המחרשות ויתר כלי-העבודה היו מוטלים דוממים. הבקר ובעלי-החיים האחרים נחו במעונותיהם. העיירה נדמתה לעיירת-רפאים.
הוא ניסה לנקוש על דלתות כמה בתים, אך לא זכה למענה. כשהתקדם יותר למרכז העיירה, שמע קול ממרחק. הוא החל לצעוד בעקבות הקול וזה הוליך אותו אל בית-הכנסת. האולם היה מלא מפה אל פה. הגברים גדשו את עזרת הגברים והנשים והטף מילאו עד אפס מקום את עזרת הנשים. הכול היו מרוכזים בתפילה ובזעקה למרום.
כשנכנס לבית-הכנסת נסתיימה התפילה ועל הבימה עלה מגיד-מוסר והחל לייסר את קהל המתכנסים. בקול גדול הטיח דברים קשים כגידים ביהודים הפשוטים. מתוכן דבריו הבין הבעש"ט את הסיבה להתכנסות הדחופה.
"גשם ומטר אתם מבקשים?! יבול ופרנסה אתם שואלים?! האם את חובכם כלפי שמיא כבר מילאתם?! הלוא אתם חיים כבהמות ממש ומנהלים את חייכם כהדיוטות חסרי-דעת!", זעם הדרשן.
"עצירת הגשמים היא רק ההתחלה של העונשים הצפויים לכם", הרעים עליהם בקולו. "אחרי הרעב יבואו מגפות נוראות. בניכם יישארו יתומים, נשותיכם אלמנות". זעקות שבר נשמעו מעזרת-הנשים. פניהם של הגברים הביעו אימה וחרדה. הם אפילו לא העזו להישיר מבט אל הדרשן, שהוסיף לשפוך על ראשם אש וגפרית ולאיים בעונשים איומים ונוראים.
האם תושבי העיירה הם שהזמינו את המגיד כדי לעוררם לתשובה או שמא נקלע הוא, כדרכם של מגידים נודדים, לעיירה ובשמעו על מצוקת התושבים החליט לייסרם בשוטים - דבר זה לא היה ברור לבעש"ט. אולם סגנון דיבורו הקשה כלפי היהודים התמימים והפשוטים הסעיר את רוחו עד שלא היה יכול להבליג עוד.
"שא, שא!", נשמע לפתע קול צעיר מפינת בית-הכנסת. הכול היפנו מבטים משתאים לעבר הבחור הצעיר. גם המגיד שעל הבימה הביט בתדהמה בצעיר עוטה הפרווה שהעז להסותו. זה נעץ בו את עיניו היוקדות וקרא לעברו בקול גדול: "מי שמכם לבוא הנה ולהתעמר בבניו-יקיריו של הקב"ה! מי התיר לכם להתעלל שעה ארוכה בנשמותיהם הטהורות של יהודים פשוטים, העובדים את בוראם בתמימות!"...
לשונו של המגיד כמו נבלעה. ביודעו כי יש לו עסק עם יהודים פשוטים עובדי אדמה, סבור היה כי יוכל לומר ככל העולה על דעתו. בטוח היה שאיש מהם לא יעז להתקומם כנגד דיבוריו המתנשאים. עתה, נוכח הדברים הנוקבים מפיו של הבחור הצעיר, השתתק מתדהמה וממבוכה.
אור ניצת בעיניהם של היהודים הפשוטים בשומעם את הדברים ובראותם את מבוכת המגיד. הם היפנו את פניהם אל הבחור, שהופיע להם כמלאך מושיע ותלו בו עיניים מייחלות.
"יהודים יקרים, דעו כי הקב"ה אוהב אתכם יותר משאוהבים הורים את בנם-יחידם. אין הוא רוצה לדכא את רוחכם ולייסרכם. הוא רוצה שתעבדו אותו בשמחה ובטוב-לבב. אין זה אלא ניסיון שנועד לבחון את עוצמת אמונתכם. אם ברצונכם לבטל את הגזירה ולזכות לגשמי-ברכה, עשו זאת בשמחה, רק בשמחה!"...
כל הקהל היה מרוכז עתה בדברי הבחור הצעיר, שהוסיף לעודד את רוח האנשים. המגיד ירד בצעדים כושלים מהבמה. "יהודים יקרים", המשיך הצעיר, "הבה נצא עתה בריקוד שמח ונאמין כי ישועת ה' כהרף-עין. נוכיח למי שמשיב הרוח ומוריד הגשם, כי למרות הבצורת הקשה, לא נפגמה אמונתנו בו. הבה נניח יד איש על כתף רעהו ונישא רגלינו בריקוד של שמחה וביטחון"...
הדברים סחפו אחריהם את כל בני העיירה לריקוד שמח, שעליו ניצח האורח הצעיר. עם כל סיבוב נוסף גברה האמונה והשמחה בלבבות הרוקדים, עד שהכול רקדו בעוז ובחדווה שנבעו מאמונה יהודית פשוטה ויוקדת.
פניהם כבר היו שטופות זיעה מהריקוד הנמרץ, כאשר חשו לפתע רטיבות אחרת שניגרת על פניהם. בתחילה לא קלטו במה מדובר, אבל כעבור דקות מעטות גברו הטיפות ועיניהם הנישאות של יהודי העיירה נרטבו אף הן בגשם הנדבות שהחל ניתך ארצה...

סיפור חסידי "הידיעון" ידיעון הכפר, פ' חיי שרה תש"ע

באדיבות מערכת "שיחת השבוע"

                                  הנסיון הגדול

לצד ענף היהלומים המשגשג באנטוורפן שבבלגיה, פורחת בעיר גם תעשייה מפותחת של תכשיטים. גם בתחום זה השתלבו היהודים בהצלחה רבה. אליהו הוא יהודי שהיגר לבלגיה מגרוזיה, בעל חנות לתכשיטי זהב ברחוב שיש בו חנויות רבות דומות.
לפני כמה שנים נרקם קשר חם בינו ובין הרב שבתי סלבטיצקי, שליח חב"ד ורב קהילה באנטוורפן. בזכות הקשר הזה החל אליהו לקיים כמה מצוות, כמו הנחת תפילין ושמירת כשרות. מפעם לפעם הוסיף מצווה חדשה לרשימת המצוות שכבר קיים.
אבל בתחום אחד נחל הרב סלבטיצקי כישלון חרוץ - שמירת שבת. כרוב חבריו הסוחרים, גם אליהו פתח את חנותו בשבתות. "זה יום המכירות הטוב ביותר", טען אליהו. הרב היה אומר לו שזה כסף ללא ברכה, אך ללא הועיל.
יום אחד בא אליהו אל הרב ועיניו נוצצות. "החלטתי שלא לפתוח עוד את חנותי בשבת", בישר בהתרגשות. הרב סלבטיצקי היה נרגש לא-פחות. "כל הכבוד!", אמר לאליהו ונשק לו על מצחו. עברו חודשים ואליהו דבק בהחלטתו.
יום ראשון אחד, התקשר אליהו אל הרב סלבטיצקי. "כבוד הרב, אני חייב לראות אותך בדחיפות!", אמר. "בוא", הזמינו הרב. כשהופיע היה אליהו נסער. "אני צריך תיקון, תיקון גדול!", אמר.
"במה מדובר?", התעניין הרב בזהירות. אליהו החל לספר את שאירע ביום האתמול - בשבת. זו הייתה השבת שלפני ראש-השנה האזרחי. שבת זו נקראת בפי סוחרי הזהב היהודים באנטוורפן - כמה אבסורדי - 'שבת הגדול', משום שבשבת זו הכול קונים תכשיטים לנשותיהם. היקף המכירות נוסק למעלה והרווח בהתאם.
"כל הלילה התהפכתי על מיטתי", התוודה אליהו. "המחשבה על יום המכירות הגדול שאחמיץ מחר לא הרפתה ממני. כשקמתי בבוקר חשתי כי מעיי נהפכים בקרבי. התגברתי והלכתי לבית-הכנסת. כל התפילה לא הייתי מרוכז. בשובי מהתפילה החלטתי לעבור, רק לעבור, דרך הרחוב של החנויות, להציץ ולהמשיך הלאה.
"אני נכנס לרחוב. מה אומר לך, כבוד הרב, זה היה מחזה קשה בשבילי. כל החנויות מלאות קונים עד אפס מקום. רק החנות שלי סגורה, ריקה ושוממה.
"פתאום הבחין בי חבר מחנות סמוכה. 'היי, אלי! מה קורה? פרשת לגמלאות?!', שאל בתימהון. דבריו כמו חתכו בבשרי. 'לא פותח בשבת', עניתי. הוא הביט בי כפי שמביטים באדם שיצא מדעתו. 'אני רציני לגמרי. כבר כמה חודשים איני פותח את החנות בשבת', אמרתי.
"הוא הישיר מבט לעיניי ואמר: 'שמע טוב, אלי, תן אתה לאלוקים את כל שבתות השנה, אבל שבת אחת הוא חייב לתת לך. לסגור חנות ב'שבת הגדול'?! אני מתפלא עליך... פקח את העיניים, ראה מה קורה כאן!', אמר והצביע על ההמון שגדש את חנותו ואת שאר החנויות.
"כמעט התפתיתי. ברגע האחרון נשאתי את רגליי ומיהרתי לביתי. נכנסתי הביתה מבולבל כולי. עשיתי לאשתי ולילדיי 'קידוש' ולפתע חשתי סחרחורת. לנגד עיניי ריחפו צמידים, שרשרות, טבעות ושאר תכשיטים. חשבתי על חבריי שבסוף היום יצחקו כל הדרך לבנק וליבי נחמץ. רגליי ביקשו להוליכני חזרה אל החנות.
"ברגע הזה ידעתי כי עליי לעשות צעד קיצוני. 'לא מרגיש טוב', פלטתי, 'אני הולך לנוח'. הסתגרתי בחדר-השינה. רוקנתי לתוכי חצי בקבוק וודקה וכעבור דקה או שתיים שקעתי בשינה עמוקה שממנה התעוררתי רק בערב. לשבחה של אשתי ייאמר כי לא הציקה לי בשאלות מיותרות. כנראה חשה כי דבר-מה מסעיר אותי.
אליהו סיים את סיפורו. "כבוד הרב", אמר, "אני באמת מצטער על שכך עברה עליי השבת - בשכרות ובשינה. באתי אליך לבקש תיקון".
לפתע הבחין אליהו כי עיניו של הרב סלבטיצקי דומעות. אליהו החל לבכות גם-כן. "כל-כך נורא המצב? אין לי שום תיקון?!", שאל בחרדה.
הרב סלבטיצקי נזקק לכמה דקות כדי להירגע מהתרגשותו. "לא, אליהו יקירי, לא הבנת. איני בוכה על גודל העוון שלך. להפך, אני בוכה מקנאה. אתה פשוט צדיק. למעשה, אתה הרבה יותר מצדיק, שכן 'במקום שבעלי-תשובה עומדים, אפילו צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד'!".
אליהו נראה נבוך. "ראה", הסביר הרב, "אני בוחן את השבת שעברה עליי ומנסה להשוותה לשבת שלך. אני קמתי בבוקר, טבלתי במקווה, הלכתי לבית-הכנסת והתפללתי בנחת וברוגע. שום דבר לא טרד את שלוות השבת שלי ושום סערה לא התחוללה בקרבי. שבתי הביתה לסעודת שבת, עם דגים, בשר וזמירות. ממש תענוג. ובכן, מה השבת תרמה לי - זה ברור לגמרי. לעומת זאת, מה אני נתתי לה, מה אני הקרבתי למענה - על כך אין לי תשובה של ממש. ואילו השבת שלך, לאחר שהיית רגיל במשך שנים לפתוח את חנותך בשבת, התגברת וחדלת מכך. והנה אתה ניצב מול כל החנויות המלאות קונים, מתלבט ומתייסר - ובכל-זאת מצליח לעמוד בניסיון העצום. יש לך מושג איזה עונג גרמה השבת שלך במרומים? כעת אתה מבין מדוע אני מקנא בך?"...
אליהו חש מעודד מדברי הרב. בליבו כבר ידע כי מכאן והלאה שמירת השבת לא תהיה עוד עניין ללבטים ולספקות. לאחר שעמד בפיתוייה של 'שבת הגדול', דבר כבר לא ישבור אותו.

סיפור חסידי "הידיעון" ידיעון הכפר, פ' וירא תש"ע

באדיבות מערכת "שיחת השבוע"

                                 הדמות מהחלום

הד"ר ליברמן היה רופא מפורסם, שהתגורר בעיר ויטבסק שברוסיה. ידוע היה במומחיותו הרבה, באבחנותיו הקולעות ובמסירותו ללקוחותיו. נוסף על כך גם היה יהודי ירא-שמים, בעל מידות טובות, תלמיד-חכם וקובע עתים ללימוד התורה.
אף שבאזור היתה ניכרת היטב השפעתה של החסידות, לא נמנה ד"ר ליברמן עם החסידים. הוא כיבד את החסידים וגם החסידים כיבדו והעריכו אותו, אך העולם החסידי נשאר מחוצה לו.
מסירותו לחולים הייתה מופלאה. הוא לא נרתע מלצאת גם לדרך ארוכה, כאשר הוזעק, ולא חסך טירחה ועמל במאמציו לרפא חולים. אך 'חולשה' אחת הייתה לו: הוא מאוד לא אהב כשהזעיקו אותו ביום שבת-קודש.
מובן שידע כי פיקוח-נפש דוחה שבת, אך כל אימת שנקרא אל חולה בשבת, עשה זאת כאילו כפאו שד. הוא היה מסרב לנסוע במרכבתו, אלא צעד רגלי, כשמשרת גוי נושא את תיקו ובו מכשיריו הרפואיים.
כל-כך השתדל לצמצם את חילול השבת, שהכין לעצמו מרשמים מוכנים לכל סוגי התרופות. המרשמים היו כתובים וחתומים, ומשרתו הנוכרי היה צריך רק לשלוף את הפתק המתאים ולמסרו לחולה.
אנשי הסביבה, שנהגו בדרך-כלל להזעיק את הד"ר ליברמן בשעת חירום, השתדלו מאוד להימנע מלעשות זאת בשבת. במקומות המרוחקים יותר, שאינם בטווח הליכה, ידעו הכול שצריך להיעזר ברופאים אחרים בשבתות.
הדבר קרה בשבת אחת, בצהריים. הד"ר ליברמן שב מבית-הכנסת וקידש על היין. לאחר סעודת השבת פנה לחדרו למנוחת-השבת הרגילה שלו.
הרופא נרדם, וחלם חלום. דמות של רב בעל הדרת-פנים בלתי-רגילה הופיעה בחלומו. האיש לא היה מוכר לו, אך הדרת-פניו עשתה עליו רושם. תוך כדי החלום ניסה להיזכר אם ראה מעודו את הרב הזה.
"אינך נוהג כשורה", אמר הרב לדוקטור. "סירובך לנסוע בשבת-קודש, כדי לטפל בחולים, אינו מעשה נכון. "ייתכן שיהודי נמצא במצב של 'פיקוח-נפש', שדוחה את השבת!".
הד"ר ליברמן הקיץ משנתו, ודבר החלום עמד לנגד עיניו טרי וחי. החלום הותיר עליו רושם עז, והוא מצא את עצמו מהרהר שוב ושוב בדמות המופלאה ובדבריה.
"דוקטור", ניתק קולה של המשרתת את חוט מחשבותיו, "יהודי מאחד הכפרים מבקש לראותך בדחיפות". מיד הוסיפה: "אמרתי לו שהרופא איננו נוסע בשבת בשום פנים ואופן, אבל הוא מתעקש לדבר עם הרופא".
"ייכנס", נענה הרופא במהירות. שוב עלתה לנגד עיניו הדמות מן החלום. צירוף המקרים נראה היה מופלא מאוד.
"מה רצונך, יהודי?", פנה לכפרי, שעשה, מתברר, דרך ארוכה כדי להגיע לביתו שבוויטבסק. ניכר היה בו כי הוא שרוי בהתרגשות גדולה.
"דוקטור!", פתח היהודי את פיו, "בתי חולה במחלה קשה כבר כמה שבועות וכל רופאי הסביבה לא מצאו את סיבת מחלתה. הבוקר החמיר מצבה, ואני בטוח שרק אתה תוכל להביא לה מזור".
"עגלתי, הרתומה לסוסים, כבר ממתינה בפתח הבית", הוסיף היהודי בנימה תכליתית, "אנא, עשה עמדי חסד ובוא לבקר את בתי".
"נצא מיד לדרך", אמר הרופא. לראשונה בחייו שינה ממנהגו, ונסע בעיצומו של יום השבת לבקר חולה.
הדרך נמשכה כמה שעות. מצבה של הבת היה באמת רציני מאוד. לאחר בדיקה מדוקדקת אבחן הרופא את המחלה והורה לתת לה תרופות מסויימות. הוא נשאר בכפר עד הערב. ראשית, רצה לעקוב מקרוב אחר השינויים במצב החולה, אך הוא גם לא רצה לחזור בשבת לביתו.
עם צאת הכוכבים נפרד מבני המשפחה, לאחר שמסר להם הוראות להמשך הטיפול, ולאחר שקבע ביקור נוסף לעוד יומיים. בביקורו הבא מצא שמצבה של החולה השתפר מאוד. עדיין הייתה זקוקה ליטול כמה תרופות, אך המפנה לטובה היה ברור. הד"ר ליברמן הבטיח שבעזרת-השם תבריא בקרוב, וכך אכן היה.
חלפו כמה ימים אחדים. המברק המבקש את הד"ר ליברמן להגיע בדחיפות לעיירה ליובאוויטש, להתייעצות בעניין חולה שמצבו חמור, לא היה חריג. מברקים כאלה היו מגיעים מכל האזור.
הרופא נענה להזמנה, ולאחר שחיווה את דעתו התכונן לשוב לביתו. ברגע האחרון, החליט שכדאי לנצל את שהייתו בליובאוויטש כדי לבקר את רבי שלום-דובער (הרש"ב מליובאוויטש, האדמו"ר החמישי של חב"ד, נולד בכ' במרחשוון תרכ"א) שעליו שמע רבות.
בעומדו על מפתן חדרו של הרבי, קפא על עמדו. פני הצדיק נראו לו מוכרות להפליא. הרי זו הדמות שהופיעה בחלומו!...
במבוכה קלה התנצל על תגובתו הנדהמת, וסיפר לרבי את כל הסיפור. "אשר לחלומך - איני יודע דבר", אמר הרבי, ועיניו מפיקות טוב-לב, "אולם באשר לחולה, אני דווקא כן יודע. אביה של הנערה בא אליי וביקש את עצתי, ואני הפניתי אותו אליך"...

סיפור חסידי "הידיעון" ידיעון הכפר, פ' לך-לך תש"ע

באדיבות מערכת "שיחת השבוע"

                                 הניצוץ שנשמר

בתוך כל נפש יהודית טמון ניצוץ אלוקי. גם אם הניצוץ קטן מאוד, וגם אם הוא חבוי ובלתי-נראה, עדיין הוא קיים ואפשר ללבותו.
אבא, החסיד ר' חנוך-הנדל גלפרין ז"ל, עורר נשמות רבות לתשובה. הוא היה שוחט ומוהל מומחה ובעל מסירות-נפש. אבא ספג את החינוך שהשרישו אדמו"רי חב"ד בחסידיהם, וקיים בכל נפשו ומאודו את הפסוק "כי עליך הורגנו כל היום". הנה סיפורו של ניצוץ יהודי אחד מני רבים שזכה להדליק.
יום אחד פנתה אליו אישה מבוגרת מעירו, חיה-באשה שמה, וביקשה ממנו למול את נכדה. חיה-באשה הייתה רעייתו של החסיד ר' אברהם יפה, שכבר הלך לעולמו. בנם, אברשה, נמשך אחר רוחות הזמן וכבר בנעוריו התחבר לנוער הקומוניסטי.
עם חלוף השנים התקדם אברשה וטיפס במעלות המפלגה הקומוניסטית עד שנעשה אישיות מוכרת וחיונית בה. הוא היה חבר בכמה ועדות חשובות ושימש ראש הלשכה המרכזית של המפלגה בכל האזור.
לא-מעט בכירים במפלגה היו יהודים. מקצתם ניתקו כליל מגע עם יהדותם. היו שהוסיפו לשמור קשר מסויים עם עברם. אברשה היה אחד מהם. מדי שנה, ביום-הכיפורים, נהג לפקוד לזמן קצר את בית-הכנסת.
ויהי היום ולאברשה ואשתו, יהודייה גם היא, נולד בן. אברשה אפילו לא חשב לערוך ברית-מילה, אך אימו לחצה עליו מאוד למול את התינוק. אברשה פחד שאם יתגלה הדבר, יודח מיד מתפקידו והשקעה של שנים תרד לטמיון.
אולם כאשר איימה חיה-באשה שאם לא יובא הרך בברית תאבד עצמה לדעת, נכנע בנה. שני תנאים התנה: תנאי אחד, לקיים את הברית בחשאיות גמורה. תנאי שני - שהברית תתבצע בהיעדרו, כך שאם יתגלה הדבר, יוכל לטעון כי הדבר נעשה ביוזמת אמו ושלא על דעתו.
אבא שמח לקבל עליו את המשימה. חיה-באשה מסרה לו את כתובת מגוריה והם סיכמו ביניהם על שעה. בדרכו לברית אסף אבא עוד שני חסידים, כדי שאחד מהם יהיה סנדק והשני יסייע לו במלאכתו.
כשהגיעו לכתובת מצאו כי התינוק כבר מחותל כראוי, מוכן לעריכת הברית. אבא הוציא מסלו קיטל לבן, שאותו נהג ללבוש גם ביום-כיפור, ומצנפת צחורה, שהיה חובש בעת שערך ברית-מילה.
בתוך שעה קלה הובא הרך בבריתו של אברהם אבינו. כל אותה שעה שהתה אימו של התינוק בחדר סמוך, ורק הסבתא חיה-באשה טרחה סביב החסידים והנימול ודאגה לכל הדרוש.
מכיוון שהורי התינוק לא התכוונו להעניק לו שם יהודי, בחרו לו החסידים שם על דעת עצמם. "ישראל", קראו לו, כשמו של הבעל-שם-טוב, ונימוקם עמם: הבעש"ט הוא שהחדיר את רגש האהבה לכל יהודי וחינך למסור את הנפש למען הזולת.
לאחר הברית הוציאו החסידים מיני מזונות שהביאו עמם. חיה-באשה הביאה בקבוק וודקה והחבורה ישבה לומר 'לחיים'. כוסית ועוד כוסית ובינתיים ירד הערב.
לפתע נשמעו נקישות בדלת. ליבה של חיה-באשה התכווץ מפחד. החסידים הפסיקו את שירתם. כעבור רגע ניצב בדלת אברשה. עיניו התרוצצו כה וכה. ניכר היה עליו כי אובד-עצות הוא ואינו יודע מה עליו לעשות. "נו, אבי הבן, בוא ותגיד עמנו 'לחיים' לכבוד הרך הנימול!", הפר אבא את השתיקה.
בצעדים מהוססים ובלב חרד התקרב אברשה לשולחן והצטרף לחסידים. הוא נטל את כוסית הוודקה שהוגשה לו והתכוון לשתות, כשאבא הניח כיפה על ראשו והזכיר לו לברך "שהכול נהיה בדברו".
החסידים פצחו בניגון. "אברשה", קטע אבא את הניגון, "התזכור את החסיד ר' אברהם יפה, את התפילה שלו ואת הדרת פניו?".
"כן, זוכר אני היטב", ענה  אברשה, שלא שכח את אביו.
לאחר עוד כמה כוסיות 'לחיים' נפתחו ליבו ופיו של אברשה. הוא החל להעלות זיכרונות משנות לימודיו ב'חדר'. הוא נזכר בידידיו בני-גילו ונזכר גם בתפילות אביו, שנמשכו עד חצות היום. לפתע עצם את עיניו והחל לשחזר בדבקות קטעים מתפילת אביו: "והוא רחום יכפר עוון"... "הבט משמים וראה כי היינו לעג וקלס"... עיניו העצומות זלגו דמעות.
הדקות היו לשעות והשחר החל לעלות. אבא וחבריו החסידים לא רצו שההתעוררות שאחזה באברשה תחלוף בלא תוצאות. "נו, אברשה, אנחנו איננו מגיעים לקרסוליו של החסיד ר' אברהם יפה, אך דע כי לנשמתו הגדולה לא תהיה מנוחה כל עוד לא תשנה אתה את דרכך. מהיום והלאה עליך להתחיל להניח תפילין, לשמור שבת, להחליף את כלי המטבח ולהקפיד על כשרות...".
אברשה קיבל עליו את כל מה שאמר לו אבא. בשלב מסויים הפכה התרגשותו הפנימית להתלהבות של ממש. הוא קם ממקומו והחל לרקוד: "יהודי נולדתי ויהודי אשאר".
אברשה הצליח להשתחרר מעבודתו הבכירה במפלגה הקומוניסטית. כך היה יכול להתחיל להגשים את ההחלטות שקיבל עליו בברית של בנו. הכנסתו של ישראל בבריתו של אברהם אבינו, החזירה את אברהם לחיקו של עם ישראל...

סיפור חסידי "הידיעון" ידיעון הכפר, פ' נח תש"ע

באדיבות מערכת "שיחת השבוע"

                                                                        תהלוכת גשם

בימים עברו, בטרם היו צינורות מים שדרכם אפשר היה להזרים מים ממקום למקום, היו תושבי ירושלים תלויים בבורות המים שנחפרו בה ושבהם נאגרו מי הגשמים. החורף הגשום היה ממלא את הבורות במים, ובהם היו תושבי ירושלים משתמשים כל השנה.
שנה אחת, בימיו של הצדיק רבי משה גלאנטי, אירעה שנת בצורת. חודשי החורף חלפו בזה אחר זה, והשמים היו בהירים כביום קיצי נאה. אף לא ענן קטן העיב על תכלת השמים. בעלי הגינות והשדות ראו בכיליון-עיניים איך האדמות עומדות חרבות ויבשות, ללא שום פיסת ירק. בורות המים התרוקנו בקצב מהיר.
הימים חולפים, החורף מתקרב אל קיצו, וגשם אין. שנה כזאת לא זכרו אפילו זקני העיר. היו שנים שירדו יותר גשמים והיו שנים שירדו מעט גשמים, אבל יובש כזה, אף לא טיפת גשם אחת - כזאת לא אירע זה שנים רבות.
דאגה מילאה את לב התושבים. יהודים, ערבים ונוצרים התכנסו בבתי-התפילה לשפוך שיח לפני שוכן מרומים ולבקש רחמים על העיר ותושביה. רבני העיר הכריזו על ימי צום ותפילה. המונים נסעו לקבר רחל אמנו להתפלל שם על הגשם. אחרים עלו לקבר דוד המלך, התפללו, הדליקו נרות וביקשו רחמים על בני העיר, לבל יגוועו ברעב ובצמא.
אבל הגשם לא בא. יום רודף יום, החורף כבר כמעט עבר, הבורות על סף התרוקנות, וארובות השמים טרם נפתחו. שום עב לא נראה באופק, ורבים החלו להתכונן לשנה קשה של רעב ומצוקת מים.
הדאגה גרמה התמרמרות, וההתמרמרות החלה להתפתח למתיחות בין תושבי העיר. התושבים הערבים, בבקשם שעיר לעזאזל, החלו להאשים את היהודים, כי בעטיים אין הגשם יורד על הארץ. האשמה זו לא היתה זקוקה להסבר ולהנמקה. היא התקבלה אצל הערבים כהנחה ודאית וטבעית.
ההסתה נגד היהודים הגיעה עד ארמון הפחה. היו שדאגו להביאה לידיעתו ולעורר את חמתו על התושבים היהודים השלווים, שסבלו מן הצמא לא פחות מן הערבים והנוצרים.
יום אחד הזמין אליו הפחה את הרב גלאנטי ואמר לו: "יודע אני כי רק באשמתכם אין האלוקים מוריד גשם בירושלים. הרי אתם מתפארים שאתם עמו-בחירו, אתם קוראים לו 'אבינו' ואת עצמכם אתם מכנים 'בנים'. בכם תלוי הדבר. אני מזהיר אותך, שאם לא תתפללו לאלוקיכם ואם לא יירד גשם בתוך שלושה ימים - אגרש את כל היהודים מירושלים".
הרב גלאנטי יצא מארמון הפחה וקרא מיד לכנס את כל היהודים בבית-הכנסת. הכול נאספו שם בפנים מתוחות. לא די להם בצרת הצמא, עכשיו קפץ עליהם רוגזם של הערבים ושל הפחה, המאשימים אותם בצרה הזאת. הרב סיפר לקהל על דברי הפחה וגזר צום של שלושה ימים, לתפילה ולתחנונים לקב"ה, למען יבטל את רוע הגזירה.
אבל ירד על הקהילה השלווה למשמע איום הגירוש מן העיר. הכול ישבו לקרוא תהילים בלב נשבר, בדמעות ובתחינות. רבים יצאו אל רחבת הכותל המערבי ושפכו שם את מר-לבם.
חלף יום אחד, עבר היום השני וכבר הגיע היום השלישי - והשמים בהירים בתכלית. פחד ורעדה אחזו בכל יהודי העיר. אנשים, נשים וטף צמו והתענו וזעקותיהם עלו השמימה.
לעת ערב הכריז הרב, שכל הקהל יבוא עכשיו אל קבר שמעון הצדיק, להתפלל שם על הגשם. ועוד דבר אמר הרב: שכל האנשים יביאו עמם מטריות, ילבשו מעילי-גשם וינעלו מגפיים, כדי שלא יירטבו מהגשם השוטף.
הכול השתוממו למשמע דברי הרב, אך מילאו אחריהם. בשעה היעודה יצאו כל היהודים, כולם לבושים מעילי גשם ונעולי מגפיים ומטריות בידם, ועברו דרך שער שכם לעבר קבר שמעון הצדיק.
קצין המשטרה, הממונה על האזור, ראה את שיירת היהודים - ופרץ בצחוק. כששמע מפי ההולכים כי הרב ציווה עליהם להתלבש כך וכי הבטיח שיירד עוד מעט גשם שוטף, בערה בו חמתו. הוא ניגש אל הרב וכיבד אותו בסטירת-לחי: "תושבי העיר מצויים בצרה, ואתה משלה אותם בדברי-הבל!", הרעים עליו בקולו. הרב לא השיב דבר והמשיך בדרכו.
בהגיעם אל הקבר, השתטח הרב על מצבת-האבן, דבוק בשרעפיו. כל הקהל געה בבכי מעומק-הלב. ופתאום החלה לנשב רוח. תחילה קלה ונעימה, אך עד מהרה נהפכה לסופה ולסערה. לא חלף זמן רב ועננים כבדים כיסו את השמים ומטר סוחף ניתך ארצה. הכול פתחו את מטריותיהם והצטופפו ליד הקבר ולצד הבתים, כדי שלא יירטבו.
ופתאום, בתוך הגשם השוטף, ראו היהודים את קצין המשטרה רץ לעברם. רטוב עד לשד-עצמותיו ניגש אל הרב ונפל לפני רגליו: "אנא, סלח לי על שהכלמתיך ולא ידעתי להעריך את קדושתך", התחנן לפניו. וכדי לכפר על חטאו, הרים את הרב על כתפיו ונשאו כל הדרך בראש שיירת היהודים, עד שהביאו אל ביתו.
כל הלילה ירד הגשם ומילא את בורות המים. למחרת בבוקר הגיע אל הרב הפחה בכבודו ובעצמו, והתנצל לפניו על שאיים לגרש את היהודים. "עתה ידעתי כי ה' הוא האלוקים ואתם עמו-בחירו", הכריז בהתרגשות

 

סיפור חסידי "הידיעון" ידיעון הכפר, פ' בראשית תש"ע

באדיבות מערכת "שיחת השבוע"

                            בת פלוני לפלוני

בעיר מוגילוב, שעל שפת נהר הדנייסטר שבאוקראינה, הייתה באותו יום שמחה רבה - נחנך מקווה-טהרה חדש. באותם ימים הייתה פרנסתם של יהודי אוקראינה קשה ביותר, ושמחתם הייתה רבה על שהצליחו לחסוך מפיתם הדלה ולהקים בכוחות עצמם מקווה-טהרה לשם ולתהילה.
בסעודה החגיגית הגדולה, שנערכה לציון המאורע, הייתה האווירה מרוממת ביותר. גם בעזרת הנשים הייתה השמחה גדולה. נוצר מצב שהרבנית עמדה ליד אשת הקצב, ושתיהן היו אז חשוכות-ילדים. אחת הנשים בירכה אותן שיזכו בפרי-בטן.
הרבנית הייתה נרגשת כל-כך, עד שהצהירה באוזני אשת הקצב, במעמד כל הנוכחים: "אם נזכה ובעזרת ה' ייוולד לי בן ולך בת או להפך, נעשה בינינו שידוך"...
לאחר הסעודה הגיעו הדברים לידיעת הרב, ולא נעמו לאוזניו כלל. אך בנקוף הימים נשתכח כל העניין.
חלפו שנים. רבה של מוגילוב חיפש שידוך הגון לבתו הצעירה. הוא יצא לחפש חתן מתאים בישיבות האזור. באחת הישיבות מצא בחור שקדן ומוכשר - בן רבה של קייב. הרב התרשם מאוד מהבחור, ואמנם לא עבר זמן רב והשידוך נגמר בכי-טוב.
בזמן שבין השידוך לחתונה הוזמן החתן להתארח למשך כמה ימים בבית חותנו לעתיד, רבה של מוגילוב. בימים הראשונים נראה החתן שרוי במצב-רוח מרומם, אך פתאום ניכרה עליו מתיחות סתומה. הרב ובני-ביתו לא ירדו לפשר הדבר, אך בתוך כך נסתיימה תקופת הביקור והחתן חזר לביתו.
השינוי במצב-רוחו של החתן חל כאשר הבחין, כי בכל עת שהוא עושה את דרכו מבית כלתו לבית-הכנסת, עומדת אישה אחת בחלון ביתה ועוקבת אחריו במבטה. פעם אחת אף שם לב כי האישה בוכה למראהו.
העניין סקרן אותו ויום אחד שאלה לפשר הדבר. בכייה של האישה גבר. "זה סיפור פרטי שלי, שאינו שייך אליך כלל", השיבה בעיניים עצובות. הבחור הוסיף ללחוץ עליה, עד שניאותה לספר את סיפורה.
בעוד היא מספרת את סיפורה, כיסה חיוורון עז את פני החתן. הוא ביקש להיכנס הביתה והתיישב על כיסא. שעה ארוכה ישב כך, מתקשה לשוב לאיתנו. לבסוף קם וחזר לבית הרב, ומאז ניכרה עליו המתיחות חסרת הפשר.
מועד החתונה הגיע. רבה של מוגילוב ורבה של קייב אחזו בחתן משני צידיו והובילוהו לחופה. קהל רב של קרובים, מכרים ומוקירים מכל ערי האזור, בא להשתתף בחתונה הרבנית המכובדת.
ממש לפני עריכת הקידושין ביקש החתן לומר כמה מילים. הקהל המופתע הקשיב לדבריו בדממה מוחלטת.
והחתן סיפר. הוא גולל את פרשת בכייה של האישה, וסיפר את אשר גילתה לו. האישה, אשתו של הקצב, סיפרה על ההבטחה שנתנה לה הרבנית לפני כעשרים שנה, בשעת חנוכת המקווה החדש.
מתברר שאכן נולדה לרבנית בת, ולה - בן. אולם החלום המתוק לא נמשך זמן רב. עוזרת הבית נטלה יום אחד את הבן הפעוט, בעת שהלכה לכבס בגדים על שפת הנהר. היא הניחה את גיגית העץ שבתוכה שכב הפעוט על שפת הנהר ופנתה למלאכתה. כשחזרה והביטה לעבר התינוק - לא הייתה גיגית ולא היה תינוק.
נראה כי רוח פתאומית הניעה את הגיגית אל המים ואלה סחפו אותה במורד הנהר. האסון היה כבד מנשוא. מאותו יום קפצה זקנה על הקצב ועל רעייתו.
"כעת, כשאני צופה בך, עולה בליבי זכר בני האבוד, שלפי התכנית המקורית אמור היה להיות כאן, במקומך", מיררה האישה בבכי לפני החתן...
חלק זה של הסיפור היה ידוע לתושבי העיר, והם הבינו לליבה של אשת הקצב. אולם דבריו הבאים של החתן הדהימו לחלוטין את כל הנוכחים: "שאלתי את האישה אם שמורים ברשותה החיתולים שבהם חיתלה את בנה שנעלם. היא מיהרה להביא לפני את החיתולים, וכשראיתי אותם לא ידעתי את נפשי".
"אני מצטער שעליי לגלות סוד משפחתי", המשיך החתן, "אבל אינני בנם של הרב מקייב ורעייתו. הרב והרבנית, שהיו חשוכי-ילדים, אימצו אותי, לאחר שמישהו מצאני על שפת נהר הדניסטר, ליד אחת מהעיירות היהודיות. בידי מאמציי לא היו שום סימנים שיוכלו להצביע על זהותי, חוץ מדבר אחד - החיתול שבו נעטפתי.
"עכשיו, כשראיתי את החיתולים אצל אשת הקצב, זיהיתי מיד שבחיתול כזה בדיוק הייתי עטוף. הבנתי כי אני עומד לפני אימי-הורתי.
"ועכשיו אני עומד להיכנס לחופה והוריי מולידיי יושבים אבלים בביתם?!", סיים החתן את דבריו בשאלה...
את שאירע במוגילוב ברגע זה יתקשה העט לתאר. כל המוזמנים ליוו את החתן לבית הוריו, הקצב ורעייתו, שכבר היו מוכנים לכך מבעוד-מועד. הרב נפל על צווארי הקצב והרבנית נפלה על צוואר אשתו, שבאוזניה הבטיחה לפני עשרים שנה כי בתה תשתדך עם בנה...
משם שבו וצעדו הכול לעבר החופה. ומספרים ששמחה כמו זו שהייתה במוגילוב באותו לילה, לא ידעה העיר מעולם...

סיפור חסידי "הידיעון" ידיעון הכפר, סוכות תש"ע

באדיבות מערכת "שיחת השבוע"

                              זריזות יתרה

אותה שנה הקדים החורף לבוא. רוחות עזות נשבו. גשמי-זעף הפכו את הדרכים לשלוליות גדולות. עוברי-הדרכים נתמעטו. אף הסוחרים חדלו ממסעותיהם. חג-הסוכות קרב ובא, ומשלוחי האתרוגים בוששו להגיע. בעיר ברדיצ'ב לא נמצא אפילו אתרוג אחד.
הדבר העיב על ההכנות לחג. הייתכן שעיר גדולה לאלוקים תעשה את חג-הסוכות בלי אתרוג? והעיקר: היימנע מהצדיק רבי לוי-יצחק לקיים מצווה זו, החביבה עליו כל-כך? ראשי הקהל הפעילו את כל השפעתם, שיגרו שליחים לערים אחרות, הפכו שמים וארץ כדי להשיג ולו אתרוג אחד ויחיד לקהילה.
בערב החג נכנס ראש הקהל בפנים נוהרות אל חדרו של הרבי. שתי ידיו אחזו בחוזקה קופסת-עץ מחוטבת. בתוכה נח הדבר היקר מכול באותה שעה - אתרוג.
אורו עיני הצדיק. פניו הפיקו קורת-רוח עילאית. הוא פתח את הקופסה, ומן הפשתן הזהוב הציץ ועלה ראשו של אתרוג צהבהב יפהפה. אכן, המאמצים הוכתרו בהצלחה, וסוף-כל-סוף נמצא אתרוג נאה לקהילת ברדיצ'ב.
השמועה עברה חיש-מהר בעיר ושימחה את הלבבות. "יש אתרוג", בישרו הבריות זה לזה, בפנים מאושרות. שמחה של מצווה.
בליל החג, לאחר התפילה, הכריזו הגבאים על הנהלים שנקבעו כדי שכל תושבי העיר יוכלו לברך על האתרוג בבוקר החג. לא דבר קל הוא. עם תושבי העיר ברדיצ'ב נמנו רבבות יהודים, וצריך היה לקבוע סדרים נוקשים, כדי שלא תימנע משום יהודי הזכות לברך על ארבעת המינים בבית הרב.
הקהל התפזר אל הבתים בלב שמח, ורק אדם אחד הלך בראש מורכן מדאגה. היה זה שמשו של הצדיק. יהודי פשוט עד מאוד, שחייו היו קודש לשרת את הצדיק ולהגיש לו את העזרה הנחוצה. גם הוא עקב בתשומת-לב מרובה אחר עניין האתרוג. לא אחת שמע מפי רבו אנחת-דאגה, על היעדרם של האתרוגים השנה. עתה, כשהושג האתרוג, אף זכה להציץ בו ולהתענג מיופיו.
ובכל-זאת היה מודאג. מחשבות נוגות טרדו את מוחו. "הנה, מחר", הרהר השמש, "ינהרו כל בני העיר לברך על אתרוגו של הרבי. תחילה יברך עליו הצדיק. אחריו יברכו על האתרוג נכבדי הקהילה, הרבנים, הגבירים והנגידים למיניהם. אחריהם יבואו תלמידי-החכמים, החסידים ואנשי-המעשה. ואילו אני, שהאתרוג בקרבת-ידי ממש, אזכה אולי לברך עליו רק כשהחמה תעמוד כבר בפאתי מערב".
מרירות-לבו גברה והלכה: "כלום יהודי פחות-ערך אני מכל אותם נכבדים למיניהם? ומלבד זאת, הרי עליי מוטל התפקיד החשוב של שימוש רבנו הגדול. מדוע עליי לזכות לקיים את המצווה רק אחרי כל בני העיר?".
החלטה נועזת גמלה בליבו. חצופה במקצת, אבל עדיפה מהמתנה עד רדת היום.
שחר יומו הראשון של חג-הסוכות הפציע. רבי לוי-יצחק מיהר ללכת אל בית-הטבילה, לטהר עצמו בטרם ייגש לקיים את מצוות ארבעת המינים. לרגע הזה חיכה השמש בקוצר-רוח. בקושי כבש את התרגשותו הרבה. רעד אחז בכל איבריו. כמעט חזר בו מכוונתו. אך לא - הוא החליט ויקיים.
בברכיים רוטטות קרב אל ארון הזכוכית. מצפונו הכביד עליו: כיצד הוא מעז להקדים את רבו בברכה על האתרוג? אך לא, אין לפניו ברירה. ידיו הרועדות הזיזו את דלת הזכוכית. בהתרגשות אדירה אחזו בקופסה. הנה, האתרוג ההדור בידיו.
"אה, איזה יופי, איזו שלמות, הדר ממש!", הרהר השמש בלב חרד. ידיו ליטפו את האתרוג, וכבר עמדו לאחוז גם בלולב. ופתאום, מרוב התרגשות ורעד - נשמט האתרוג מידיו ונפל...
ציווחת-בהלה פרצה מגרונו. הוא זינק להרים את האתרוג, וליבו עמד מפעום: במרחק-מה מן האתרוג שנח על הריצפה היה מוטל הפיטם, שזה עתה נחבט ונקטם. נפסל האתרוג!
נפשו של השמש כמעט פרחה מרוב פחד וחרדה. לו יכול היה להיקבר באותו רגע באדמה, היה עושה כן. מה עולל! לא דיי שעתה יתגלה קלונו ברבים, על שביקש לברך על האתרוג לפני הרבי, הרי במו-ידיו פסל את האתרוג האחד והיחיד של כל העיר, האתרוג שהושג ברוב עמל ויגיעה!
המום ונרעש צנח השמש על כיסא סמוך, אחז את ראשו בין שתי ידיו ופרץ בבכי מר.
הדלת נפתחה, ואל החדר נכנס רבי לוי-יצחק. בדמעות שליש ובמילים שבורות סיפר השמש לרבו את אשר עולל. הוא היה בטוח שעוד רגע-קט ייתן בו הרבי את עיניו ויהפכהו לגל של עצמות.
עיניו של רבי לוי-יצחק לא איבדו ממאורן ומזוהרן. הוא קרב אל האתרוג הפסול, הביט בו ארוכות, ובאותה התלהבות יוקדת שבה הכין את עצמו לקראת הברכה על האתרוג, פתח פיו ואמר:
"ריבונו-של-עולם! ראה כמה חביבות הן המצוות על בניך. מרוב געגועים לרגע שיוכל לברך על האתרוג, העז יהודי פשוט זה לעשות דבר שלא היה עולה על דעתו לעשותו, ובלבד שיוכל להיות מהזריזים המקדימים למצוות. יהי רצון, שחביבות מצווה זו תעלה לפניך כאילו בירכנו על אתרוג כשר ומהודר!".

סיפור חסידי "הידיעון" ידיעון הכפר, פ' ניצבים - וילך תשס"ט
באדיבות מערכת "שיחת השבוע" 

                       
  ראש השנה באי בודד

בתקופת התגלותו של הבעש"ט חי בגרמניה יהודי תלמיד-חכם וירא-שמים ועשיר גדול. לאיש היו בנים רבים, כולם מוכשרים ומחוננים במידות טובות.
כשגדלו הבנים קראם האב אליו ואמר להם: "בניי היקרים, הגיע הזמן שתקיימו את מה שאמרו חכמינו: 'הוי גולה למקום תורה'. הנני נותן לכם בזה את מלוא הרשות לעזוב את הבית וללכת איש איש למקום שליבו חפץ כדי ללמוד תורה. אם יזדמן לכם שידוך הגון, הרשות בידכם להתחתן בשעה טובה ולבנות בית בישראל. רק בקשה אחת לי אליכם: בעוד שלוש שנים מהיום תשובו כולכם הביתה, כדי שאוכל לרוות נחת מכם וכדי שנבלה מעט בצוותא".
הוא נתן לכל אחד מבניו סכום כסף להוצאות הנסיעה וכדומה, בירכם בחמימות והבנים נפוצו על פני כל הארץ.
אחד הבנים, יחיאל מיכל שמו, החליט לנסוע לפולין. הגיעו לאוזניו שמועות על צדיק גדול ובעל מופת שנתגלה בעיר מז'יבוז' והנהיג שם דרך חדשה בעבודת-ה', והוא החליט לנסוע אליו.
כשהגיע יחיאל מיכל אל הבעש"ט נקשרה בו נפשו והוא החליט שזהו מקומו. בשל מוצאו הגרמני זכה בקרב תלמידי הבעש"ט לתואר 'הייקה' ('דייטשיל'). הוא הצטיין בהתמדתו בלימוד התורה, בקדושתו ובמידותיו הטובות, והבעש"ט נתן לו את בתו, אדל, לאשה.
חלפו השנים והגיע המועד שקבע האב לבניו לחזור ולהתאסף בביתו. היה זה בתקופה שלאחר חג-השבועות ורבי יחיאל-מיכל ביקש מרבו וחמיו לברכו שיצליח לשוב למז'יבוז' לימים הנוראים. הבעש"ט בירכו לקראת נסיעתו, אולם לבקשתו לחזור לפני ראש-השנה לא התייחס ולא השיב עליה.
בבית אביו, בסעודה גדולה שערך האב לכבוד בניו, סיפר רבי יחיאל מיכל על הבעש"ט ועל דרכו החדשה בעבודת-ה'. הוא חזר בפני הנוכחים על אחדות מתורותיו המעמיקות של הבעש"ט והכול נותרו פעורי-פה. האב המאושר קרן מנחת ולא יכול היה לשבוע מדברי בנו זה.
רבי יחיאל מיכל לא רצה להשתהות זמן רב בבית אביו, כי רצה לשוב אל הבעש"ט לימים הנוראים. אולם ליתר ביטחון לקח עמו שופר ומחזור של ראש-השנה.
בדרכו עבר רבי יחיאל מיכל דרך יער. שם התנפלו עליו שודדים שנטלו ממנו את כל כספו והעלו אותו על ספינה מלאה אומללים כמותו, שנידונו להימכר לעבדים.
את ימי חודש אלול עשה בספינה זו, כשהוא נתון להשפלה ולעינויים. מה שעודד את רוחו הייתה האמונה בהשגחתו המתמדת של הקב"ה, עיקרון שספג בבית-מדרשו של הבעש"ט. "ודאי יש גם בזה איזו כוונה עליונה", אמר בליבו.
סמוך לראש-השנה התחוללה סערה עזה בים. האונייה טולטלה על-ידי הגלים כאילו הייתה קליפת אגוז. היא הוסטה ממסלולה, כשהרוח סוחפת אותה אל הבלתי-נודע. בערב ראש-השנה התנפצה הספינה אל צוקים חדים שהזדקרו ליד קבוצת איים קטנים, והחלה לטבוע.
למזלו של רבי יחיאל מיכל הצליח להיאחז בקרש ובאמצעותו הגיע אל היבשה. הוא בנה לעצמו סוכה מענפי עצים, אכל מהפירות שמצא על העצים הסמוכים והחל להתכונן לראש-השנה.
בלב נשבר ובכוונה עצומה התפלל רבי יחיאל מיכל ותקע בשופר שהיה עמו, כשהוא מכוון את הכוונות שלמד מרבו. הוא התנתק לגמרי מהתנאים שבהם היה שרוי ונדמה היה לו שהוא ניצב יחד על חבריו הקדושים בבית-מדרשו של הבעש"ט.
מכיוון שהיה מרוכז בתפילתו, לא הבחין באנשים הרבים שנאספו להביט באיש המוזר, העטוף בבגד לבן והעומד וצועק ומשמיע מפעם לפעם קולות משונים מקרן שבידו. האנשים הללו נבהלו מפניו ומיהרו לספר זאת למלך, שבא בעצמו לראות את התופעה.
אחרי שרבי יחיאל מיכל סיים את צעקותיו ואת השמעת הקולות המשונים ונראה היה שכבר 'נרגע', שלח אליו המלך את עבדיו וביקשו לבוא אליו. בבואו שאלו המלך מיהו ומה מעשיו. הוא סיפר למלך את קורותיו וניסה להסביר לו שישנו עם יהודי ושהיום הוא ראש-השנה שבו דן ושופט הקב"ה את העולם כולו.
דבריו עשו רושם גדול על המלך. בימים הקרובים שוחח עמו פעמים רבות ונוכח כי לפניו אדם פיקח ושנון, שחכמה גדולה מפעמת בו. הוא ביקשו להישאר עמו ולסייע לו בניהול הממלכה, אולם רבי יחיאל מיכל הסביר לו שאין ביכולתו להיענות לבקשה זו. ביקשו איפוא המלך שכאשר ישוב לארצו ישלח משם שלוש מאות יהודים שיתיישבו באי זה.
"אם הקב"ה היה רוצה שיהודים יבואו ויתגוררו באי זה, הם היו מוכרחים להגיע לכאן, אפילו אסורים בנחושתיים. ואם הקב"ה לא הביאם לכאן, כנראה שאין זה מקומם", השיב רבי יחיאל מיכל למלך.
תשובתו נשאה חן בעיניו וכעבור ימים אחדים הגיעה לאי ספינה והמלך ליווה אותו בכבוד גדול ונתן לו מתנות יקרות.
בבואו אל רבו הבעש"ט אמר לו: "באי הזה, שאליו גלגלה אותך ההשגחה העליונה, לא היו יהודים מעולם. ואם אתה לא היית מגיע לשם, מתפלל ותוקע בשופר, היו יהודים נאלצים לגלות לשם כדי לגאול את הניצוצות האלוקיים הטמונים שם, כמו בכל מקום אחר בעולם. עכשיו שהיית שם וגאלת את הניצוצות הללו, שוב לא יצטרכו יהודים להיות שם עד ביאת המשיח".

סיפור חסידי "הידיעון" ידיעון הכפר, פ' ניצבים - וילך תשס"ט
באדיבות מערכת "שיחת השבוע"

                            תשובה אמיתית 

הוא היה כפרי פשוט, שהתגורר בכפר נידח ברוסיה הלבנה. מכיוון שלא חי בין יהודים, התרחק בהדרגה גם מאורח-חיים יהודי, אף שהיה יהודי גאה ומאמין. לבניו שכר מלמד תלמיד-חכם וירא-שמים, כדי שילמדם תורה וידריכם בדרך הישרה. למעשה הפקיד בידיו את כל חינוכם, בעוד הוא טרוד בענייני הפרנסה.
ערב אחד הלך להזמין את המלמד והילדים לארוחת הערב, ומשום-מה החליט להתעכב ליד המפתן ולהאזין לדברי המלמד. באותה שעה עסק המלמד בלימוד הלכות תשובה, והוא הסביר לילדים בטוב-טעם את עוצם כוחה של התשובה, שמתגברת על כל החטאים ופותחת לפני האדם את כל השערים.
המלמד, שהיה שקוע בדבריו, לא הבחין כלל בכפרי שניצב על המפתן. אבל בלב הכפרי זע משהו למשמע הדברים הללו. אולי הייתה זו האמת הפנימית שהוקרנה מן המלמד, ואולי היו אלה התום והפשטות שבהם נתקבלו הדברים על-ידי שני ילדיו הרכים.
באותו לילה נדדה שנתו של הכפרי. דברי המלמד שבו והתייצבו לנגד עיניו ולא חדלו מלייסר את נפשו. פתאום התנער ממשכבו והתיישב על מיטתו. מחשבותיו החלו להריץ לנגד עיניו את כל מסכת חייו. עיניו מלאו דמעות כשצפו ועלו בזיכרונו כמה ממאורעות חייו.
בבוקר קרא הכפרי למלמד וגילה לפניו את ליבו. "תמיד חשבתי שאין תקנה לנשמתי החוטאת. אולם אמש, כששמעתיך מרצה לילדי על כוחה של התשובה, נולדה בי תקווה", אמר בקול שבור ומיוסר.
המלמד נבוך לרגע. לבסוף אמר: "ראה-נא, אני אינני יודע להורות לך דרך תשובה. אולם לא-הרחק מכאן, בעיירה ליאוזנא, מתגורר הרבי הקדוש רבי שניאור-זלמן, המכונה 'המגיד מליאוזנא'. הוא ודאי יוכל להדריכך בדרכי התשובה".
כעבור שעה היו המלמד והכפרי בדרכם לליאוזנא. כל משך הנסיעה ישב הכפרי מכונס בתוך עצמו, וניכר היה עליו כי המפגש הצפוי עם הצדיק ממלא את ליבו חרדה גדולה.
עם כניסתו אל חדרו של הצדיק, פרץ הכפרי בבכי. הרבי נעץ בו זוג עיניים חודרות ולא הסירן ממנו לרגע. נוכח מבטו המפלח של הצדיק פרץ הכפרי בבכי רם ועמוק עוד יותר. אולם במבטו של הצדיק לא ניכרה גם עתה שום התרככות.
פתאום נשמע קולו החזק של הרבי מהדהד בחלל החדר: "וכי בבכי בלבד מבקש אתה למחוק עשרות שנים של חיי חטא והתהוללות?!". פרץ מחודש של בכי מר בקע ממעמקי לבבו של הכפרי. הוא ידע בדיוק נמרץ למה נתכוון הרבי בדברו על חטאיו. היה ברור לו כי הצדיק קורא אותו כספר פתוח וכי הוא בקי בכל מעלליו.
את הדברים הבאים שיצאו מפיו של הצדיק שמע מתוך עירפול חושים, וכה אמר הצדיק: "דע, כי אותן נשמות של ממזרים שירדו אל העולם בחטאיך, כלל וכלל לא היו צריכות לרדת לעולם. בכל רגע שבו הן כלואות בגופיהן הטמאים, הן מתייסרות בייסורים קשים ונוראים. לא לחינם הגדירו חז"ל חטא זה 'מעוות לא יוכל לתקון'"...
עתה פרץ הכפרי בזעקה נואשת: "או, רבי! האם נחרץ דיני? האומנם לא יוכל גם הרבי להושיעני?"...
שעה ארוכה שקע הרבי בהרהוריו. לבסוף אמר: "יש רק דרך אחת, אשר אם תוכל ללכת בה, תוכל לנקות את נשמתך מחטאיך, זוהי תשובה מעומק הלב העוקרת את החטא מעיקרו". והרבי הורה לו בפרוטרוט את שעליו לעשות.
כעבור שעה קלה עשו הכפרי והמלמד את דרכם בחזרה. בהגיעם אל בית הכפרי, התכוון המלמד להיכנס אל תוך הבית, אולם הכפרי פנה אל חורשת העצים הסמוכה. שכבת שלג גבוהה כיסתה את פני הארץ והקור היה מקפיא. הוא נעצר ליד תלולית שלג וחפר בה בור עמוק. כשסיים לחפור בור בקומת אדם, פשט את בגדיו, ירד אל תוך הבור וערם על עצמו את השלג שרוקן מתוכו. ואז שלף ספר תהילים, פתחו והחל לקרוא בו בכוונה עצומה.
המלמד נותר מסומר למקומו. קולו של הכפרי, הקורא את פסוקי התהילים, השתפך על-פני כל החורשה. מפעם לפעם פרץ בבכי נרגש, עד שנאלץ לעצור בקריאתו. המלמד היה סבור כי כעבור דקות יקפא הכפרי למוות, אולם נראה שתעצומות ליבו ובערת נפשו כאילו התיכו את השלג הקפוא.
שעה ושעתיים עמד הכפרי בתוך השלג, כשהוא שקוע כל-כולו בקריאת מזמורי התהילים. כשסיים לומר את הפסוק האחרון, יצא בקושי רב מן הבור, לבש את בגדיו ובצעדים כושלים פסע אל ביתו.
פתאום נשמע קול המולה. רצים מבוהלים הגיעו לפתח ביתו של הכפרי בזעקות: "רופא! רופא!". בקול נרגש סיפרו כי בביתה של בעלת האחוזה הנכרייה, המתגוררת בשכנות, אירע אסון נורא: קורת עץ כבדה נעקרה ממרומי התקרה ונחתה היישר על ראשי שני בניה של הגבירה, וכעת הנערים על סף מוות. לא חלפה שעה קלה ונודע כי השניים שבקו חיים.
רק הכפרי, שהחזיק בידו את קצות כל החוטים של הסיפור, הוא לבדו ידע לפרש את משמעות האירועים, והוא ידע גם ידע כי תשובתו אכן נתקבלה במרומים...

סיפור חסידי "הידיעון" ידיעון הכפר, פ' כ. תבוא תשס"ט
באדיבות מערכת "שיחת השבוע"

                            הבעש"ט מחזיר תשובה

רבה של העיר הרקי סיים זה עתה את תפילת השחרית בהיכל בית-המדרש, שבו שכנה גם הישיבה שעמד בראשה. הוא נשאר על מקומו עוד שעה ארוכה, עטוף בטליתו ומעוטר בתפיליו, לאמירת תהילים מיוחדת שבה נהג תקופה ארוכה. סודה של אמירת תהילים זו נעוץ היה בסיפור שהעציב את ליבו בכל עת שנזכר בו ושהחל לפני שנים רבות.
זה היה כאשר הקים את ישיבתו. מכל הצעירים שהתגוררו באזור, בחר אז בעשרים הבחורים המוכשרים ביותר. הוא השקיע בהם את מיטב כוחותיו, כדי שאלה יגדלו בתורה ויוכלו לשמש בעתיד רבנים וראשי-ישיבות.
אנחה עמוקה בקעה מליבו בין פסוק תהילים אחד למשנהו. הוא לא היה יכול לשכוח את תלמידו ליפא-ברוך ואת התקוות הרבות שתלה בו. ליפא-ברוך זה נחשב בשעתו לבחיר תלמידיו. בחור בעל כישרונות עילאיים ויכולת התמדה שחברו אצלו יחדיו.
כשהגיע ליפא-ברוך לפרקו, דאג לו הרב אישית כאילו היה בנו, ואף המליץ עליו לפני הגביר הגדול ר' צדוק-הילל, שהחזיק באחוזות רבות בכל האזור.
בתחילה זרם הכול על מי-מנוחות. הגביר פרנס, כפי שנתחייב, את חתנו ובני-משפחתו במשך שש שנים, וזה הגה בתורה יומם ולילה והסב לכל מכריו רוב נחת וקורת-רוח. הבעיות החלו בתום שש השנים. ליפא-ברוך, שניחן בראש מבריק ובחוש מסחרי מפותח, נתקנא בגיסיו שנטלו חלק פעיל בניהול האחוזות. הוא החליט גם-כן לנסות לשלוח את ידיו בעסקים. חותנו, שהכיר ביכולתו, לא רק שלא התנגד לכך, אלא אף מסר לידיו אחת מהגדולות שבאחוזותיו כדי שינהלה.
ליפא-ברוך הצליח מאוד בניהול האחוזה, אך אט-אט החל לזנוח את תלמודו ואת דרך היהדות. לצורך עסקיו נהג להתרועע עם הפריצים ועם בני האצולה שבסביבתו וסגנון חייהם גרר אותו בהדרגה. הללו, מצידם, נהנו מאוד מחברתו של הצעיר היהודי, מראשו הפתוח ומהלצותיו השנונות, ונהגו להזמינו לאחוזותיהם. לא חלף זמן רב והשמועה פשטה בכל האזור: ליפא-ברוך נטש את דרך היהדות. הוא החליף את לבושיו בבגדי נכרים והחל לנהוג כפריץ לכל דבר.
השמועה הגיעה גם לאוזני רבה של הרקי, אשר למשמע הדבר חש צביטה עזה בליבו. לאחר מחשבות רבות ולילות של נדודי-שינה, שיגר לבית תלמידו שליח ובידו הזמנה לבוא אליו. אולי בשיחה נרגשת פנים-אל-פנים, יצליח להשיבו לדרך-הישר, אמר בליבו. אולם כעבור זמן חזר השליח בפחי-נפש. ליפא-ברוך סירב לבוא, אולם תחת זאת הזמין את רבו לבוא אליו ולבקרו בביתו...
רבה של הרקי החליט למחול על כבודו. כשהוא מלווה במניין מתלמידיו, לצורך תפילה בציבור, יצא לדרך. כשהגיע לבית תלמידו נתקבל בכבוד רב. אולם למראה דמותו של תלמידו לשעבר, נחמץ ליבו. ליפא-ברוך נטל את רבו לסיור בין אגפי הבית ובכך ניסה להרשימו. מיותר לומר כי רבה של הרקי לא נתרשם. "כמה עושר גשמי וכמה דלות רוחנית", הפטיר.
כעבור ימים אחדים של מאמצים חסרי-תוחלת להשיב את התלמיד מדרכו הזרה, שבו הרב ותלמידיו בפחי-נפש להרקי. מאז קבע לעצמו סדר של אמירת תהילים, כל יום לאחר התפילה, להצלת נשמת תלמידו ליפא-ברוך.
באותו בוקר, כשאמר את פרקי התהילים הקבועים, נכנס אדם מאובק לבית-המדרש והתיישב לא-הרחק מהרב. ההלך נעץ בו את מבטיו ולא הסירם ממנו. כשסיים רבה של הרקי לומר תהילים, התקרב אליו האיש. הרב הביט בו וזה שאל בהתרגשות: "האם לא תכירני? הלוא אני הוא תלמידך, ליפא-ברוך!", ופרץ בבכי. הוא סיפר לרבו כי זה שלושה חודשים שהוא מנהל מסע של גלות כדי לכפר על חטאיו.
מאחורי סיפור התעוררות התשובה של ליפא-ברוך וחזרתו לדרך הישר, עמד יהודי שנקרא ר' ישראל. ר' ישראל זה היה מנהיגה של קבוצת צדיקים שפעלו כ'נסתרים' בסביבות העיר הרקי. נסתרים אלו שמו להם למטרה לקרב את פשוטי-העם, שהיו עד אז בשולי החברה, ולהפיץ בציבור רעיונות של אהבת-ישראל ואמונה פשוטה. חבורת הנסתרים באה מכל שדרות העם. היו ביניהם בעלי-מלאכה, יושבי-אוהל ובעלי-עסקים. כלפי חוץ התנהגו כאנשים מן השורה, אולם בעצם היו אנשי-מעלה.
גם לאוזניו של ר' ישראל הגיעה השמועה על האברך העילוי שסר מן הדרך. אף-על-פי שכלל לא הכירו, הטיל על אחד מתלמידיו, ר' עזריאל-יוסף, שהיה תלמיד-חכם מופלג וגם בקי בהוויות העולם, להתיידד עם היהודי המתבולל ולנסות לקרבו.
ר' עזריאל-יוסף השכיל ליצור קשר טוב עם ליפא-ברוך. סוד הצלחתו היה בכך שלא עשה כאחרים, והיה מוכן להאזין לדעותיו ולהשקפותיו הנפסדות של ליפא-ברוך, ואף להתמודד עמן. ברבות הימים הצליח למצוא מסילות לליבו, עד שיום אחד מצא את הסדק הצר שבאמצעותו הצליח לעורר בו רגשות חרטה.
לאחר שיחות ממושכות נשבר ליפא-ברוך והחליט לחזור בתשובה. הוא אפילו לא ידע כי האיש שגרם לכך בעקיפין, הוא מי שלימים נתפרסם כרבי ישראל בעל-שם-טוב.

סיפור חסידי "הידיעון" ידיעון הכפר, פ' כי תצא תשס"ט
באדיבות מערכת "שיחת השבוע"

המשכיל, הקמצן, והלמדן

הצדיק רבי נפתלי מרופשיץ נודע בחריפותו ובשנינותו וגם בהידורו המיוחד במצוות הצדקה. הייתה לו יכולת בלתי-רגילה להשפיע על אנשים, מכל הסוגים, לתרום מכספם לצדקה.
יום אחד התגלגל לפתחו מקרה עגום במיוחד. משפחה שלמה הושלכה לבור-הכלא על לא עוול בכפה. הדרך היחידה להוציאה לחירות הייתה כרוכה בממון רב. החליט הצדיק לצאת למסע כדי לגייס את הסכום הדרוש.
מכל ערי האזור בחר רבי נפתלי לפתוח דווקא בעיר טרנפול. בימים ההם החלה רוח ה'השכלה' למשוך אחריה רבים מיהודי גליציה, בעיקר מקרב הצעירים. הללו, שהתרחקו מאורחות המסורת היהודית, בזו במיוחד לחסידים ולרבותיהם. העיר טרנפול נחשבה אז מעוז ההשכלה של גליציה.
גבאי הצדקה נהגו להתרחק מטרנפול, ביודעם כי קלושים הסיכויים לגייס בה יותר מכמה אגורות שחוקות. משום כך ביקשו גם שמשיו של רבי נפתלי מרופשיץ להניאו מלצאת לעיר זו. אבל הצדיק עמד על שלו. "הכינו לי את רשימת עשירי טרנפול וכתובותיהם", הורה לשמשיו.
השמשים עשו כדבר רבם, ואף הוסיפו משלהם - לצד כל שם משמות העשירים רשמו הערות על אישיותו של האיש ומאפייניו. במיוחד בלטו הערותיהם אשר נכתבו באותיות גדולות לצד שמותיהם של שלושה מעשירי טרנופול. הללו כונו - 'משכיל', 'קמצן', 'למדן'.
בשעה היעודה יצאו רבי נפתלי ושמשיו לטרנפול. ה'משכיל' הופיע ראשון ברשימה, ועל-כן ביתו היה הכתובת הראשונה שאליה פנה הצדיק. אך דרכו רגליו על גרם המדרגות הרחב, התנפלה על רבי נפתלי ומלוויו עדת כלבים אימתניים.
באותה שעה עמד בעל-הבית במרפסת הקומה העליונה של ביתו ושאף אוויר צח לריאותיו. כשהבחין ברבי ובחסידיו המתקרבים לביתו, התמלא ליבו בוז עמוק, שעד מהרה התחלף בהנאה. ממרומי המרפסת צפה ברבי הנאבק באמצעות מקלו בכלבים הנובחים, והמחזה שיעשע אותו.
כעבור כמה רגעים החליט בעל-הבית לרדת ולהתעלל מעט באורחים הלא-קרואים. הוא פתח את דלת ביתו לרווחה, ובחיוך רחב פנה אל הצדיק מרופשיץ ואמר: "פניך מעידות בך כי תלמיד-חכם אתה; כיצד שכחת פסוק מפורש בתורה - 'למה תכה רעך'?".
החזיר לו רבי נפתלי מבט חריף והשיב: "שמע-נא, יקירי. מילא אני, מוכרח הייתי להתגונן ולעמוד על נפשי מפני כלביך, שהתנפלו עליי בחמת-זעם; אך עליך גדולה התמיהה, כיצד זה נותרת על עומדך בראותך את כלביך יוצאים עליי למלחמה, כלום נתעלמה ממך שאלתו המפורסמת של משה רבנו - 'האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה'?".
ה'משכיל', שהופתע מן התשובה השנונה, נוכח מיד כי לפניו אורח פיקח וחריף, הזמינו לביתו, הקשיב בתשומת-לב לבקשתו והעניק לו סכום הגון.
לקראת צהריים הגיע רבי נפתלי לביתו של ה'קמצן'. דלת הבית נפתחה ועל המפתן עמדה בעלת-הבית. בארשת מתנצלת אמרה: "בעלי נסע אתמול לעסקיו והוא לא בבית". חש רבי נפתלי כי שקר בפיה. רגע קודם לכן שמע קול צהלת סוסים עולה מן האורווה שבחצר. "אם הסוסים כאן, גם בעל-הבית כאן", אמר בליבו.
כשהבחינה האישה במבטי הספק בעיני האורח, הכשילה פיה: "אם אינכם מאמינים, רשאים אתם להיכנס פנימה ולהיווכח במו-עיניכם כי בעלי איננו כאן", אמרה. הביט רבי נפתלי בשמשיו בחיוך של משובה ואמר: "אם ניתנה הרשות, הבה ניכנס!".
כשנכנסו אל הבית, הבחינו במהרה בבעל-הבית המסתתר במחסן התבן. במבוכה יצא מתוכו, כשבגדיו מלאים שרכי קש ותבן. נתן בו הצדיק מרופשיץ מבט מחוייך ואמר: "בזכותך זכיתי להבין את מאמר חז"ל, 'גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה'. שכן, כשראה משה רבנו את פני השכינה נאמר 'ויסתר משה פניו'. ואילו אתה, מיד כשהבחנת באורחים על מפתן ביתך, לא הסתפקת בהסתרת פניך, אלא הסתרת את כל גופך!"...
נבוך העשיר הקמצן, והביע נכונות לתרום ככל הדרוש, ובלבד לצאת מהעניין בכבוד. הוא הוציא את ארנקו ומסר סכום נאה לידי הצדיק.
משם שם הצדיק את פעמיו לעבר ביתו של ה'למדן'. זה פתח בסדרת תירוצים למדניים. בין השאר אמר: "אם הקב"ה גזר על משפחה זו לשבת בכלא, עלינו להצדיק את הדין ולא לנסות לשנות גזירה זו בכוח".
תגובה זו הכאיבה מאוד לצדיק מרופשיץ. הביט בו רבי נפתלי בעיניים חודרות ואמר: "אכן, חטא גדול הוא להתייצב נגד רצון הבורא, ומכיוון שיש חשש שמא יום אחד תיכשל במתן צדקה - מן הראוי כי מן השמים יסלקו מכשול זה מדרכך וייטלו ממך את כספך". ובאומרו זאת עזב את הבית.
בסוף היום שב רבי נפתלי לרופשיץ ובידיו כל הסכום הדרוש לפדיון שבויים, ואילו בטרנפול דיברו הכול על הביקור המפתיע ועל חכמתו של הצדיק. לא חלפו ימים רבים, וה'למדן' ירד מנכסיו. או-אז הכירו הכול כי איש אלוקים קדוש הוא רבי נפתלי.

סיפור חסידי של "הידיעון" ידיעון הכפר, פ' שופטים תשס"ט
באדיבות מערכת "שיחת השבוע

גמרא ורש"י

האיש שעמד בפתח חדרו של הצדיק רבי אהרון מבעלז זצ"ל, אשר בערוב ימיו התגורר בתל-אביב, התעקש להיכנס פנימה, למרות מחאותיו של השמש והסבריו כי אין השעה כשרה לקבלת אנשים. חזות פניו של האיש, בדומה ללבושו המודרני, העידו כי יהודי עממי הוא, ודאי לא חסיד בעלז מובהק. אולם נראה היה כי האיש נסער מאוד וכי מצוקה פנימית קשה גורמת לו להתעקש כל-כך. לשמש לא נותרה ברירה אלא להיכנס אל הרבי ולספר לו על האיש המבקש לראותו. "הכניסהו", הורה הרבי.
מתוך החדר הסגור בקעו קולות רמים, שנשמעו כגערות. השמש שנותר מחוץ לדלת הכיר היטב את קולו של הצדיק ותמה מהו הדבר אשר גרם לו לרבו, שכל הנהגתו אמרה עדינות ונועם, להרים את קולו דווקא על יהודי זה. ובכלל, כל הסיפור נראה היה בעיניו משונה ומעורר סקרנות.
כעבור שעה יצא האיש מחדרו של הצדיק כשעיניו אדומות מבכי ומושפלות לארץ. נראה היה כמי שעבר חוויה מסעירה ביותר. בלא אומר ודברים פתח את דלת הבית והסתלק.
ספסלי בית-הכנסת 'אור-הצפון', ברחוב איבן-גבירול בתל-אביב, זכו לבמבקר חדש. אלמוני, לבוש חליפה בהירה, חבוש כובע ברט לראשו ונטול זקן, החל לפקוד בקביעות את בית-הכנסת. ביום הראשון ניגש אל אחד המתפללים וביקש ממנו למצוא לו גמרא מסכת ברכות. לאחר שפתח את המסכת בעמוד הראשון, שאל: "היכן פירוש רש"י?". המתפלל הצביע על השוליים הפנימיים של העמוד ונפנה לענייניו.
כשהגמרא הגדולה פתוחה לפניו התיישב האלמוני באחת מפינות בית-הכנסת ושקע בשורות שמולו. ימים רבים לא מש מן העמוד הראשון. מכונס בתוך עצמו, שקט כמו חפץ דומם, התעמק במילות הגמרא והמאמץ ניכר היטב על פניו. כך חזר ונשנה הדבר מדי יום. בבוקר היה בא, פותח את הגמרא הגדולה ומתעמק בה, ולעת צהריים היה סוגרה, קם ממקומו והולך לו.
אט-אט החל האיש להשמיע גם את קולו. ניכר היה עליו כי הוא מבין יותר את תלמודו ואף נהנה ממנו. הוא למד גמרא ורש"י. אצבעות ידיו היו מכוונות תמיד אל המילים שבהן עמד - אצבע אחת אל הגמרא והשנייה אל מילות רש"י.
יושבי בית-הכנסת ומתפלליו כבר הסכינו לדמותו של האלמוני, אשר זקן כיסה בהדרגה את פניו. בינם לבין עצמם נהגו לכנותו 'הבעל-תשובה'. לאיש לא היה עניין לנסות להבקיע את חומת השקט והבדידות שבה התבצר האלמוני. כך נמשך הדבר שנים מספר, עשר, חמש-עשרה ואולי עשרים שנה.
לימים נודע לשמשו של הרבי מבעלז, כי בעל-התשובה האלמוני, היושב בבית-הכנסת 'אור-הצפון', אינו אלא אותו יהודי שנדחק ובא בשעתו אל חדרו של רבו. כעבור זמן הצליחו לאתרו ואף לחשוף את סודו.
האיש גילה, כי שמו לוי-יצחק וכי הוא קרוי על-שם הצדיק רבי לוי-יצחק מברדיצ'וב, שהוא גם מצאצאיו. הוא נולד ברוסיה. בהיותו ילד פעוט נשלח על-ידי הוריו ל'חדר', אולם זמן-מה אחרי-כן המהפכה והוא הוכנס לבית-ספר קומוניסטי. עד מהרה נעקר מליבו כל זיק של יהדות והוא הפך לקומוניסט מושבע.
לפני כמה שנים בא לישראל וביקש להמשיך כאן את חייו כפי שנהג. אולם יום אחד, בלא כל סיבה גלויה לעין, נזכר לפתע בהוריו ודמותם עלתה לנגד עיניו. הזיכרון לא הירפה ממנו ואף החל מייסר את מצפונו. הוא נזכר בילדותו, בלימודיו ב'חדר' ובהוריו המנוחים, וחש כי בצורת חייו הוא בוגד בכל אלה.
ככל שניסה לברוח מהרהורים אלו, כן הוסיפו אלה לרדוף אחריו. ביום ובלילה לא הירפו ממנו ייסורי מצפונו והוא איבד את מנוחת נפשו. הדברים הגיעו עד כדי כך, שעלתה בו מחשבה לשלוח יד בנפשו. הוא לא מצא עוד טעם בחייו.
לילה אחד, בעודו נם את שנתו, הופיעה לנגד עיניו דמות אצילית של רב יהודי. הדמות דיברה אל ליבו וניסתה להרגיעו. בבוקר, כשקם משנתו, היה נסער עוד יותר. כסהרורי החל להסתובב ברחובות תל-אביב ולחפש אחר אותו רב שאת דמותו ראה בחלום. בזה אחר זה נכנס לבתי-הכנסת בעיר והביט בפני המתפללים, אבל את האיש שראה בחלום לא מצא.
באחד הימים הגיע לבית-מדרשו של הרבי מבעלז,וכשראה את הרבי נעתקה נשימתו. הוא זיהה בו את הרב שהופיע בחלומו. בו-במקום החליט להיכנס אל הרבי ויהי מה. כשנכנס אל הרבי, סיפר לו על מסכת חייו וגילה על כוונתו לשלוח יד בנפשו. "את העולם הבא שלי כבר הפסדתי, ואילו בעולם הזה גם כן אין לי מנוח", אמר.
הרבי, כששמע את דבריו, הרים עליו קול זעקה: "מה אתה מדבר! חס וחלילה לפגוע בנפשך! חס וחלילה, השומע אתה?!". לאחר שעה ממושכת של חילופי דברים בינו לבין הרבי, הניח הרבי את ידו הצנומה על ידו של לוי-יצחק ואמר: "התיקון לנשמתך יהיה מעתה ואילך על-ידי לימוד גמרא עם רש"י. הרבה גמרא עם רש"י. כעת לך הביתה ופתח בחיים חדשים". כה היו דברי הרבי.
מאז, סיפר לוי-יצחק, אין הוא מאבד יום אחד מבלי שישקיע את עצמו בלימוד גמרא עם רש"י. מנוחת נפשו שבה אליו והוא חש כי נשמתו מצאה סוף-סוף את מקומה בעולם.


סיפור חסידי של "הידיעון" ידיעון הכפר, פ' ראה תשס"ט
באדיבות מערכת "שיחת השבוע"

ניצוץ שנדלק

בכפר שבסביבות העיר קומרנה התגורר יהודי בעל נכסים אך פשוט בתכלית. הוא נולד בכפר להורים פשוטים ועמי-הארץ, וידע מעט מאוד על היהדות. ברבות השנים התרחק אף מהמעט שינק מהוריו ולמעשה לא חי ברוח התורה והמצוות.
כשנפטר האיש, הניח שלושה בנים. הללו בקושי ידעו שהם יהודים. הם חיו והתנהגו כיתר הכפריים הגויים שבסביבה.
יום אחד נזדמן בכור הבנים לשוק שבעיר הסמוכה. בשעה שחיפש את הסחורה שביקש, שמע לפתע דיבורים שגרמו לו להאט את קצב הליכתו. כמה מהרוכלים שוחחו ביניהם שיחה ערה, אשר המילה 'יהודי' שולבה בה פעמים רבות. משברי המשפטים הבין, כי נושא שיחתם הוא יהודי בן העיר שהואשם בעוון חמור, ודינו נגזר למוות. משהו בליבו זע למשמע הדברים.
הוא עצר מלכת והוסיף להטות אוזן לשיחה. "אל תמהרו לשמוח", אמר אחד הרוכלים בהחמצת פנים. "הלוא אם ימיר את דתו, המנוול, יוכל להציל את ראשו!". המשפט האחרון העביר בגופו צמרמורת. פתאום חש שותפות לגורלו של היהודי האלמוני. בלב כבד המשיך לענייניו, כשהמחשבה על אותו יהודי אינה מרפה ממנו.
לפנות ערב, כשסיים את מסע קניותיו, פנה לאכסניה כדי לעשות בה את הלילה. בהיכנסו הבחין בכמה אורחים, שתויים למחצה, שישבו סביב אחד השולחנות ושוחחו בקולי-קולות. נושא שיחתם היה שוב היהודי שנגזר דינו לתלייה. אחד, בעל עיניים אדומות משתייה, אמר: "שמעתם, היהודון העלוב הזה החליט להציל את חייו על-ידי המרת דתו. מוג-לב שכמותו. אח, הפסדנו הצגה טובה"...
כל אותו לילה התהפך הכפרי על מיטתו. תחילה העסיקו אותו המחשבות על גורלו האומלל של היהודי. לאחר מכן ביקש לברר עם עצמו מדוע הוא כה מוטרד מגורלו של יהודי שמעולם לא ראה. אז צפו ועלו בו מחשבות ותהיות על מידת יהדותו. פתאום הבין שעובדת יהדותו חזקה יותר מכל שנות חייו, אורחותיו והסביבה שבה גדל. לפני שנעצמו עפעפיו חש רצון עז לפגוש את היהודי בכלאו.
הדלת בתאו של היהודי הכלוא נפתחה ואיש חסון וגבה-קומה נכנס פנימה. האסיר, שהיה מוטל באחת הפינות, כבול בידיו וברגליו, הזדקף. סבור היה כי זה שוב הכומר המרבה לפוקדו בימים האחרונים. למראה האיש, בעל החזות הכפרית, שאותו לא הכיר, ניכרה על פניו הפתעה.
"שלום לך", אמר הנכנס. "אינך מכירני וגם אני איני מכירך. אתמול שמעתי ברחוב על שנגזר עליך ורחמיי נכמרו. אף אני יהודי הנני"... הנידון למוות בהה בדובר אליו בעיניים מופתעות.
המבקר המשיך: "אמש שמעתי כי החלטת להציל את עורך על-ידי המרת דתנו בדת זרה. רוצה אני שתדע, כי כששמעתי זאת, גברו רחמיי עליך עוד יותר". הוא נעץ את מבטיו באסיר ואמר: "האם כה מוג-לב אתה? איזה טעם יישאר לחייך לאחר שתבגוד בדת-אבותיך?!"...
הנידון למוות הביט באיש שלפניו במבוכה. "לאמיתו של דבר", השיב, "בתחילה סירבתי לשמוע על רעיון המרת הדת. אולם בימים האחרונים הצליח הכומר לסדוק במקצת את סרבנותי. הוא אמר לי, כי גם אם אתעקש למות כיהודי, ידאג הוא שגופתי לא תובא לקבר ישראל, וכך אפסיד את שני העולמות"...
הכפרי מצמץ בעיניו בהבנה. נראה שהשניים יכלו להתחרות ביניהם בידענותם... פתאום ננער הכפרי מהרהוריו. "שמע-נא אחי", אמר. "מציע אני לך עסקה. אתה לא תבגוד ביהדותך, ואילו אני מתחייב לפניך, כי אם נאמנותך ליהדות תעלה לך בחייך, אדאג בעצמי כי תובא לקבר ישראל"...
דמעות נצנצו בעיני שניהם לפני שנפרדו. הם לחצו ידיים ובכך כאילו חתמו את ה'עסקה' המוצעת.
כעבור ימים אחדים הוצא היהודי לתלייה בכיכר העיר, לנגד עיניהם הצוהלות של המוני הגויים שנאספו לצפות במחזה. היהודי הפשוט והבור שמר אמונים ליהדותו ושילם על כך בחייו.
לקראת ערב, בעוד הגווייה תלויה על חבל הגרדום, הגיח הכפרי ממקום מסתור, ובזריזות הוריד את הגופה והכניסה אל תוך שק גדול שהביא עמו. בדיוק באותו רגע הבחין בו השומר, והחל לרדוף אחריו. אילו היה נתפס, היה מסיים את חייו באותה דרך ובאותו מקום בדיוק. אולם הוא היה גבר חזק וקל-רגליים והצליח לחמוק מעיני השומר.
לאחר ריצה ממושכת הגיע לבית-הכנסת שבעיר. הוא הביא את הגופה לבני הקהילה היהודית, והללו הביאו את הקדוש לקבר ישראל.
הכפרי שב לביתו, אך שוב לא היה אותו אדם. הניצוץ היהודי שניצת בו, שוב לא כבה. הוא החל לחקור אחר יהדותו ובהדרגה החל לשמור מצוות. כעבור זמן אף הצליח להשפיע על שני אחיו ללכת בדרכו.
סיפור זה סיפר הצדיק רבי יצחק-אייזיק מקומרנה, לאחר שבאחד ממסעותיו פגש את שלושת האחים ושמע מהם את קורות-חייהם. "מה אומר ומה אדבר, נשמות גבוהות כאלה לא פגשתי זמן רב", סיים הצדיק את סיפורו.

סיפור חסידי של "הידיעון" ידיעון הכפר, פ' עקב תשס"ט

באדיבות מערכת "שיחת השבוע"

עדות במשפט

תקופה ארוכה עקב השלטון הסובייטי אחר רבי לוי-יצחק שניאורסון, רבה של יקטרינוסלב. הם הציבו סביבו בלשים ששמרו את צעדיו, החדירו אנשים מטעמם אל בית-הכנסת שבו התפלל ואספו נגדו עוד ועוד פרטים 'מרשיעים'.
האמת היא, כי לא היו זקוקים למאמץ רב כדי להוכיח את 'חטאי' פעילותו היהודית; אלא שבדרך-כלל הצליח הרב, בזכות עוז-רוחו ופיקחותו, לחמוק מתחת ידיהם בטענות שונות.
כך, למשל, היה בשעה שהשלטונות ערכו מפקד אוכלוסין, והמתפקדים נתבקשו להשיב אם הם מאמינים באלוקים. יהודים רבים, אפילו יראי-שמים, התכוונו להשיב על השאלה בשלילה, מחמת הסכנה שבדבר.
רבי לוי-יצחק התייצב נגד כוונה זו בתוקף. הוא התרוצץ בין בתי-הכנסת בעירו והזהיר את שומעיו לבל יעזו לכפור באלוקי אבותיהם, ולו למראית-עין בלבד. בתגובה זומן לחקירה אצל השלטונות.
"מה לכם כי תלינו?!", היתמם הרב, "ידעתי כי יהודים רבים מתכוונים לשקר ולהצהיר כי אינם מאמינים באלוקים. חשבתי כי במפקד החשוב כל-כך למדינה, חובה על המתפקדים להשיב אך ורק תשובות אמת"...
יום אחד זומן רבי לוי-יצחק למשפט, באשמת פעילות יהודית שנעשית בביתו הפרטי, דבר שהיה אסור בתכלית האיסור. תוצאותיו של פסק-הדין עלולות היו להיות חמורות למדי.
חרדתו של רבי לוי-יצחק גברה בראותו מי הם שני עדי התביעה המרכזיים במשפט. אחד מהם היה יו"ר ועד הבית שבו התגורר. זה היה יהודי צעיר, קומוניסט מושבע, שמונה לתפקיד על-ידי השלטונות כדי לעקוב אחר דיירי הבית, ובראש ובראשונה אחרי הרב. אליו חברה עדת תביעה, שהתגוררה בבית סמוך לביתו של הרב. בעלה נמנה עם בכירי המפלגה הקומוניסטית באזור, והיה ממונה על קשרי התחבורה בבית-החרושת הגדול על-שם פטרובסקי ביקטרינוסלב.
היו לרבי לוי-יצחק סיבות ראויות בהחלט לחשוש משני העדים הללו. את יו"ר ועד הבית הוא אפילו פגש לא מכבר, פגישה קרובה במיוחד.
זה היה לילה אחד, בשעה מאוחרת מאוד. בביתו של רבי לוי-יצחק הופיעו צעיר וצעירה יהודים שבאו מעיר רחוקה, שם עבדו במשרות ממשלתיות נכבדות. רצונם היה כי הרב ישיאם כדת משה וישראל עוד באותו לילה.
הסכנה הייתה גדולה. רבי לוי-יצחק לא הכיר כלל את בני-הזוג. ועוד: השעה הייתה מאוחרת מאוד, הרחובות שוממים, וכדי לערוך חופה וקידושין נזקק למניין אנשים נאמנים.
אך לא עברה שעה ובביתו כבר נאספו תשעה יהודים. חסר היה עשירי. באין-ברירה נקט רבי לוי-יצחק צעד נועז. הוא שלח את אחד הנוכחים לקרוא ליו"ר ועד הבית. כשהגיע הלה, מופתע מאזעקת הפתע באישון ליל, סיפר לו הרב את סיבת הזמנתו.
"אותי אתה מזמין?!", קפץ האיש כנשוך-נחש.
"כן, אותך!", ענה הרב בפשטות.
בסופו של דבר נשאר האיש בבית והחופה התנהלה כדת וכדין. אף-על-פי-כן, לגמרי לא היה ברור אם נשאר כדי להשלים מניין, או שמא ראה במאורע הזדמנות-פז בלתי-חוזרת להפליל את הרב.
ואילו העדה, היא הייתה קשורה במאורע 'פלילי' אחר שהרב במרכזו. זה היה יום אחד, כאשר בביתו של רבי לוי-יצחק הופיע בחשאי שליח מטעם בעלה של האישה. השליח ביקש להודיע כי למחרת ייעדר שולחו כל היום מהעיר. מטרת היעדרותו - לאפשר לרב לארגן במשך היום ברית-מילה לבנו הפעוט.
מעבר לסיכון הרב שבעצם עשיית הברית, החשש הכבד יותר היה שמא מנסים לטמון כאן מלכודת לרב. אף-על-פי-כן עשה רבי לוי-יצחק את שעשה, והתינוק אכן הובא למחרת בבריתו של אברהם אבינו.
בערב חזר אבי הנימול לביתו והקים קולות זעקה על המעשה ה'נפשע' שנעשה בבנו שלא בידיעתו. קשה היה לנחש מה תאמר העדה עכשיו, בבואה להעיד מטעם התביעה.
המתח היה אפוא רב כשהחל המשפט. בתחילה העיד יו"ר ועד הבית. "כידוע לכם, עוקב אני בשבע עיניים אחר הבאים והיוצאים מביתו של ראבין שניאורסון", אמר. "עד כה לא הבחנתי בשום תנועה יוצאת-דופן, חוץ משני קשישים, קרובי משפחה, הבאים אליו לעיתים".
רבי לוי-יצחק כבש אנחת-רווחה, והמתין במתח לדברי עדת התביעה: "שכנה אנוכי לראבין שניאורסון. תמיד שיערתי כי במסגרת תפקידו עליו להימצא בקשר אישי עם בני עדתו, אך למרבה פליאתי, מעולם לא הבחנתי בתנועות חשודות סביב דירתו".
פני התובעים חפו, ומעל לבו של רבי לוי-יצחק נגולה אבן כבדה. הניצוץ היהודי לא אכזב ושוב נחלץ רבי לוי-יצחק בשלום מהפרשה.
ואולם לא חלפו שנים רבות עד שהושלם תיקו המפליל של הרב. בשנת ת"ש נשפט והוכרז "איש מסוכן לציבור". הוא נשלח לגלות במזרח אסיה הרחוקה. שם (ביום כ' במנחם-אב תש"ד), בבדידות נפשית ומתוך ייסורי גוף קשים, השיב את נשמתו נטהורה ליצרו.

סיפור חסידי של "הידיעון" ידיעון הכפר, פ' ואתחנן תשס"ט
באדיבות מערכת "שיחת השבוע"

פשטות של אמונה

הימים ימי האימים של השלטון הקומוניסטי ברוסיה. המשטרה החשאית רדפה אחר שומרי גחלת היהדות, אולם אלה לא נכנעו. שוב ושוב הצליחו הללו להערים על השלטונות, לקיים חיי דת, ואפילו להבריח מהמדינה אלפי יהודים יראים ושלמים, שרבים מהם היו מבוקשים על-ידי השלטונות.
אחת הדמויות שפעלו רבות בכל התחומים הללו הייתה אשה ושמה רחל קצנלבויגן, שכונתה בפי כול 'הדודה שרה'. היא הייתה אשה נמרצת ובעלת אופי חזק, שחכמתה ותעוזתה היו לשם-דבר.
הק-ג-ב ידע על היקף פעילותה והחליט לשים לה קץ. החיפושים אחריה היו מסועפים, אך היא הצליחה לחמוק. היא נהגה לנדוד מעיר לעיר ולהסתתר בכל מקום זמן קצר בלבד. בינתיים הצליח הק-ג-ב להניח את ידו על שניים מבניה - שמעון ומשה, ובאמצעותם קיווה ללכוד גם את האם.
משה היה כלוא בגרוזיה ואמו לא ידעה על מאסרו. יום אחד נתקבל על שמו מברק ממוסקווה ובו בקשה שיבוא לקבל את פני קרובת-משפחתו בתחנת הרכבת העירונית. אף ששם השולח לא היה אמיתי, היה ברור לשלטונות כי האם היא השולחת את המברק.
לזה ציפו אנשי הק-ג-ב. הם שיגרו מכתב תשובה למוסקווה, בשמו של משה, ודאגו שאנשיהם יציבו מארב כדי לראות מי יבוא לקבלו, וכך יוכלו לצוד ציפור נוספת ברשתם.
ואכן צעיר ששמו יוסף גרינברג בא ליטול את המברק. הוא, כמובן, לא ידע כי מכאן ואילך הוא נתון במעקב צמוד. כעת המתין הק-ג-ב לראות מי יבוא לקבל את פניה של ה'דודה' בתחנת הרכבת...
הגיע מועד בואה של שרה קצנלבויגן לכותאיסי. לקבל את פניה בא זוג אנשים מבוגרים, ר' אלתר ורחל ניימרק. בעוד שרה יורדת מקרון הרכבת, ניגש אליה 'סבל' לסייע לה בנשיאת המזוודה הכבדה. הוא הוביל אותה אל תוך מכונית הק-ג-ב, אליה הוכנסו גם בני-הזוג ניימרק, וזו הסיעה את כולם אל מרתף הק-ג-ב.
בתחילת חקירתו סירב משה לחשוף את זהותו. הוא נחקר והוכה באכזריות קשה בחבלים ספוגים מים על כפות רגליו, ולא נכנע. רק לבסוף, כשנוכח שהחוקרים בקיאים בכל פרט מחייו, הודה. כשאמו נאסרה גם היא, לא ידע על כך. אך יום אחד הובא במפתיע לחדר ולתדהמתו גילה בו את אמו...
זה היה בשבת-חזון, שלפני תשעה באב. האם סיפרה לו כי בעת חקירותיה נודע לה על מאסרו. היא סירבה להוציא מילה מפיה בטרם יאפשרו לה להיפגש עם בנה. תחילה התנגדו החוקרים נמרצות, אולם לנוכח תקיפותה נכנעו. אף שידעה כי סכנה חמורה מרחפת מעל ראשה, עודדה את בנה בדברי ניחומים. היא הזכירה לו את אירועי העבר של עם-ישראל וחיזקה את אמונתו.
ימים ספורים לאחר מכן הגיע מועד הקראת גזר-הדין. על כס הנאשמים ישבו חמישה: משה קצנלבויגן, יוסף גרינברג, ר' אלתר ורחל ניימרק והגב' קצנלבויגן. בני-הזוג ניימרק הואשמו על כי בביתם נהגו להתקבץ יהודים לתפילה וכן על קשריהם עם הנאשמת הראשית, שרה קצנלבויגן.
על הבעל נגזרו עשרים וחמש שנות מאסר ועל אשתו - עשר. יוסף גרינברג, שהיה כבן שמונה-עשרה, נידון אף הוא לעשרים וחמש שנות מאסר על "רצונו לצאת מרוסיה" ועל שלימד תורה לילדי ישראל. משה, שהיה נער כבן שבע-עשרה, נשלח למחנה-עבודה לשנים רבות, משום שידע על פעילותה של אמו ולא דיווח עליה לשלטונות...
כעת הגיע תורה של הנאשמת הראשית. כשהשופטים ניגשו להקראת גזר-הדין התקרב אליה רופא. די היה בכך ללמד על העונש הנורא מכול. השופט החל להקריא: על חטא פלוני - עשר שנים; על חטא שני - חמש שנים; על חטא שלישי - כך וכך שנות מאסר. על הפעילות להוצאת אזרחים מחוץ לגבולות רוסיה - מוות!
גזר-דין מוות על אשה היה נדיר למדי גם ברוסיה של אותם הימים. קהל הנוכחים בבית-המשפט הוכה בתדהמה. הרופא קרב אל ה'דודה', אבל היא הייתה אשה חזקה מאוד ולא נזקקה לכל סיוע רפואי.
הנוהג היה, כי מי שנגזר עליו דין מוות, אינו מוצא להורג מיד, אלא רשאי להגיש בקשה למשפט חוזר בערכאה גבוהה יותר. גם שרה קצנלבויגן נהגה כן ותיקה הועבר לדרג בכיר יותר.
מיד לאחר המשפט, קודם שהובילוה למרתף המיוחד לנידונים למוות, שהתה שרה כמה שעות עם הנאשמת האחרת, רחל ניימרק. השתיים שוחחו ביניהן, כשכל אחת מנסה לעודד את רעותה. פתאום אמרה הגב' ניימרק: "שמעי-נא, חז"ל אמרו ש'עני חשוב כמת'. תני לי אפוא את כל אשר ברשותך, כדי שתהיי ענייה גמורה ותיחשבי כמתה. אם נגזר עלייך דין מוות, תצאי ידי חובה ב'מוות' זה!"...
שרה שעתה לדבריה התמימים של חברתה, שנאמרו מתוך אמונה פשוטה. היא נתנה לה את כל שהיה ברשותה, ואף הפקירה את כל רכושה בעולם.
כחודשיים ישבה במרתף הטחוב והחשוך, כשגורלה על כפות-המאזניים. לבסוף הגיעה ההחלטה: עונש המוות הומר בעשרים וחמש שנות מאסר.
גדולתם של אנשים ופשטותה של אמונה.

סיפור חסידי של "הידיעון" ידיעון הכפר, פ' מטות מסעי תשס"ט
באדיבות מערכת "שיחת השבוע"

זמן רב חיפש ר' משה הגביר, מעשירי פולין, שידוך הולם לבתו כלילת המעלות. הצעות רבות זרמו אליו מרחבי המדינה ומחוצה לה, אך כולן נפסלו מסיבה זו או אחרת. והנה, למרבה הפלא, ההצעה שנשאה חן בעיני הכלה ומשפחתה באה דווקא מ...מצרים.
זה היה עלם-חמודות, תלמיד-חכם, בעל מידות טובות ופנים רכות ועדינות. מסובב הסיבות הוליך את הבחור המצרי לפולין, וכך נוצר השידוך עם בת הגביר.
ר' משה התחייב לתת דמי-נדוניה בסכום אגדי. החתונה עצמה נערכה במצרים, ברוב פאר והדר ובהשתתפות קהל רב מאוד. גם משפחת הכלה יוצגה בה בכבוד על-ידי מספר לא-מבוטל של אורחים שעשו את הדרך הארוכה מפולין למצרים. בתום שבעת ימי המשתה שבו האורחים מפולין לארצם, ואילו החתן והכלה נותרו בארץ הנילוס.
לא חלפה שנה מליל הכלולות והנה שוד ושבר: הכלה הצעירה נפטרה פתאום והותירה את הבעל הטרי ומשפחתו המומים וכואבים. בכיו של החתן הטרי על קבר רעייתו הרקיע לשחקים.
חלפו כמה שבועות. יום אחד הגיע אל החתן האלמן מכתב מחותנו ר' משה, שבו נתבקש להחזיר לו את כספי הנדוניה. החותן הסתמך על תקנה שתיקנו רבנו תם ועמו חכמי ישראל נוספים, ולפיה אין הבעל יורש את אשתו אם נפטרה בתוך שנה לנישואיהם - תקנה שהתקבלה ברוב קהילות ישראל.
בדק האלמן הצעיר את צדדי ההלכה והתברר לו, כי תקנה זו נתקבלה רק בקהילות אשכנז, אך לא בקהילות ספרד. הוא הריץ מכתב תשובה לפולין, שבו טען כי בהיותו בן קהילת ספרד שבמצרים, אין הוא חייב להחזיר את דמי הנדוניה שקיבל ביושר ובדין. כנגדו טען הגביר, כי בעניין זה יש ללכת אחר מוצאו של נותן הנדוניה, והרי הוא בן קהילת אשכנז.
החליט ר' משה לצאת בעצמו למצרים. קודם לכן פנה אל כמה מגדולי ישראל בפולין, ואלה אישרו בכתב את צדקת תביעתו. ביניהם היה גם הגאון הנודע, המהרש"ל (רבי שלמה לוריא) מלובלין.
לאחר טלטולים ארוכים הגיע ר' משה למצרים. תחילה פקד את קבר בתו, ומשם פנה לטפל בענייני הכספים. הוא נפגש עם גדולי התורה בקהילות מצרים והראה להם את פסק-הדין שבידיו, אולם טענותיו לא נתיישבו על דעתם של דייני מצרים, אשר שבו וקבעו כי תקנתו של רבנו תם איננה תקפה בארצם.
אחד החכמים, רבי מנצור שמו, ראה בצערו של ר' משה, והדבר נגע לליבו. "שמע-נא לעצתי", אמר לו. "איש קדוש ומופלא התגורר עד לא-מכבר בתוכנו, הלוא הוא רבי יצחק לוריא, המכונה 'האר"י'. נכון הוא שהתגורר עמנו במצרים, אך חותם הוא במכתביו בשם 'האשכנזי', ואף נוהג במנהגי האשכנזים. ידיו רב לו בסתרי התורה, ובטוחני כי בחכמתו ובקדושתו יידע להשיא לך עצה נכונה".
לאחר כמה ימים דרכו רגליו של ר' משה הגביר על מפתן ביתו הצנוע של האר"י בצפת. הוא גולל את סיפור אסונו ופירט את סיבת בואו. כשסיים לדבר, נתן בו האר"י מבט מלא רוך וחמלה. "עצתי לך היא כי תוותר על הנדוניה", אמר.
ר' משה קיבל עליו את הדין, אך ביקש לדעת: "מהיכן דנתוני?". פניו של האר"י הרצינו והוא אמר: "אם ישאלוך לסיבת פסקי, אמור להם בשמי שכך כתוב בתורתנו הקדושה, 'ואלה המשפטים'"...
עד מהרה נתפרסמה תשובתו המוזרה של האר"י. אף לאוזנם של חכמי לובלין והמהרש"ל הגיעה ועוררה סערה לא-קטנה.
חלף זמן-מה ובאחד הימים סיפר האר"י לתלמידיו את המעשה הבא: לפני עשרות שנים הפליגו באנייה שני סוחרים גדולים, שהיו ידידי-אמת. בדרך נגנב צרורו של אחד הסוחרים, ובו סכום כסף רב. הוא נותר בחוסר כול. ידידו הטוב בא לעזרתו והציע לו הלוואה גדולה. "בינתיים תוכל לסחור בכסף ולהרוויח, וכשתשוב לביתך תחזיר לי את ההלוואה", אמר.
לאחר מכן נפרדו דרכיהם והשניים לא התראו זה עם זה שנים רבות, עד שהלווה נפטר לעולמו. כעבור זמן מת גם המלווה. בבית-דין של מעלה נפגשו נשמות השניים, ודבר ההלוואה שלא שולמה צף ועלה.
נגזר כי השניים ישובו לעולם הזה כדי לתקן את המעוות. נשמתו של המלווה התלבשה אפוא בגוף החתן ממצרים ואילו נשמת הלווה - בגוף הכלה הצעירה מפולין. הקב"ה סובב את הדברים, שהכלה מפולין תיקח לה לחתן דווקא צעיר מקהילות ספרד, שכן רק כך היה הכסף יכול לשוב לידי בעליו. לאחר שהכסף הגיע לבעליו, תם (למרבה הצער) גם תפקידה של הכלה בעולם...
מאורע זה, הסביר האר"י, רמוז במילים 'ואלה המשפטים'. התרגום מפרש זאת: 'דיניא', ובפתח-אליהו מבאר: 'איהי רחמי', והזוהר מפרש: 'דא רזא דגלגוליא'. על-ידי סיפור זה מתחוורים שלושת הפירושים, שלכאורה נראים סותרים. המשפט בבית-דין של מעלה הוא דין, ועם זאת יש בו רחמים, המתבטאים בהזדמנות שנייה, שניתנת לנשמות לחזור ולהתגלגל בעולם הזה כדי להשלים את תיקונן...

סיפור חסידי של "הידיעון" ידיעון הכפר, פ' מטות מסעי תשס"ט
באדיבות מערכת "שיחת השבוע"


אשא עיני אל ההרים

נולדתי וגדלתי בעיר ראדאוץ-פרוט שברומניה, מספר קלמן בר-דוד (בורשטיין) מרמת-גן. אבי, הרב דוד בורשטיין ז"ל, כיהן שם כרב הקהילה היהודית. אחרי החגים בשנת 1941 גורשנו כל יהודי העיר, בתוך יהודי יתר העיירות שבסביבה, מרומניה לטרנסניסטריה. היינו אלפי אנשים, בהם לא-מעט זקנים, נשים וטף. הועלינו כולנו על רכבות משא ונשלחנו לכיוון נהר הנייסטר, שהפריד בין אוטאקי למוגולב-פודולסק.
מזג-האוויר באותה תקופה היה קר מאוד וגשמי זלעפות ירדו עלינו. באוטאקי, שהייתה בעבר עיר יהודית תוססת וכעת ריקה כמעט לחלוטין מאדם, קידמו את פנינו בתים הרוסים ואדמה בוצית וטובענית. וכך, בקור העז ותחת הגשמים שהרטיבו אותנו עד לשד עצמותינו, רוכזנו כעשרת-אלפים יהודים, עד אשר נועבר אל צידו השני של הנהר.
אמצעי ההעברה היה רפסודה אחת ויחידה, שהייתה מסוגלת לשאת כמאה נפשות בלבד. כל מסע של הרפסודה מצד אל צד ארך כשעה תמימה. לפיכך ציפו לנו שעות ארוכות ואולי אף ימים, עד אשר כולנו נצליח לעבור אל עברו השני של הנהר.
הייתה זו שעה מאוחרת בלילה נטול ירח. ההרגשה הייתה מדכדכת ביותר. לנגד עיניי נישאו ההרים שמעבר לנהר והרהרתי, שלאחר שנעבור את הנהר אף ניאלץ כולנו לטפס אל ההרים הללו ברגלינו הכואבות. נשאתי את עיניי עוד כלפי מעלה והן נפגשו בשמים השחורים. דמעות החלו זולגות על לחיי ומתוך גרוני בקעו כמאליהן המילים: "שיר המעלות, אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי"...
ובעוד אני מהרהר נוגות במצבנו ושפתיי ממלמלות תפילה, אחזה יד חזקה בכתפי. הסבתי את ראשי לצידי, ולפני ניצב חייל רומני חסון. "יש כאן אדם זקן שצריך לעבור את הנהר ואיננו יכול לעשות זאת לבדו. קום ולווה אותו!", אמר-פקד.
לרגע התבלבלו מחשבותיי. מצד אחד, היה עליי לשמוח על ההזדמנות שנקרתה לי לעבור מיד אל עברו השני של הנהר במקום להמתין כאן עוד שעות רבות. מצד שני, הוריי היו עמי ומובן שלא יכולתי לעזבם. "אני נמצא כאן עם הוריי", השבתי לחייל. "אין דבר, לאחר מכן תשובו ותיפגשו", אמר החייל הרומני בפסקנות, שלא הותירה אחריה מקום לוויכוחים נוספים.
הוריי, שעקבו אחר המתרחש, חרדו מן הפרידה שנכפתה עלינו פתאום. מחשבה מהירה הזכירה לי כי במוגולב שמעבר לנהר התגוררה לפני המלחמה דודתי, אחות אבי. לתומי חשבתי שהיהודים במוגולב עוד נותרו בבתיהם ולא ידעתי כי גם הם גורשו זה כבר. "לא נורא", לחשתי להוריי בנימת עידוד, "אחפש בינתיים את ביתה של הדודה ואחר-כך תבואו אתם"...
בעבר הנהר המתינו לנו חיילים רומנים חמושים, שהאיצו בנו מכל עבר בעזרת מקלות שאחזו בידיהם. הם כיוונו אותנו לעבר נקודת ריכוז בעיר, שממנה עתידים היינו להמשיך הלאה, רחוק יותר.
התחלנו לצעוד בתור ארוך ולא-מסודר. מחמת החשיכה התקשו החיילים לשמור ולפקח על צעדינו בקפדנות. ואז, לפתע, בעברנו ליד אחד הבתים, הגיח מהחשיכה אדם, שלפי מראה פניו זיהיתי מיד כי יהודי הוא. הוא סימן לי באצבעו ולחש: "בוא הנה!".
בשנייה הראשונה לא ידעתי כיצד להגיב, אך מיד התעשתי והחלטתי לציית לקריאתו. לשמחתי, איש מהחיילים לא הבחין בהתגנבי מתוך השורה. "בוא, הישאר כאן, שאם לא כן תישלח אל מקום שממנו לא תשוב עוד", אמר לי האלמוני.
נכנסנו אל תוך הבית החשוך והצטנפנו באחת הפינות, נזהרים שלא לזוז ולהשמיע רחש כלשהו. כל הלילה שמענו שיירות של יהודים נוספים, המובלים על-ידי החיילים הרומנים, חולפות על-יד הבית. כל אותו הלילה הרהרתי בדאגה ובגעגוע בהוריי שלא ידעתי את גורלם.
עם עלות השחר, כששמעתי שוב קבוצה מתקרבת מרחוק, אחז בי דחף פנימי לצאת מפינת מסתורי ולהציץ החוצה. היה בכך סיכון לא-מועט. הקבוצה התקרבה והצועדים בראשה חלפו כדי מטרים אחדים ממני. והנה לפתע, את מי רואות עיניי, אם לא את שני הוריי!
ליבי הלם בחוזקה. הרגשתי כי עליי לפעול במהירות. כשהגיעו קרוב אלי, הצלחתי לצוד את מבטם וסימנתי להם כי יחמקו מן השורה ויתגנבו אל תוך הבית. ראיתי את מבט התדהמה שעלה בעיניהם בראותם אותי ואת סימני-השאלה ששידרו לנוכח הצעתי המסוכנת, אבל למרבה שמחתי הם נהגו כפי שהוריתי להם.
לעולם לא אוכל לתאר במילים את רגע המפגש המחודש ביני ובין הוריי, בתוך הבית, בשעה שבה מוסיפות לנוע שיירות היהודים המגורשים. חשתי בכל מאודי את יד ההשגחה העליונה שבתוך שעות אחדות זימנה לי שני ניסים!
בסופו של דבר, בזכות בריחתנו והסתתרותנו ניצלנו הוריי ואנוכי ואף זכינו לעלות לארץ-ישראל. "עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ"...

סיפור חסידי של "הידיעון" ידיעון הכפר, פ' בלק תשס"ט

באדיבות מערכת "שיחת השבוע"

חיים מחתרתיים

מסע הנדודים שלי החל כשהייתי כבן עשר, וכל שאיפתי הייתה ללמוד תורה. תחילה למדתי בישיבת תומכי-תמימים המחתרתית בוויטבסק. אחר-כך עברנו למוגילוב. כעבור זמן נאלצו לסגור אותה, מפחד השלטונות, ואז למדתי זמן-מה לבדי.
בגיל חמש-עשרה נדדתי לישיבת חב"ד בכותאיס שבגרוזיה, וכשהייתי בן שמונה-עשרה הגעתי לתחנה האחרונה שלי בשרשרת הישיבות - מאלאחובקה. עיירה זו הייתה פרוור של מוסקווה, ושם התגוררה קבוצה נכבדה של חסידים.
הישיבה במאלאחובקה פעלה בתנאים מחתרתיים לא-קלים. רוב הזמן נאלצתי ללון בבית-הכנסת. אוכל היה עלינו להשיג בכוחות עצמנו. ועם זאת, אלה היו ימים של התעלות בלימוד ובדרכי החסידות. שנתיים נמשכה תקופה יפה זו.
בקיץ תרצ"ה השתבשו העניינים. חשנו כי המעקב של הנ-ק-וו-ד אחרינו מתהדק והולך. שוטרי-חרש לבושי אזרחית נראו בכל פינה, ובנקל היה אפשר להבחין בהם. פתאום הופיעו במאלאחובקה שני נערים. הם נראו כצעירים שומרי-מצוות לכל דבר, אבל ככל הנראה פותו על-ידי השלטונות לעקוב אחרינו.
יום אחד הודיעה לנו הנהלת הישיבה כי עלינו לעזוב מיד את מאלאחובקה. נסעתי לקצה השני של מוסקווה, לבית-הכנסת מארינה-רושצ'ה. ביום למדתי בבית-הכנסת ובלילות לנתי בבית-מלאכה זעיר לטקסטיל שניהל אחד החסידים.
בוקר אחד, בבואי לבית-הכנסת, לחש מישהו על אוזני כי הלילה נעצרו במאלאחובקה כמה חסידים. המסר היה ברור - חייבים לברוח. חזרתי למקום הלינה שלי ואספתי את מעט חפציי. קודם צאתי מיהרתי לכתוב גלויה לחבר בעיר אחרת ובה סיפרתי, ברמזי-רמזים כמובן, על המתרחש. התכוונתי לשלשל אותה בתיבת הדואר הראשונה שאמצא ברחוב.
יצאתי מבית-המלאכה אל הרחוב הסואן. אחרי כמה פסיעות חשתי יד מונחת על כתפי. "בוא איתי, חבר", אמר האיש, שהיה לבוש אזרחית. לא נזקקתי לשאול דבר כדי להבין מי האיש ולאן פנינו מועדות.
הגענו לבניין ה'לוביאנקה'. זה היה המטה הראשי של הנ-ק-וו-ד. באותם ימים די היה באזכור שמו בלבד כדי להעביר צמרמורת בגופו של כל אדם, במיוחד אם היה יהודי שומר-מצוות. בבניין היו כמה קומות, אך עיקר הפעילות המאיימת התרחשה בקומות המרתף. שם נחקרו ועונו 'אויבי השלטון', ורבים מתו שם, בירייה, בלי משפט ובלי יכולת להתגונן.
הוכנסתי לחדר-המתנה. בכיסי עדיין הייתה הגלויה שכתבתי לחברי. ידעתי שאם תיתפס ברשותי, אני אבוד. ניצלתי רגע כשהשוטר הסב את ראשו לעבר החלון, קרעתי את הגלויה לפתיתים קטנים והשלכתי את הקרעים מאחורי הספסל.
לאחר מסע מתיש בין הקומות והחדרים, הובלתי לחדר-החקירות. תחילה הלך החוקר סחור-סחור בשאלותיו. לבסוף ירה לעברי את מה שבעיניו היה שאלת-המחץ: "האם אתה קשור עם רבי שניאורסון?".
לא התבלבלתי. "שמעתי על משפחת צדיקים זו", אמרתי, "אבל ככל הידוע לי הם נמצאים עתה בחו"ל (באותה עת כבר היה הרבי הריי"צ בוורשה). איזה קשר יכול להיות לי עם אנשים בחו"ל?".
החקירות נמשכו בימים ובלילות הבאים. החוקרים התחלפו, אך השאלות היו זהות. פעם אחת קראו באוזניי את שמות כל חבריי, שלמדו איתי בישיבה במאלאחובקה. "אינני מכיר איש מהם", אמרתי.
"איך אתה מעז לשקר במצח נחושה לאחר שבמשך שנים ישבת איתם על אותו ספסל לימודים ועסקתם בלימודי יהדות!", התרתחו החוקרים.
חלפו כחודשיים, שאת רובם ביליתי בכלא 'בוטירקה' במוסקווה, המיועד לאסירים פוליטיים, בתנאים קשים, עם כמאה ועשרים בני-אדם באותו חדר. בראשית חודש מרחשוון תרצ"ו נקראתי לשמיעת גזר-דיני. אז נודע לי כי השלטונות תפרו תיק מאוחד לי ולעוד שישה מהחסידים. כולנו הואשמנו בחתירה כנגד השלטון. הוכתרנו בתואר הנכבד 'קונטר-רבולוציונרים' [=אויבי המהפכה]. גזר-הדין שלח אותנו לשלוש שנות גלות בערבות קזחסטאן הרחוקה.
בקזחסטאן הפרידו בינינו ופיצלו אותנו לשלוש ערים שונות. אותי ועוד שניים - ר' יעקב מסקליק ור' אבא לוין - שלחו לכפר קטן ונידח, האלינקה.
באחת השבתות בשנת תרח"צ נכנסו שוטרים לביתנו ועצרו אותי ואת ר' יעקב מסקליק. החטא: אני עיינתי בספר חסידות ור' יעקב עסק אף הוא בלימוד בספר 'דרך מצוותיך'.
אחרי כחודש מאסר הודיעו לנו כי אנו מואשמים בשנית בהפצת תעמולה אנטי-מהפכנית, ומכיוון שלא למדנו לקח, נגזר עלינו עונש חמור במיוחד - עשר שנות עבודות-פרך במחנה-כפייה.
אותי שלחו למחנה ואלגה-לאג. את החסיד ר' יעקב מסקליק לא ראיתי מאז. עקבותיו אבדו ונסיבות מותו לא נודעו עד עצם היום הזה.

(סיפורו של הרב שלמה מטוסוב ע"ה, שהיה שליח חב"ד במרוקו כחמישים שנה)


סיפור חסידי של "הידיעון" ידיעון הכפר, פ' חקת תשס"ט

באדיבות מערכת "שיחת השבוע"

פגישה פתאומית

בשנת תקצ"א כבש הצאר הרוסי פסקביץ את פולין. הוא היה אדם עז-נפש ועריץ, שהטיל את חיתתו על כל נתיניו. ליהודי המדינה הייתה סיבה נוספת לחשוש מפניו, והיא - היותם יהודים, כמובן. תרמה לכך גם העובדה שסביב הצאר הסתופפו כמה יהודים משומדים. ואמנם ההתנכלויות של השלטון ליהודים, ובעיקר לממסד הרבני, רבו מאוד באותה תקופה.
באחד הימים זומן רבה של ראדום, הגאון רבי יהושע לנדוי (נכדו של בעל ה'נודע ביהודה'), להתייצב ביום מסויים בארמון הצאר בוורשה. ליבו של רבי יהושע נתמלא חרדה נוכח הזמנת-הפתע, שסיבתה לא נמסרה לו.
כשהופיע רבי יהושע בארמון הצאר, הובל לטרקלין גדול ומפואר. שם, להפתעתו, פגש שני רבנים נוספים, שכמותו הוזמנו גם-כן לאותה פגישה. השלושה הביטו זה בזה בלא שיהיה לאיש מהם מושג קלוש על מטרת הזמנתם.
כעבור דקות אחדות נכנס שלישו של הצאר, ומסר כי הפגישה נדחתה בשעה. בתוך כך הכניס אחד המשרתים לטרקלין, כיסאות בעבור שלושת הרבנים.
רבי יהושע היה מתוח מכדי לשבת. הוא התהלך בטרקלין אנה ואנה, מוגיע את מוחו בניסיון לנחש מניין תיפתח הרעה. בעודו פוסע מצד לצד, חולף בפעם המי-יודע-כמה ליד ארון זכוכית סגור ובו ספרים שונים, צד לפתע את עיניו ספר דק, שהיה מונח מעל הארון. להפתעתו, זה היה חומש במדבר, באותיות עבריות.
מה לחומש עברי בטרקלינו של הצאר? שאל את עצמו בפליאה. הוא עלעל בספר בזריזות ואחר החזירו למקום שבו היה מונח.
רחש מכיוון הכניסה בישר את כניסת הצאר ופמלייתו. הרבנים קמו על רגליהם בהדרת-כבוד. רבי יהושע היה יכול להבחין כי בין אנשי הפמליה נמצא יהודי משומד, שלא פעם בעבר כבר נאלץ להתמודד עם ניסיונותיו החוזרים של האיש לפגוע ביהדות.
ללא הקדמות מיותרות פתח הצאר ושאל את הרבנים: "מי נחשב אצלכם, היהודים, הפוסק הגדול ביותר, שדבריו מחייבים את כולכם?".
"משה רבנו", הקדים רבי יהושע את חבריו, בתשובה שכמו הייתה מונחת על לשונו. "הוא הוריד לנו את התורה מסיני, לאחר שקיבלה מידי הקב"ה, ועל-כן דבריו מחייבים את כולנו".
"ומי הבא בתור אחריו בחשיבותו?", שאל הצאר.
"יהושע בן-נון", הזדרז שוב רבה של ראדום להשיב.
"ואחריו?", הוסיף הצאר לשאול.
החל רבי יהושע לפרט באוזני הצאר ופמלייתו את סדר הדורות של עם-ישראל: "הזקנים, הנביאים, השופטים, התנאים, האמוראים, הגאונים..."
"די!", קטע הצאר את תשובתו בקוצר-רוח בולט ושאל: "האם דבריהם של כל המנהיגים שמנית, משקפים את דעתו של העם היהודי כולו, או שמא את דעתם הפרטית בלבד?".
כל אותה שעה ריחף על שפתיו של רבי יהושע חיוך שליו ורגוע. "דבריהם הם בבחינת פירושים, שהרי ידוע כי שבעים פנים לתורה. אין בהם משום פסיקה המחייבת את הכול".
עמיתיו של רבי יהושע נאלצו להאזין לתשובה זו, הבלתי-נכונה בעליל, כשהם תמהים מאוד. מובן שלא יכלו לסתור את דבריו לעיני הגויים. בסתר ליבם התפללו שרבי יהושע יודע את אשר הוא עושה ומדוע.
הצאר נראה שבע-רצון מהתשובות שקיבל לשאלותיו. הוא נד קלות בראשו ויצא מהטרקלין כלעומת שבא. דבר אחד היה ברור לרבנים - אם סכנה כלשהי ריחפה מעל ראשיהם וראשי היהודים, היא פגה ונעלמה.
רק בהגיעם אל מחוץ לשערי הארמון העזו השניים לבקש מעמיתם הסבר לתשובתו המטעה.
כעת היה רבי יהושע יכול לחייך בפה מלא. אינכם מבינים, אמר. בשעה שהמתנו לבוא הצאר, נתקלתי בחומש במדבר שהיה מונח על ארון הספרים. מה עושה הספר בטרקלינו של הצאר?! תהיתי. כשעלעלתי בחומש, גילתי קפל בראש אחד העמודים. שם הופיע הפסוק: "זאת חוקת התורה, אדם כי ימות באוהל". מתחת לפסוק הופיע פירוש ה'אור החיים' הקדוש, העומד על כך שרק כאשר המת הוא מישראל, מטמא גופו את האוהל, ואילו גופת אדם מאומות העולם אינה מטמאה. בהמשך מפרט ה'אור החיים' את מעלת ישראל על אומות העולם.
בראותי זאת הבנתי מיד כי ידו של אחד המומרים בדבר וכי בדרך זו מנסה הלה להשחיר את פנינו ופני היהדות כולה בעיני הצאר. לפיכך סובבתי את תשובתי בדרך שתבהיר לצאר, כי דברי ה'אור החיים' אינם הלכה המחייבת את הכול אלא פרשנות 'פרטית'...
לימים התברר כי השערתו של רבי יהושע לנדוי קלעה אל השערה, וכי אמנם ידו של המשומד, שנלווה אל הצאר בכניסתו, היא שבחשה בקדרה. בזכות ראייתו המעמיקה ותשובתו המחוכמת, הונחה דעתו של הצאר ונמנעה צרה גדולה.

סיפור חסידי של "הידיעון" ידיעון הכפר, פ' קרח תשס"ט

באדיבות מערכת "שיחת השבוע"

 

שבת עם סייסים

את הסיפור הזה סיפר ר' בנימין זוננשטיין מבני-ברק, איש מוסדות 'מגדל אור' במגדל-העמק:
אינני חסיד חב"ד, אבל הייתה לי הזכות הגדולה לבקר כמה פעמים בחצרו של הרבי מליובאוויטש. כל ביקור כזה היה בעבורי חוויה רוחנית מיוחדת במינה.
אני זוכר, למשל, את הפעם הראשונה ששהיתי לרגל עסקיי בניו-יורק. רציתי מאוד להיכנס ל'יחידות' אצל הרבי, ואולם נאלצתי לעזוב את העיר מוקדם מהמתוכנן, בלא שאוכל להתקבל ל'יחידות'.
מכיוון שפטור בלא-כלום גם-כן אי-אפשר, קמתי ונסעתי, עם חבר לעסק, אדם לא-דתי, לבית-מדרשו של הרבי, ולו כדי להציץ בו לרגע. כשהגענו לשם, עמד הרבי לצאת לתפילה ואני נדחקתי בין הרבים שהצטופפו משני צידי המעבר.
הייתה בליבי התלבטות קשה: מצד אחד, רציתי מאוד לגשת אל הרבי ולתת לו שלום. מצד שני, ידעתי שהנוהג הזה אינו מקובל בחב"ד. שיתפתי בלבטיי את חברי שעמד לידי.
והנה נפתחת הדלת והרבי יוצא מחדרו ופונה לבית-הכנסת שמול חדרו. פניו רציניות, שקטות. רגע אחרון מצידי להתלבטות, ופתאום, הרבי מסובב את ראשו לימינו, מביט דווקא בי בתוך כל האנשים, ומהנהן בראשו לשלום. צמרמורת עברה בגופי. גם החבר שבא עמי, היה נרגש עד עומק נשמתו. את המבט ההוא של הרבי לא אשכח לעולם.
המקרה שברצוני לספר אירע בחודש שבט תשל"ט. הייתי אז בניו-יורק, והפעם הצלחתי להתקבל ל'יחידות' אצל הרבי. במהלכה התעניין הרבי בי ובעיסוקיי ובירכני. בסוף השיחה סיפרתי לרבי על תכניתי לנסוע למחרת לברלין ולקראת שבת לשוב לניו-יורק.
הרבי בירכני להצלחה בנסיעה ופתאום שאל: "היכן אתה מתכוון להיות בשבת הבאה?". הנחתי שקודם לכן לא הבהרתי את עצמי די הצורך וחזרתי על פרטי תכניתי, לצאת ביום שני לברלין, וביום חמישי לשוב לניו-יורק.
"ובשבת היכן תהיה?", שאל הרבי פעם נוספת, כמתעלם מתשובתי. הפעם בהחלט הופתעתי מהשאלה. "אם ירצה ה' בניו-יורק", השבתי, נבוך במקצת. הרבי הביט בי והפטיר: "טוב, היכן שרק תימצא, שתהיה לך שבת שמחה".
למחרת טסתי לברלין, וביום חמישי עליתי למטוס שיצא מברלין לקנדה, משם הייתי אמור לטוס בטיסת המשך לניו-יורק. החורף אז באירופה היה קשה ומזג-האוויר בגבהים היה סוער במיוחד. המטוס היטלטל בחוזקה, כאשר נמסרה הודעת הקברניט על נחיתת חירום בנמל-התעופה קיוויק שבאיסלנד.
המתנתי בקוצר-רוח להתייצבות מזג-האוויר כדי שנוכל להמשיך בטיסתנו לקנדה, אבל הסערה נמשכה, ואת הלילה בילינו בנמל-התעופה. מזג-האוויר הוסיף לסעור גם בשעות הבוקר, וזו כבר הייתה סיבה אמיתית לדאגה. כשבאה ההודעה שהמטוס ימריא בשעה שתיים בצהריים, ידעתי שאת השבת איאלץ לעשות כאן, באיסלנד.
התחלתי להתעניין על רב יהודי או אולי קהילה יהודית מקומית, כדי שאוכל לעשות את השבת באווירה מתאימה, אבל איש לא ידע להפנות אותי לדבר שכזה. כך אני משוטט ברחבי בית-הנתיבות, אובד עצות.
בפאתי המסוף הגעתי לאזור שנחסם בשרשרת ומעליה שלט "הכניסה אסורה". כדרכם של יהודים, הנוהגים לראות בהוראות מסוג זה המלצה בלבד, דילגתי קלות מעל השרשרת והתקדמתי הלאה.
הבחנתי באיש מנמנם על ספסל, בידו ספר פתוח וראשו שמוט על חזהו. בעודי מתקרב אליו, מהסס אם להעירו ולהטרידו בחיפושיי, הבחנתי לתדהמתי כי הספר שבידו אינו אלא חומש. עוד מבט הבהיר לי כי לפניי יהודי בעל חזות חסידית. נגעתי בו קלות והוא פקח עיניים מופתעות. הצגתי את עצמי ואת סיפורי ושאלתיו אם יוכל לעזור לי.
האיש (ששם משפחתו, כמדומני, מרקו) חייך אליי והושיט לי יד ל'שלום עליכם' חם ולבבי. הוא הציג את עצמו כמעין שליח נודד של הרבי מליובאוויטש, הנוסע למקומות שונים ומבצע משימות מוגדרות. הוא סיפר לי שהאזור הזה בנמל-התעופה הוא אזור מסווג, השייך לחיל-האוויר האמריקני, שמחזיק במקום בסיס אווירי, רובו תת-קרקעי.
"בעוד זמן-מה תנחת כאן קבוצה של טייסים אמריקנים ובהם כמה יהודים, ואני הבאתי בעבורם יין וחלות וגם בכוונתי לשבות בחברתם". הבטתי בו בהשתוממות ובתדהמה. פתאום נזכרתי בדברי הרבי אליי, בחדרו, בראשית השבוע.
"אתה מוזמן לעשות עמנו את השבת", הציע השליח הנודד. הייתה רק בעיה אחת - אישור כניסה למתחם חיל-האוויר האמריקני. בתוך שעה קלה הצליח השליח, בעזרת קשריו, להשיג בעבורי את אישור הכניסה הדרוש.
את השבת ההיא, פרשת בשלח תשל"ט, ביליתי בחברת טייסים יהודים ובחברת השליח הנודד. יחדיו היינו מניין. יין וחלות, כמובן, לא חסרו לנו.
מה אומר ומה אדבר? גם אם חשתי בשעה ששהיתי בחדרו של הרבי כי יש בדבריו רמז כלשהו לבאות - לא העליתי על דעתי שאת השבת הבאה אעשה בחברתם של טייסים אמריקנים, בנמל-תעופה תת-קרקעי באיסלנד המושלגת.
דבריו של הרבי נתקיימו במלואם. זו הייתה בהחלט "שבת שמחה".

סיפור חסידי של "הידיעון" ידיעון הכפר, פ' שלח תשס"ט

באדיבות מערכת "שיחת השבוע"

הצלת הנער

היהודים, תושבי העיר העתיקה בירושלים, נהגו לאפות בעצמם את הלחם ואת החלות לצורכי ביתם. כמעט בכל רחוב נמצא תנור, שהיה חכור על-ידי אופה פלוני. עקרות-הבית, ברצונן לאפות את מעשי ידיהן, היו משלמות מטבע נקוב לאופה בתמורה לשירותיו.
מרבית האופים באותה תקופה נמנו עם בני העדה הספרדית, ומיעוטם עם העדה האשכנזית. אחד מאלה האחרונים היה ר' ברוך-צבי הכהן רוזנטל, שחכר תנור אפייה סמוך לבית-הכנסת אור-החיים שברחוב חב"ד.
ר' ברוך-צבי, שנולד בצפת, כונה בפי כול 'האופה הצפתי'. הוא היה ירא-שמים ועושה מלאכתו נאמנה. רעייתו, פרל, הייתה אישה יראת-שמים ובעלת צדקה וחסד בזכות עצמה. שני בנים היו להם. האחד, ר' משה-דוד, נודע כמתמיד גדול וכבר בבחרותו נתמנה משגיח על הצעירים בישיבת תורת-חיים. השני, ר' יוסף, התפרנס כל ימיו מיגיע כפיו כנגר. תושבי ירושלים נהגו לכנותו 'ר' יוסף ייבנה המקדש', משום שתמיד נהג לאחל שתי מילים אלו כשחיוך מעודד נסוך על פניו.
יום אחד, בלכתו ברחוב, ראה ר' ברוך-צבי שיירת נזירים ממסדר הפרנציסקנים שעל הר-ציון, היורדת משער יפו דרך רחוב חב"ד, כשפניה מועדות לעבר כנסיית דורמציון. פתאום הבחינו עיניו בכמה נערים יהודים הצועדים בין הכמרים. אחד מהם הכיר באופן אישי. זה היה נער יתום מאביו, מתושבי העיר העתיקה.
ליבו של ר' ברוך-צבי נחמץ בקרבו, ובתוך רגע גמלה בו החלטה לעשות מעשה. בצעדים מהירים וזריזים התקרב אל שיירת הנזירים, אחז בידו האחת של הנער היתום ומיהר להסתלק עמו מהמקום.
חלפו כמה שעות, ור' ברוך-צבי, שאמור היה לשוב למאפייה, בושש לבוא. כל אותה שעה המתינה לו שם בדאגה פרל אשתו. רק בשעה מאוחרת הופיע, כולו נסער ונרגש. הוא גולל לפניה את כל הסיפור ואף גילה לה כי זה עתה שב מבית-היתומים דיסקין, ששם קיבלו את הנער בזרועות פתוחות.
אולם שמחתו הושבתה כעבור שעה קלה. למאפייה התפרצה חבורה גדולה שכללה כמרים וז'נדרמים טורקים, שאליהם נספחים עוברי-אורח ערבים, שהעידו כי במו-עיניהם ראו את האופה חוטף את הנער מידי הנזירים.
פרל התברכה בתושייה רבה. היא ביקשה מהחבורה להמתין לה כמה רגעים, עד אשר תשוב עם הנער. בינתיים רצה לביתו של הגאון רבי יוסף-חיים זוננפלד, רבה של ירושלים, וסיפרה לו על השתלשלות המעשה ועל האורחים העומדים עתה במאפייה ומבקשים לאסור את בעלה.
רבי יוסף-חיים, שהיה נתין אוסטרי, מיהר להרגיעה, ואף שיבח באוזניה את גודל המצווה שעשה בעלה, בהצילו נפש מישראל. אחר-כך אמר לה: "שובי ואמרי להם, כי הנער נמצא בביתי וכי עליהם לבוא לכאן". פרל חזרה ומסרה לחבורה הממתינה את דבריו של הרב.
למשמע הדברים התמלאו הכמרים והז'נדרמים כעס ורוגז. בינתיים, עד לבירורו המלא של העניין, אחזו הז'נדרמים בר' ברוך-צבי והובילוהו למאסר בכלא 'סאריה' (בית-מאסר ידוע באותה עת).
למחרת הופיע בביתו של רבי יוסף-חיים זוננפלד הקוואס, הלוא הוא שמש הקונסול, אשר הזמינו להתייצב לפני הקונסול. ניגש רבי יוסף-חיים לביתו של הקונסול, וזה העמידו על חומרת המעשה שעשה. "אם אין אתה חפץ להסתבך עם הכנסייה ועם השלטונות, עליך למהר ולהסגיר את הנער".
"לא אסגיר שום נער יהודי לשמד!", ענה רבי יוסף-חיים בתקיפות.
בינתיים ירד היום. ר' ברוך-צבי האופה שוחרר ממאסרו, ורבי יוסף-חיים עודנו מעוכב בביתו של הקונסול. יהודי ירושלים החלו לחשוש לגורל רבם.
בשלב מסויים פקעה סבלנותו של הקונסול והוא הרעים בקולו על רבי יוסף-חיים: "אינך מותיר לי כל ברירה. איאלץ אפוא לשלוח אותך לארצך, שם תיעצר ותועמד לדין בעוון החמור של חטיפת ילד מידי הנזירים הקדושים!".
אבל רבי יוסף-חיים לא נבהל מן הדברים. קומתו נזדקפה והמבט שנתן בבן-שיחו היה חד ונוקב. "דע לך", אמר לקונסול, "כי באותה אנייה שבה תשלח אותי לאוסטריה, תחזור גם אתה לשם, משום שכהונתך כאן תופסק בטרם זמנה".
דבריו התקיפים של רבי יוסף-חיים הפתיעו את הקונסול והממו אותו לגמרי. הוא מיהר לסגת מנימת דבריו הקודמת, ושילח את רבה של ירושלים לביתו.
מחוץ לביתו של הקונסול כבר המתין לרבי יוסף-חיים קהל רב, אשר קיבל את פניו בשמחה ונשא אותו על כפיים עד לביתו.
איש מאנשי ירושלים לא ידע וכנראה גם לא יידע מה הסיבה שגרמה לכך, אך זה הדבר אשר אירע: לא חלפו שבועיים, והקונסול נקרא בפקודת ממשלת אוסטריה לחזור לארצו ולהגיש דין-וחשבון מפורט על תפקודו. לירושלים כבר לא חזר.

סיפור חסידי של "הידיעון" ידיעון הכפר, פ' בהעלותך תשס"ט

באדיבות מערכת "שיחת השבוע"

ההוכחה ניתנה

זה חודשים שהצדיק רבי ישראל מרוז'ין נתון במאסר (בעקבות עלילה זדונית). חסידיו כמהים לראותו, אך השלטונות אינם מאפשרים לאיש לבקרו. גדולה במיוחד דאגת אימו של הצדיק, דאגת אם אוהבת לשלום בנה.
יום אחד הצליח אחד מחסידיו, עשיר מופלג, שניהל עסקים מסועפים על-פני כל המדינה, להשיג אשרת ביקור אצל רבו בכלא. האישור, שניתן לו בזכות קשריו הטובים, הותנה בשמירת הביקור בסוד מוחלט.
לילה קודם הפגישה התגנב החסיד לבית אימו של הצדיק. דמעות של התרגשות הציפו את עיני האם בשומעה את הבשורה. "אנא, הבא לי סימן שאכן ביקרת אצל בני", התחננה. "המקום הראשון שאליו אבוא בשובי מהכלא יהיה ביתך", הבטיח החסיד הנאמן.
פגישת החסיד עם רבו הייתה מרגשת מאוד לשניהם. מיותר לתאר את רגשותיו של החסיד כלפי רבו, אך גם שמחתו של הצדיק הייתה רבה. במיוחד שמח למשמע פרישת-השלום הטרייה מאימו.
שעה ארוכה שוחחו הרבי והחסיד בעניינים שונים. בשלב מסויים, כשחש החסיד כי השעה כשרה, ביקש רשות להציג לפני רבו שאלה הטורדת את מנוחתו מאז נאסר. לאחר שהצדיק הבטיחו נאמנה כי לא יקפיד עליו, העז לשאול.
תחילה הלך סחור-סחור ופתח בסיפור על הבעש"ט: בראשית ימי התגלותו הגיע הבעש"ט לעיירה במחוז וואהלין. בני העיירה יצאו בהמוניהם לקבל את פניו, ורק רב העיירה, שנמנה עם מתנגדי דרכו, סירב לחלוק לו כבוד. "לא אכבד אדם שאיננו תלמיד-חכם, אף אם הוא מחולל ניסים", הצהיר.
חסידי הבעש"ט ניסו לשכנעו שהבעש"ט הוא גדול בתורה, ואז התרכך קמעה. "אם יוכיח לי כי תלמיד-חכם מובהק הוא, אלך אליו ואף אתן לו קוויטל [=פתקה]", התחייב.
קודם שעזב הבעש"ט את העיירה הטריח עצמו לבית הרב. "רשאי אתה לבחון אותי בלימוד", אמר לו הבעש"ט בענווה. הרב שאל והבעש"ט השיב באופן שלא הותיר כל ספק בדבר למדנותו. הרב לא הסתפק בכך וביקש לבחנו בסוגיה אחרת. גם כאן הפליא הבעש"ט בבקיאותו. הרב, שהיה איש-אמת, קם ממקומו ביראת-כבוד, פרש לקרן זווית וכתב פתקה לבעש"ט.
בין בקשותיו בפתקה תינה הרב את קושי פרנסת ביתו. הבעש"ט פנה לפרנסי העיירה וביקשם להגדיל את משכורתו החודשית של הרב.
"סיפור זה מלמד על גודל ענוותנותו של הבעש"ט. לא זו בלבד שלא הקפיד על מי שפגע בו, אלא אף פעל לשיפור פרנסתו", אמר החסיד לצדיק מרוז'ין.
הוא עצר לרגע את שטף דבריו, נשם עמוקות, ואז הזכיר סיפור דומה במקצת שאירע עם הצדיק מרוז'ין עצמו: זה היה לא-מכבר, בשעה שרבי ישראל מרוז'ין בא לחג-השבועות לביקור בלמברג. בהגיעו לשער העיר המתין לו המון רב. בנו של רב העיר (הגאון הנודע בעל 'ישועות יעקב') התקשה להשלים עם העובדה שהכבוד שחלקו בני עירו לצדיק מרוז'ין עולה על הכבוד שנוהגים בני העיר באביו המרא-דאתרא.
פעל הבן וגם הצליח למנוע מהצדיק לקיים מניין בימי החג באכסנייתו. הצדיק מרוזין העביר על מידותיו ובתום ימי שהייתו בעיר, פנה לערוך ביקור בבית המרא-דאתרא. בעלותו במדרגות ביתו של הרב עישן הצדיק, כהרגלו, מקטרת. בנו של הרב, שעדיין לא נחה דעתו, שילח לעבר הצדיק גערה: "עזות היא להיכנס לבית אבא עם מקטרת ביד!".
הצדיק מרוז'ין לא הגיב לגערה החצופה, ואולם חסידיו אמרו לבן הרב: "גם כאשר ביקר רבנו אצל הרב מאפטה עישן מקטרת, ואיש לא הקפיד על כך". הבן הקנאי לא ויתר: "וכי משווים אתם את הרב מאפטא לאבי, רבה של למברג?!".
לא חלפו ימים רבים ומיתה חטופה פקדה את בן רבה של למברג.
לאחר שהזכיר החסיד העשיר את דבר המעשה, אמר: "בין החסידים מדברים כי נתקיים כאן מאמר חז"ל במסכת סוטה: 'שני תלמידי-חכמים... אין נוחים זה לזה בהלכה, אחד מת ואחד גולה'. והנה, בנו של בעל ה'ישועות יעקב' נפטר ואילו רבנו נמצא בגלות".
נתהרהר הצדיק מרוז'ין והשיב:
"לא, אין המשל דומה לנמשל. מותו הטראגי של בן הרב איננו קשור ביחסו כלפיי, שהרי אני מחלתי לו מחילה גמורה כבר באותו רגע. גם גלותי איננה קשורה לסיפור זה, אלא לעניין אחר לגמרי. אגלה לפניך סוד כמוס, אשר אף ישמש לך הוכחה בעבור אימי היקרה כי אומנם פגשתני בכלא.
"בטרם נתעברה זוגתי הרבנית עם בני הצעיר (לימים הרבי מהוסיאטין), באתי לאימי ואמרתי לה: 'נודע לי כי בעולם העליון יש נשמה גבוהה ביותר אשר עתה נגזר עליה לרדת לעולם הזה, ונשמה זו תשפיע טובה בעולם, ברוחניות ובגשמיות. עם זה, נגזר על אותו צדיק שיוריד את הנשמה למטה באחד מיוצאי חלציו, שעליו להתייסר בייסורי גלות ומאסר זמן-מה. באתי אלייך, אימי, כדי לשמוע בעצתך'.
"תשובת אימי הייתה חד-משמעית: 'מה לא יעשה אב בעבור ילדיו!'. ובכן, הלוא תדע מדוע אני יושב במאסר".
קיים החסיד את הבטחתו ומיד בשובו לרוז'ין סר לבית אימו של הצדיק. כשסיפר לה את ששמע מבנה, נהרו פניה. "החייתני", אמרה האם, "החייתני".

סיפור חסידי של "הידיעון" ידיעון הכפר,שבועות תשס"ט

באדיבות מערכת "שיחת השבוע"

הזכות הנצחית

חמש-עשרה שנה חלפו מאז נישואיהם של משה-שלמה ורבקה, ובנים טרם נולדו להם. משה-שלמה היה איש פשוט, סוחר בכפרי הסביבה. לב טוב היה לו ותמיד היתה ידו פתוחה למטרות-צדקה.
הוא היה מקושר לרבי ישראל בעל-שם-טוב (נסתלק בחג-השבועות), ולא אחת שפך את ליבו לפניו וביקש ברכה לפרי-בטן. תמיד השיב לו הבעש"ט בשפע ברכות לעושר ולהצלחה, אך מעולם לא בירכו בילדים.
גם תלמידי הבעש"ט התחננו לפניו שיעורר רחמי-שמיים על הסוחר בעל המידות הטובות, אך בקשתם לא נענתה.
חלפו עוד עשר שנים. ברכות הבעש"ט התקיימו במילואן, ומשה-שלמה עשה חיל בעסקיו, ששגשגו והלכו, אך כל תחנוניו לזכות בבן לא נשאו פרי. בני-הזוג הערירים היו עצובי-נפש.
"מדוע פניכם זועפות?", שאל אותם הבעש"ט יום אחד, "הלוא השם יתברך בירך אתכם בעושר רב ובלב טוב, ואתם זוכים לעשות הרבה מצוות ומעשים טובים".
"זה נכון", ענו שניהם כאיש אחד, "אבל בנים אין לנו!...למה לנו העושר הגדול, אם אחרי מאה ועשרים לא יישאר מאיתנו כל זכר!". והשניים פרצו בבכי מעומק ליבם.
הבעש"ט לא הגיב על הדברים. הוא רק אמר שמחר יצא למסע עם כמה מתלמידיו, והזמין את משה-שלמה ורעייתו להצטרף אליהם.
לאחר נסיעה בת כמה ימים הגיעו לעיר אחת. "נלך לראות את העיר", אמר הבעש"ט לאחר מנוחה קצרה.
קבוצת ילדים שיחקה בחול. הבעש"ט התקרב אליהם: "מה שמך?", שאל אחד מהם. "ברוך-משה", ענה הקטן. "ואתה, מה שמך?", נשאל אחר. "ברוך-משה", ענה גם הוא. כך השלישי וכך גם הרביעי. הילד החמישי אמר: "שמי משה מרדכי". ילדה קטנה הכריזה בעצמה: "שמי ברכה-לאה".
הצדיק המשיך ללכת, כשחיוך מרחף על שפתיו ופני קודשו מאירים. "מה שמך?", שאל ילדה שהלכה בדרך. "ברכה-לאה", ענתה.
קבוצת ילדות שיחקו בחוץ, ונשאלו גם הן לשמותיהן. בזו אחר זו ענו, כי שמן "ברכה-לאה"...
הבעש"ט נכנס ל'חדר' ושאל את הילדים לשמם. שישה ענו כי שמם ברוך-משה והשאר - ברוך או משה או בצירוף שם אחר - ברוך-אברהם, משה-יוסף וכך הלאה.
הם ביקרו גם בשאר ה'חדרים' שבעיירה זו, ואחר-כך בישיבה שבה למדו גם נערים מיישובי הסביבה. התופעה המדהימה נשנתה. כל הבנים - ברוך-משה, או אחד השמות בשילוב כלשהו. כך גם בנות העיר: כולן ברכה-לאה או שילוב של אחד השמות.
בינתיים הגיעה השעה להתפלל מנחה, והחבורה נכנסה לבית-הכנסת. "מדוע נקראים כאן הילדים והילדות באותם שמות?", הפנה הבעש"ט שאלה לאחד המתפללים, בתום התפילה. המלווים כרו אוזן, ובליבם ציפו לשמוע על צדיק גדול ושמו ברוך-משה שחי מן-הסתם במקום.
האיש סיפר על ברוך-משה, יהודי שנולד בעיר לפני כמאה שנה. אביו היה קצב בן-תורה שהתפרנס מעבודתו, ונודע במעשי הצדקה שלו. אולם מלמדיו של הילד הצעיר קבעו שאינו מסוגל ללמוד. בעקבות זאת צירפו אביו לעסקי הקצבות, ותורה זו דווקא קלט הבן די מהר.
אט-אט עזב האב את החנות והתפנה לעסוק בתורה, ובנו מנהל את העסק בהצלחה. כשהגיע לפרקו, נשא לאישה את ברכה-לאה, אף היא אישה פשוטה ובעלת לב-טוב
חלפו הימים, והוריו של ברוך-משה נפטרו. הוא ביקש ללמוד משניות לעילוי נשמתם ושכר לו מלמד; אך ככל שהשתדל, לא הצליח. הדבר גרם לו עוגמת-נפש מרובה. נוסף על כך היו בני-הזוג חשוכי-ילדים, וצערם היה גדול.
פעם אחת, כשישב ברוך-משה הקצב בבית-הכנסת בשעת שיעור הגמרא היומי, שמע את הרב אומר: "כל המלמד את בן חברו תורה - כאילו ילדו". הדברים הוסיפו צער על צערו: לא דיי שבנים משלו אין לו, גם אין ביכולתו ללמד ילדי אחרים תורה.
לאחר השיעור הסיח את ליבו באוזני הרב. זה הסביר לו שאין הוא חייב ללמד בעצמו את הילדים כדי שייחשבו כבניו. גם אם ישכור מלמדים בעבור הילדים הללו - תהיה הזכות שמורה לו.
שמחתם של ברוך-משה ואשתו לא ידעה גבול. הם שכרו כשלושים מלמדים בעבור כל ילדי הסביבה. עסקיו של ברוך-משה התרחבו והלכו, אך הוא הוסיף לחיות בצניעות כמקודם, והקדיש את כל כספו לחינוך ילדי העיר והסביבה.
"אני ואחיי וכל חבריי", אומר המספר לבעש"ט ולחבורתו, "למדנו ב'חדר' של ברוך-משה. אפילו הרב שלנו למד שם. כאות הוקרה, קראנו לבנינו ולבנותינו בשמות בני-הזוג המופלאים: ברוך-משה וברכה-לאה.
הבעש"ט הודה למספר ושב עם מלוויו לעירו. עתה הבינו הכול את פשר הנסיעה, ובמיוחד עשו הדברים רושם עמוק על משה-שלמה ורעייתו. הם גילו כיצד יוכלו להנציח את שמם בדרך היפה ביותר.
מאותו יום דאגו השניים להעסיק מלמדים בעבור ילדי עניים, וכך לימדו תורה עשרות ילדים. אחרי מותם, נקראו ילדים רבים משה-שלמה ורבקה, זיכרון-עד לבעלי החסד שתרמו לחינוך ילדי-ישראל.

סיפור חסידי של "הידיעון ידיעון הכפר, פר' במדבר תשס"ט

באדיבות מערכת "שיחת השבוע"

אורחו של הרמב"ם

בתקופה הראשונה לאחר שפרסם הרמב"ם את חיבוריו, היו התגובות בעולם היהודי מעורבות. היו שקיבלו את ספריו בשמחה ובהתלהבות, ולעומתם היו שהביעו הסתייגות והיו אף כאלה שיצאו נגדו (מסיבות שאין כאן המקום לפרטם) בחריפות רבה ביותר.
ויהי היום, ורבני גרמניה של אותם ימים החליטו לשגר שליח מיוחד למצרים, מקום מושבו של הרמב"ם, כדי שזה יתהה על קנקנו ויוכל למסור אחת ולתמיד מידע נכון ומדויק על האיש. השליח היה יהודי תלמיד-חכם, רבי מאיר שמו. הוא לוּוה על-ידי אחד מתלמידיו, וכך יצאו השניים לדרך הארוכה והמייגעת.
כשהגיעו קרוב לעיר מושבו של הרמב"ם, ישבו רבי מאיר ותלמידו על שפת הנהר כדי לנוח מעט. רבי מאיר הוציא ספר מצרורו וניצל את זמן המנוחה כדי ללמוד תורה. אולם כשקמו להמשיך בדרכם לא שמו-לב שהספר נשאר על שפת הנהר. הם הגיעו לביתו של הרמב"ם והוכנסו פנימה על-ידי המשרת. הוא בירך את האורחים בשם הרמב"ם. ובתוך כך הוסיף הערה, שהם שכחו ספר על שפת הנהר. מיד בדק רבי מאיר בצרורו ונוכח לדעת כי הספר איננו. הוא שלח את תלמידו להביאו, כשהוא מתחיל לחוש בגדולת אישיותו של הרמב"ם.
לאחר זמן קצר נכנס הרמב"ם לחדר, בירך את האורח בלבביות וביקשו להצטרף אליו לסעודה. רבי מאיר נכנס לחדר-האוכל ועיניו חשכו: על צלחת גדולה היה מונח משהו שהיה נראה ככף-יד של אדם!
"הייתכן?!" - שאל רבי מאיר את עצמו, מתחלחל מעצם המחשבה - "הייתכן שהרמב"ם היא קניבל, האוכל בשר אדם?!" מובן שרבי מאיר לא אכל ודחה את ההזמנה באדיבות, בטענה כי אין הוא רעב.
"ובכן, אולי נשתה משהו?", שאל הרמב"ם ומיד הורה למשרת: "פטרוס, רד-נא למרתף והבא לנו כד יין עתיק".
רבי מאיר שוב נדהם והשתומם. הייתכן שהרמב"ם רוצה להשקותו יין שהמשרת הנוכרי נגע בו? שוב דחה רבי מאיר את ההצעה וביקש לשתות מים בלבד. בהיותו עייף וגם מאוכזב לא-מעט, ביקש סליחה ממארחו ופרש לחדר שהוקצה לו. לפני שנפרד מהרמב"ם, עוד הספיק לשמוע כיצד הלה נותן הוראה למשרתו: "אתה, פטרוס, תהרוג מחר את העגל ונערוך סעודה חגיגית לכבוד האורחים שלנו".
זה היה כבר יותר מדי בשביל רבי מאיר. הוא הזדעזע עתה זו הפעם השלישית. הייתכן שהרמב"ם אינו משתמש בשירותיו של שוחט? האם עד כדי כך התרחק מאורח-החיים היהודי?
מחשבותיו הטרידו אותו והוא לא עצם עין כל הלילה. "הנה, עיניי ראו ולא זר", חשב. "לו מישהו היה מספר לי זאת, לא הייתי מאמין. אבל למראה עיניי הלוא אני חייב להאמין"...
השכם בבוקר דפק המשרת על דלת חדרו של רבי מאיר והודיע לו, כי הרמב"ם מבקש לשוחח אתו. בהיכנסו לחדר, קידם הרמב"ם את פניו בשמחה ובטרם הספיק להוציא הגה מפיו, על תמיהותיו וקושיותיו, פתח הרמב"ם ואמר:
"ידידי היקר, אני יודע מי אתה, מאין באת ובאיזו שליחות. אני גם יודע כי כל הלילה לא ישנת וכי היית מזועזע מעצם המחשבה שהצעתי לך לאכול בשר אדם, יין נסך ואחרון-אחרון בשר טרף.
"אולם, ידידי הטוב, אסביר לך, ברשותך, את הדברים המוזרים האלה, או יותר נכון, הדברים שנראו לך מוזרים. אז תסכים אתי, כי אין זה הוגן לחשוד באדם על-פי הרושם החיצוני, אפילו אם הנסיבות החיצוניות מצדיקות, לכאורה, את החשד.
"ראה-נא, המאכל המוזר שראית על שולחני אתמול, ואשר נראה כאילו היה יד של אדם, הוא למעשה ירק מיוחד במינו, הגדל במדינה זו, אך אינו מצוי במדינתכם. זה ירק בריא מאוד למאכל, ואני כרופא מקפיד במיוחד על תפריט מאוזן".
עתה הגיע תורו של רבי מאיר להיות בוש ונכלם על החשד הגס שטפל על הרמב"ם. "אולם" - אזר עוז ושאל - "כיצד זה הורית למשרת הלא-יהודי להביא יין מהמרתף?".
"חס ושלום לעשות כדבר הזה!", השיב הרמב"ם בניחותא. "פטרוס הוא יהודי כשר מבטן ומלידה והוא שומר קלה כחמורה. הנה, לאחד מחכמינו ז"ל היה אב ושמו פטרוס (רבי יוסי בר פטרוס, בראשית רבה צ"ד).
שוב התמלא רבי מאיר בושה על החשד האיום והבלתי מבוסס שהעלה נגד הרמב"ם. עתה חיכה בדריכות להסברו של הרמב"ם על שחיטת העגל. גם את זה הסביר הרמב"ם בדרך משביעת-רצון: "אתה הלוא יודע כי כאשר מוציאים עגל ממעי אמו, שנשחטה כדין, שוב אין העגל טעון שחיטה, כי הוא כבר נשחט כביכול, או יותר נכון, יצא ידי חובת שחיטה בשחיטת אמו. עגל כזה, שנקרא בהלכה 'בן פקועה', מצוי במקרה ברשותי, ואותו רציתי להגיש היום - לכבודך".
דמעות ניגרו מעיני רבי מאיר, כאשר הרהר בחשדות המכוערים שעלו במוחו נגד הרמב"ם. הוא ביקש ממנו סליחה בשם כל אלה שחשדו בו מבלי שיכירוהו ומבלי שיתהו על קנקנו. הרמב"ם חייך, סלח לאורחו הנכבד והשנים בילו שעה ארוכה בלימוד ובפלפולי דאורייתא.
בשובו הביתה נעצר רבי מאיר במקומות רבים ודרש בקהילות ישראל בשבחו של הרמב"ם. "ממשה עד משה לא קם כמשה" - זאת הייתה הבשורה שהביא רבי מאיר משליחותו, והיחס אל הרמב"ם השתנה בכל רחבי הגולה היהודית.

סיפור חסידי של "הידיעון" ידיעון הכפר, פר' בהר תשס"ט

באדיבות מערכת "שיחת השבוע"

היסוד הטהור

בית-מדרשו של הצדיק רבי אברהם-יעקב מסדיגורה דמה יותר לארמון מפואר מאשר לחצר אדמו"ר. המבנה היה בצורת ח, ובשתי פינות החזית היתמרו שני מגדלים עגולים, עם חלונות צבעוניים ופיתוחים מסוגננים. אל דלת הכניסה הראשית הובילו מדרגות שיש רחבות, ואת המשכן כולו הקיפה גדר פלדה גבוהה.
בפנים היה הבניין מפואר עוד יותר. היכל התפילה היה ענק. היה בו מקום מרווח ליותר משלושת-אלפים איש, ובכל-זאת לא היו בתוך ההיכל עמודי-תמך לתקרה. הציורים היפים על הקירות והתקרה, פיתוחי העץ והקישוטים, נברשת הברונזה הענקית שהשתלשלה ממרכז גובה ההיכל, מאות מנורות הזכוכית שהאירו את המקום, הריהוט המפואר - כל אלה הקנו למקום מראה מרהיב-עין.
מעטים בלבד מבין חסידיו הרבים של הצדיק ידעו כי דווקא מלמד עני ומרוד, מעיירה נידחת, היה זה שנתן את סכום הכסף הראשון להקמת מקדש-מעט מפואר זה. ומעשה שהיה כך היה.
פרנסתו של אותו מלמד הייתה דחוקה מאוד. משכורתו הזעומה הספיקה בקושי לפרנסת הבית בצמצום. אף-על-פי-כן נהג להפריש מדי פעם בפעם פרוטה קטנה, כדי שבבוא היום יוכל לשחר את פני רבו, הצדיק מסדיגורה.
פעם בשנה נהג לנסוע לרבי. את דרכו אל רבו היה עושה ברגל וגם לאכסניות-דרכים לא נזקק. את פרוטותיו הדלות חסך בעבור דמי 'פדיון', שהרי לא יעלה על הדעת להתייצב אצל הרבי בלא 'קרבן ראייה'.
באותה שנה היו געגועיו לרבו גדולים במיוחד. בקופת ה'פדיון' הקטנה שלו הצליח לאסוף רובל כסף שלם. כל הדרך אל הרבי רטט ליבו מהתרגשות. לאחר כמה ימים של הליכה ממושכת ונסיעות מזדמנות קצרות, הגיע ליעדו.
הוא ניצב מול בית הרבי ועיניו נתלחלחו בדמעות גיל. ברגליים רועדות התקרב אל הפתח וביקש מהגבאים להכניסו אל הקודש. אלה חקרו אצלו לפשר הדחיפות, האם מדובר בענייני נפשות או לפחות בבעיה רצינית אחרת. כשנוכחו כי לא זה ולא זה, אלא סתם געגועי חסיד לרבו הביאו את המלמד לכאן, דחו אותו בנימוס: "המתן ליום שישי, אז תוכל לראות את הרבי עם כל האורחים".
המילים הללו שפכו מים צוננים על ליבו הבוער של המלמד. הוא לא היה מוכן לשאת המתנה ממושכת כל-כך ותבע במפגיע להיכנס אל הרבי מיד. הגבאים לא התרגשו מדרישתו והסבירו לו שהדבר אינו אפשרי.
המלמד לא היה מוכן לוותר. הוא הודיע לגבאים, כי לא יעזוב את המקום עד שתתמלא בקשתו. וכך עשה. הוא התיישב על גרם המדרגות שלפני הבית ולא זז משם. עברה שעה, עברו שעתיים, חלפה יממה שלמה - והמלמד עודנו שם.
כעבור יממה וחצי החליט הגבאי הראשי לספר זאת לצדיק. התפעל הרבי מעקשנותו של המלמד והורה להכניסו פנימה. המלמד לא ידע את נפשו מהתרגשות. חיש-מהר נשא את רגליו אל המקווה, טבל את גופו במהירות, לבש את קפוטת השבת הבלויה וחבש את השטריימל המרוט, ונכנס פנימה אל הקודש.
בלב פועם ובעיניים דומעות התקרב אל הצדיק שקיבלו במאור-פנים והושיט לו יד חמה לשלום. ביד רועדת הגיש המלמד את פתקתו עם רובל הכסף. "רבי", הסביר כמתנצל, "שנה שלמה לימדתי תינוקות של בית-רבן וזה כל מה שהצלחתי לחסוך".
זהרו פניו של הצדיק ועם זאת הרצינו במחשבה עמוקה. הוא נטל את המטבע בכף-ידו וחיבקו כמו היה אוצר יקר. כעבור רגע השיב את המטבע למלמד ואמר: "נתינתך מקובלת לפניי ולפני הקב"ה. עתה קח את המטבע ממני. עשה בו כטוב בעיניך ומובטח אתה כי יביא לך ברכה והצלחה".
חיש-מהר עשתה לה השמועה כנפיים ועברה בין בתי-המדרש והאכסניות בעיר - מלמד אלמוני, מעיירה רחוקה, זכה לקבל מהצדיק מטבע-סגולה, שכל מי שיחזיק בו, יזכה בשפע ברכה והצלחה.
כעבור זמן קצר מצא עצמו המלמד מוקף בחבורה גדולה של חסידים אשר ביקשו לקנות ממנו את המטבע. עד מהרה התפתח במקום מעין 'מכרז', שעשירי העיר מובילים אותו. לבסוף גברה ידו של הגביר הורנשטיין מראדומישל, ששילם בעד המטבע עשרת-אלפים רובלים כסף טבין ותקילין.
בראותו כיצד ברכת הצדיק התממשה במהירות כה רבה ובאורח כה מופלא, ביקש המלמד להיכנס אל הרבי ולהודות לו. כעת נפתחה לפניו הדלת בקלות רבה יותר.
הוא היה לבוש באותה קפוטה עלובה ובאותו שטריימל מרופט, אלא שבידיו אחז הפעם אלף רובלים - מעשר מרווחיו. "רבי", לחש בקול רועד, "ברכתו הטהורה של הרבי התגשמה במלואה ואני שמח לתת 'פדיון' נאה יותר מכפי שהבאתי בבוקר".
פניו של הצדיק מסדיגורה האירו באור מיוחד. הוא הביט במלמד ובכסף שבידיו, ואמר: "שמע-נא, יקירי. לאחרונה עלה בדעתי להקים בית-מדרש חדש, גדול ומפואר. דומני, ש'פדיון' זה, שבא לעולם מתוך אהבת ה' אמיתית ואמונה זכה ותמימה, אין ראוי ממנו להיות ה'נדבת ליבו' הראשונה לבניית אותו מקדש-מעט שאקים".

סיפור חסידי של "הידיעון" ידיעון הכפר, פר' אמור תשס"ט

באדיבות מערכת "שיחת השבע"

גילוי אליהו במירון

תאיש עתיר נכסים היה ר' משה, סוחר הבדים מהעיר קוסוב. ביתו ההדור הזדקר בגאון מתוך טבורו של בוסתן רחב-ידיים בפאתי העיר. בזכות עושרו זכה לכבוד רב מצד בני עירו ולכאורה לא חסר לו מאומה.
אלא שכגודל עושרו וכבודו, כן גדולה הייתה פשטותו וענוותנותו. אולם לאחרונה מילאה תשוקה חדשה את ליבו - לזכות לגילוי אליהו. בתחילה החל לסגף את גופו בעינויים ובסיגופים שונים. הוא אף החל לחקות את מעשיהם של החסידים ואנשי-המעשה שבעירו, בתקווה להתעלות רוחנית שתזכה אותו בגילוי הנכסף. אולם זה בושש לבוא.
באחד הימים החליט ר' משה לשתף במשאלתו הגדולה את הצדיק בן עירו, רבי ברוך מקוסוב. הצדיק האזין לדבריו ברוב קשב. לבסוף הפטיר: "ר' משה, מה לך כי תחפש גדולות לעצמך. לך בדרכי החסד ובהן תמצא תיקון לנשמתך". ר' משה יצא מחדרו של הצדיק בפחי-נפש.
מאותו יום ואילך שקע סוחר הבדים במעין פיזור-הדעת. הוא החל להזניח את עסקיו ולבלות שעות רבות בבית-המדרש. וכן הפסיק להקפיד על לבושו ועל גינוני הכבוד שנהג קודם לכן.
כעבור זמן חזר ונכנס אל חדר הצדיק. הפעם הופיע כשדוק של עצב מכסה את פניו הכבושות בקרקע. כשפתח פיו לדבר בעניין המטריד אותו, פרצה מקרבו אנחה שוברת-לב. ניכר היה כי אין בכוחו לוותר על תשוקתו לראות את פני אליהו הנביא.
"לך בדרכי החסד ופזר צדקה לרוב", חזר הצדיק על דבריו. אך עתה הוסיף משפט סתום משהו: "אם יבוא לפניך עני וידרוש ממך אלף זהובים, אל תקפוץ ידך מלתת לו את מבוקשו".
ר' משה יצא מחדר הצדיק ברוח שבורה. עם זאת החליט לדבוק בדבריו. כל עני שנקלע בדרכו, זכה ממנו למטבע הגון, מבלי לבדוק בציציותיו. כך חלפו כמה שנים, ואת ר' משה הטריד עניין אחד ויחיד, שלא נתן לו מנוח - גילוי אליהו.
באחד הימים, בעודו טורח סביב לקוחותיו שבאו לקנות ממנו בדים, הגיע שליח מביתו. "עני טרדן נקלע לביתך והוא מסרב לאכול עד אשר יוכנס אל הטרקלין הפנימי. רעייתך שואלת כיצד עליה לנהוג", אמר השליח.
ברגע הראשון התקצף ר' משה על חוצפתו של העני. אולם באותו רגע נזכר בדברי הצדיק מקוסוב. "אמור לאשתי כי עוד מעט אבוא הביתה, ועד אז תמלא את כל בקשותיו", השיב לשליח.
כשהגיע כעבור שעה לביתו, מצא את רעייתו עומדת בפתח הבית אובדת עצות, ממתינה בקוצר-רוח לבואו. "ההלך הזה לא הסתפק בטרקלין, אלא תבע ממני להכניסו אל חדר-השינה שלנו!", אמרה במרירות.
כשניגש ר' משה לחדר-השינה, מצא שם את ההלך, לבוש בלואי-סחבות, עסוק בכל רמ"ח איבריו בסעודתו. כשהבחין בבעל-הבית, נשא אליו את עיניו ודרש ממנו להעניק לו סכום 'צנוע' למדי - אלף זהובים!
ר' משה לא ידע אם לכעוס או לצחוק. "אם לא תיתן בידי עתה אלף זהובים, לא אלך מכאן", התריס ההלך. ר' משה התעשת מעט מתדהמתו והחל מתמקח עמו. "חמישים זהובים. מאה זהובים. מאה וחמישים"... לבסוף ניאות להעניק לו מאתיים זהובים, שגם הם היו סכום לא-קטן.
אולם ההלך אטם את אוזניו. הוא תבע לקבל אלף זהובים, פרוטה לא פחות. סבלנותו של ר' משה פקעה, והוא סימן בידו למשרת לסלק את ההלך המוזר והחצוף מן הבית. אולם ההלך היה זריז יותר ובאותו רגע זינק מבעד לחלון ונעלם.
אותו יום היה ערב ל"ג בעומר. בלילה התאספו חסידים רבים סביב שולחנו של רבי ברוך מקוסוב. גם ר' משה היה בתוכם. הצדיק דיבר על הגילויים האלוקיים שמאירים ביום זה, אלא שאין הכול זוכים להכיר בהם.
ר' משה החליט שזו עת-רצון להעלות שוב לפני הצדיק את משאלתו הגדולה. "האם כבר פגשת עני שביקש ממך אלף זהובים?", שאל הצדיק.
ליבו של ר' משה נצבט. הוא סיפר לצדיק על העני הטרדן וגס-הרוח שפקד היום את ביתו. "חבל, חבל", הפטיר הצדיק, "ראית את אליהו הנביא ולא זכית"...
"זה אליהו הנביא?!", הזדעק ר' משה.
"אליהו הנביא מתגלה לאנשים על-פי שורש נשמתם ועל-פי מעשיהם", אמר הצדיק. "הוא נתגלה לך על-פי דרגתך ושורש נשמתך".
הדבר שבר את ליבו של ר' משה. בעקבות זאת החליטו הוא ורעייתו לעלות לארץ-ישראל. את משכנם קבעו בעיר צפת. שם שרתה עליו רוח חדשה. שוב לא חיפש גדולות ולא הלך אחר גילויים מופלאים. הוא עבד את ה' בפשטות ובתמימות.
בהגיע ל"ג בעומר, שינס ר' משה מותניו ושירת במסירות רבה את המוני הבאים למירון. הוא התחכך ביהודים הפשוטים וחש סיפוק נפשי רב במחיצתם. כך חלפו עליו כמה שנים.
שנה אחת, בל"ג בעומר, בעוד ר' משה טורח ומתרוצץ לשרת את המוני האורחים, פתאום ראה מולו את העני העלוב שביקרו בביתו לפני שנים...
ר' משה קפא על עמדו, מביט בעיניים משתאות בעני, שמבטו שוב לא היה זועף ומתריס. עתה נראו פניו זוהרות ועיניו קורנות ומאירות...
ו שבוע.

סיפור חסידי של "הידיעון" ידיעון הכפר, אחרי מות תשס"ט

באדיבות מערכת "שיחת השבוע"

מופרש מהעולם

ר' דוב-בער נמנה עם תלמידיו של הצדיק רבי פינחס מקוריץ. אחד המיוחדים שבחבורה היה. פרוש מהבלי העולם הזה, יושב באוהלי תורה ותפילה מבוקר ועד ערב. רעייתו המסורה הביאה טרף לביתם, מחנות קטנה לדברי סדקית שבבעלותה. כף רגלו של הבעל מעולם לא דרכה בחנות.
שנים נשאה האישה לבדה בעול ושתקה. במשך הזמן גדלה המשפחה ועמה גם נטל הפרנסה. באין-ברירה החלה לתבוע מבעלה להושיט לה עזרה בניהול החנות, כדי שתוכל לפנות זמן לענייני הבית השוטפים ולגידול הילדים. "אם אין אני דבוק בקוני כל שעות היממה, למה לי חיים!", טען כנגדה ר' דוב-בער.
מאחר שהתקשו להגיע לעמק השווה, החליטו השניים להתייצב אצל הצדיק ולבקש את הכרעתו. הקשיב להם רבי פינחס רוב-קשב ולבסוף פסק: שעתיים ביום יישב הבעל בחנות ובכל יתר הזמן יוכל להמשיך בסדר חייו הקבוע.
קיבל עליו ר' דוב-בער את ההכרעה בהכנעה ובאהבה. עם זה הבהיר לרעייתו כי לא יישאר בחנות ולו רגע אחד נוסף על השעתיים שקבע רבו. ואמנם כך היה. מאותו יום והלאה ישב ר' דוב-בער בחנות שעתיים תמימות בכל יום ושירת את הלקוחות כמיטב יכולתו. עם תום הזמן, היה מחיש את רגליו לבית-המדרש - לחייו האמיתיים.
יום אחד, כשישב ר' דוב-בער בחנות, נכנס אליה הפריץ ששלט בקוריץ ובסביבותיה. ליבו של ר' דוב-בער ניבא לו רעות. "אחד מבני-משפחתנו מת ואנו זקוקים לאריג משי משובח כדי לתפור ממנו תכריכים", אמר הפריץ.
"אבל איננו מוכרים כאן אריגים!", התפלא ר' דוב-בער.
"לא אכפת לי", אמר הפריץ, "כבר נכנסתי לכאן ואתה נראה לי בהחלט איש ישר והגון". הפריץ הניח על השולחן צרור כסף. "אני סומך עליך", הוסיף. "בעוד שעה אשוב לכאן ובוודאי כבר יהיה האריג ברשותך. וגם שכר טרחה הגון יישאר בידך".
סגר ר' דוב-בער את החנות ופנה לחפש אריג משי לפריץ. לאחר שוטטות ממושכת בין סוחרי האריגים של קוריץ, נדמה היה לו כי מצא את מבוקשו. כל עוד רוחו בו מיהר לחנות. בעוד כמה דקות יסתיימו השעתיים היומיות שהקצה לענייני החנות.
לשמחתו, גם הפריץ הגיע לחנות בדיוק באותו רגע. "הרי לך, כבודו", אמר ר' דוב-בער והניח לפני הפריץ את אריג המשי. בליבו שמח שהצליח למלא את מבוקשו של הפריץ במגבלת הזמן שעמד לרשותו. אולם הפריץ לא מיהר לשום מקום. הוא פרס את האריג על השולחן והתבונן בו בעניין. פניו הביעו שביעות-רצון.
"ידעתי כי אוכל לסמוך עליך", אמר הפריץ, "אך כעת, כשאני מביט על האריג חוששני כי קטן הוא במקצת ולא יהיה בו די לתכריכים. לך קנה עוד מן האריג הזה".
נחרד ר' דוב-בער למשמע הבקשה. דווקא באותו יום איחרה רעייתו לבוא אל החנות ולהחליפו. לו הייתה באה, הייתה יכולה היא להוסיף לטפל בבקשותיו של הפריץ.
"מצטער, כבודו, אך זמני תם ואני עומד לסגור את החנות כעת", אמר ר' דוב-בער. הפריץ התקשה להאמין למשמע אוזניו. היהודי החצוף העז להמרות את פיו! על-אף כעסו השתדל לשמור על ארשת של קור-רוח. "תראה, יהודי, אני מציע לך כאן רווח נאה במיוחד, שאינך מרוויח מחנותך הקטנה במשך חודש ימים - איך תוכל לסרב?!".
הדיבורים על כסף ורווחים לא הרשימו כלל את ר' דוב-בער. "מצטער, אך איני יכול. מוכרח אני לשוב בזה הרגע לבית-המדרש", אמר. הפריץ זעם, צעק ואף איים, אך כל אלה לא הועילו. ר' דוב-בער סגר את החנות על אפו ועל חמתו ופנה לבית-המדרש.
בערב קרא רבי פינחס מקוריץ לתלמידו. "ספר לי, דוב-בער, מה עבר עליך היום", ביקש. החל התלמיד לפרט באוזני רבו את כל סדר יומו, מרגע קומו בבוקר. כשהגיע לפרק החנות וסיפר על פגישתו עם הפריץ, נתחייך הצדיק חיוך גדול.
"אשריי שכאלה תלמידיי", אמר רבי פינחס והוסיף: "הצלת את חלקי בעולם-הבא".
"אני הקטן?! במה זכיתי?", תמה ר' דוב-בער.
הסביר הצדיק: "מדי פעם בפעם - כשיש בכך צורך, מסיבות השמורות עמי -אני נוהג להשתבח במעלות תלמידיי. גם בך השתבחתי לא-פעם על כי מופרש אתה כליל מענייני העולם הזה. והנה בא מי שבא ודרש לדעת מניין ביטחוני המוחלט כי אמנם כך הוא. 'מוכן אני לערוב לכך בחלקי בעולם הבא', עניתי לו מיד. 'אם-כן אנסה אותו', התגרה בי. נאלצתי להסכים. היום שב אליי המקטרג ואמר, 'ניצחתני!'. כך ידעתי כי נזדמן לך היום ניסיון ועמדת בו. התבין אפוא כיצד הצלת את חלקי בעולם הבא?"...
הפריץ לא מימש אף אחד מאיומיו על ר' דוב-בער, לא למחרת ולא בימים הבאים. למעשה, איש מתושבי קוריץ לא ידע להשיב על השאלה - מי מבני-משפחתו של הפריץ מת באותו שבוע.

סיפור חסידי של "הידיעון" ידיעון הכפר,תזריע מצורע תשס"ט

באדיבות מערכת "שיחת השבוע"

נסיון העושר

בני-ביתו ומקורביו של הגביר הגדול ר' אבא גינזבורג עקבו בהשתאות ובדאגה אחר סערת-הנפש שבה היה שרוי בימים האחרונים.
ר' אבא התגורר בחווילה מפוארת ורחבת-ידיים במינסק, והיה בעליו של בנק מצליח. בתוך נכסיו הרבים נכללו בתי מגורים להשכרה, שדות ומפעלים. מדי יום ביומו נדרש לאין-ספור הכרעות עסקיות. מאות בני-אדם - מנהלי-עבודה, אנשי רכש, בעלי מקצוע ופועלים לסוגיהם - חרדו למוצא פיו.
איש-המעשה במלוא מובן המילה היה. מסוג האנשים שאינם מרבים להתלבט ולהתחבט. חותך עניינים במהירות ועובר הלאה. והנה כבר כמה ימים שר' אבא אינו אותו אדם המוכר לכול. הוא מרבה לשקוע בהרהוריו ואף להסתגר בחדרו. נוהג הוא כמי שעומד לפני החלטה גורלית בחייו.
הכול החל בשובו מביקורו האחרון בחצרו של רבי שמואל (המהר"ש) מליובאוויטש (נולד בב' באייר תקצ"ד). הוא נכנס לחדרו, ועמד לפני הרבי - הוא, ר' אבא, הגביר הגדול והתקיף - ראשו מורכן ועיניו מושפלות, כתלמיד צעיר לפני מורו.
"רבי", התאונן ר' אבא באוזני הרבי, "מר לי בלב, מפני שטרוד אני כל-כך בעסקיי ואין לי פנאי לפתוח ספר יהודי. גם כשכבר מזדמנת לי שעה פנויה ואני מנסה להשקיע את עצמי בלימוד תורה, הדבר אינו עולה בידי מפני שמוחי וליבי נתונים לענייני העסק. מצבי עגום כל-כך עד שלפעמים אני חש מאושר מהעובדה שעל-אף הכול עדיין אני מקפיד על תפילה במניין"...
כך עמד ר' אבא ושפך את מרירת-ליבו לפני הרבי. והרבי - אינו עושה הנחות לגביר הגדול ואף לא מתפעל מהעובדה שהלה מתאר את המציאות כמות שהיא בלי לייפותה.
נתן הרבי מבט חריף בחסידו ואמר: "אבא! הלוא בר-דעת אתה; אמור לי אפוא, האם זוהי דרכך להודות לקב"ה על שהעמידך בניסיון העושר ולא בניסיון העוני?! האם זו תודתך על שדאגתך היא כיצד להרוויח כסף נוסף ולא מהיכן משיגים כמה פרוטות לקצת לחם?!"...
ר' אבא שמע את הדברים ודמם. ליבו נשבר לרסיסים. במילים אלה העמידו הרבי על האמת הפשוטה. הוא חש עלוב וכפוי-טובה. כשיצא מחדר הרבי סערה רוחו. הסערה לא שככה גם לאחר ששב לביתו במינסק. כאמור, כל הסובבים אותו הבחינו בכך. את סיבת הדבר לא ידע איש, מפני שלא שיתף בה איש.
בחלוף כמה ימים גמלה בליבו של ר' אבא החלטה נועזת. "זהו זה", אמר לעצמו, "הרווחתי בחיי די כסף. כעת הגיעה השעה להניח הכול בקרן-זווית ולהתמסר לחיים האמיתיים - תורה ותפילה".
בכוונתו היה לחסל כליל את עסקיו. בתוך כך בא בדברים עם 'מלמד' תלמיד-חכם, שילמד עמו תורה בחברותא, כל יום. וכדי לתקן את העבר, כתב ר' אבא צוואה שבה הוריש את מחצית הונו הרב - לצדקה.
לאחר זאת חש ר' אבא שליו ורגוע הרבה יותר. נחוש לבצע את החלטותיו שם את פעמיו לליובאוויטש, כדי לדווח לרבי על החלטתו לצאת לדרך חדשה בחיים.
הרבי קיבלו בסבר פנים יפות ור' אבא סיפר לרבי על שתי החלטותיו - עזיבת העסקים כדי להתמסר לעבודת הבורא וציווי מחצית הונו לצדקה, לאחר מותו.
הרבי הרהר קלות בדברים ולאחר מכן אמר: "ההחלטה להקדיש בכל יום זמן לתפילה ביישוב-הדעת וללימוד תורה היא החלטה טובה מאוד. גם החלטתך להפריש מחצית מהונך לצדקה מבורכת היא ובוודאי תהיה תיקון מסויים לעבר. אולם הכוונה לדחות את חלוקת הצדקה לאחר ה'מאה ועשרים' - אינה במקומה. עליך לקיים 'עולמך תראה בחייך' ולחלק את הכסף לצדקה במו-ידיך".
הרבי השתהה רגע בדבריו ומיד המשיך: "כמו-כן, איני מסכים לכך שתמשוך את ידיך לגמרי מענייני העסק. אם הקב"ה החליט לברך אותך בתבונה ובהצלחה בעשיית עסקים, אינך רשאי לדחות זאת. גם זה סוג של כפיות-טובה. עליך לקבל זאת בשמחה ולעמוד בגבורה ב'ניסיון העושר'. נצל את עושרך לעשיית מעשים טובים והקדש כל רגע פנוי לתורה ולתפילה. אם תימנע משיחות בטלות ומכל דבר שאינו נוגע ישירות לעסקים - מובטח אתה כי תמצא זמן פנוי ללמוד ולהתפלל כראוי".
ר' אבא שב לביתו והחל לנהוג על-פי הדרכתו של הרבי. לאחר בחינה מדוקדקת של סדר-יומו ושמירה קפדנית על הזמן - גילה כי עומד לרשותו די זמן פנוי. וכך, מדי יום ביומו נהג לעזוב את כל ענייניו ולשקוע לשעה בתורה, בחברת ה'מלמד'.
עם זה עשה ר' אבא בדיקה מקיפה של כל חשבונותיו ונכסיו כדי לחשב במדויק את מחצית הונו. כעבור כמה חודשים נסע לליובאוויטש, כשהכסף בידיו, והותיר את חלוקת

סיפור חסידי של "הידיעון" ידיעון הכפר, פסח תשס"ט

באדיבות מערכת "שיחת השבוע"

מסרים בספר

אלה היו ימי הקיץ של שנת תשד"מ. הרב פינחס טייץ, מגדולי הרבנים בארה"ב, עמד לטוס לרוסיה. הוא היה מיחידים שגם בימי השלטון הקומוניסטי הורשה להיכנס בשערי המדינה. הוא אף הצליח לטפח קשרים מיוחדים עם שלטונות ברית-המועצות והללו רחשו לו אמון. אולם בחשאי ובהסתר שימש לא-אחת שליח להעברת תשמישי-קדושה ומסרים אל יהודי רוסיה.
אף שגדל והתחנך בליטא ובישיבותיה, אי-אפשר להיות מעורב בחיי יהדות רוסיה מבלי להיווכח בפעילות חסידי חב"ד שם. כך זכה להיות שליח להעברת מסרים מהרבי מליובאוויטש אל חסידיו ולהפך.
באותו יום הגיע לביתו שליח מאת הרבי ובידו חבילה של סידורים, חומשים וכמה זוגות תפילין. עד כאן היה הכול רגיל ושגרתי. אולם לאחר שמסר את החבילה, הוציא השליח ספר 'תניא' והגישו לרב טייץ. "הרבי ביקש שתיקח את הספר הזה איתך בנסיעתך", אמר האיש. "הרבי לא ציין למי עליך למוסרו".
"בתחילה התלבטתי", הודה הרב טייץ. "סוף-סוף אינני חסיד. עניין אחד הוא לפעול עם הרבי כדי לספק תשמישי קדושה ליהודי רוסיה, ועניין אחר הוא לשאת באמתחתי, דווקא בנסיעה לרוסיה, ספר תניא, בלא שום סיבה נראית לעין". אולם לבסוף החליט, שאם הרבי שלח אליו את הספר בצירוף ההוראה הבלתי-שגרתית, נראה שדברים בגו...
ביום השלישי לשהותו במוסקווה, בערב, בלכתו ברחוב, ניגשו אליו שני צעירים והורו לו להיכנס מיד לתוך מכונית חונה. בתחילה נבהל מאוד. אולם עד מהרה התברר לו כי השניים לא היו אנשי קג"ב אלא ...שני חסידי חב"ד מתושבי העיר. "מצטערים, אך זו הדרך היחידה שבה יכולנו להביאך אל ביתנו מבלי לעורר חשד", אמרו בשעת הנסיעה.
הם הגיעו לבית ונכנסו פנימה. השניים הציגו את עצמם, אמרו ששמעו כי הם יכולים לתת בו אמון וביקשו להעביר באמצעותו שאלה אל הרבי. כל אחד מהם התלבט בשאלה גורלית וביקש את הכרעת הרבי.
הראשון, המבוגר יותר, אמר כי לאחרונה נודע לו שהקג"ב מחפש אחריו ולכן הוא שואל אם כדאי לו לברוח ממוסקווה לעיר אחרת, או שמא עליו להישאר בעיר למרות הסכנה, כדי להוסיף ולקיים את הפעילות היהודית המחתרתית שהוא מופקד עליה.
השני, הצעיר מחברו, ביקש לשאול את הרבי אם להגיש עתה בקשה ליציאה מרוסיה, שכן כמה יהודים שביקשו לאחרונה לצאת נענו בחיוב. מנגד עמדה הסכנה, שמא בקשתו לא תיענה והוא, מהנדס בכיר בעל משרה מכובדת, יפוטר וייצא קירח מכאן ומכאן.
הרב טייץ היה נרגש מהמפגש ומעצם מסירות-נפשם של השניים. "היה עלי לשנן היטב את שמותיהם ושמות אמותיהם, כדי להעבירם אל הרבי. לא יכולתי לסכן עצמי בכתיבה על נייר שיישאר ברשותי", סיפר הרב.
השניים הוסיפו לשוחח עם הרב וסיפרו לו על חייהם. בשעת השיחה סיפר הרב טייץ לשניים, כי לפני נסיעתו קיבל ספר 'תניא' מיוחד ששלח אליו הרבי, בלא שיורה לו מה לעשות בספר.
"והספר נמצא אצלך עכשיו?", שאלו השניים בהתרגשות.
"כן", השיב להם והוציא את הספר מכיס מעילו.
התרגשותם הייתה רבה. הם חטפו את הספר והחלו לבדקו מכל הכיוונים. הרב טייץ לא הבין בתחילה את פשר הדבר וחשב שהתרגשותם נובעת מעצם העובדה שהם אוחזים ספר 'תניא' שהרבי עצמו החזיקו השבוע בידיו.
אך השניים ידעו מה הם מחפשים. לפתע פרץ אחד מהם בקריאה נרגשת. האיש לא דיבר, אלא הצביע על עמוד בספר. התברר, כי אגב עלעול גילה קפל בראש אחד העמודים, כפי שנהוג לסמן עמוד כלשהו. המילים הראשונות של העמוד (עמ' קסב) היו: "שהשעה דחוקה לו ביותר ואי-אפשר לו בשום אופן להמתין"...
"הנה תשובתו של הרבי!", קרא כשכולו אחוז התפעלות. "הרבי אומר במפורש, שעלי לברוח מהעיר במהירות וכי אי-אפשר בשום אופן להמתין!"...
עכשיו לקח השני את הספר והחל לחפש קפל נוסף. ואכן, במהרה נמצא עמוד מסומן שני. עמוד זה (עמ' לח) נפתח במילים: "ליכנס לארץ"...
"זו תשובה בשבילי", קרא בהתרגשות. "עלי להגיש מיד בקשה להיכנס לארץ-ישראל".
השניים ביקשוהו להניח את ה'תניא' אצלם, אולם הוא השיב להם כי הרבי אמר לו לקחתו עמו. "מאז ועד היום, כל פעם שמזדמן לי לראות את הספר וללמוד בו, אני נזכר בהתרגשות בשליחות המופלאה ההיא", סיים הרב טייץ את סיפורו...
את הסיפור סיפר הרב טייץ לרב אהרן-דב הלפרין, עורך שבועון 'כפר-חב"ד', אגב ריאיון שהעניק לשבועון. אולם הרב הזהירו שלא לפרסם זאת, לבל ייפגעו קשריו ברוסיה והאמון שהשלטונות רוחשים לו. הרב הלפרין כתב את הסיפור לרבי, ובו-ביום זכה למענה: "נתקבל ותשואות-חן ובוודאי לא יפרסמנו (וכיוצא-בזה) לעת-עתה".
לאחר שנתבקש הרב טייץ לישיבה של מעלה הגיע הזמן לספר את הסיפור.

סיפור חסידי של "הידיעון" ידיעון הכפר, וארא תשס"ט

באדיבות מערכת "שיחת השבוע"

נסיעה ברכבת

מדי פעם בפעם היה אדמו"ר הרש"ב (רבי שלום-דובער) מליובאוויטש יוצא מן העיירה ליובאוויטש ונוסע למקומות שונים, כדי לפעול למען הכלל. בין השאר ידועה אספת הרבנים שהתקיימה בעיר וילנה, ושבראשה ישבו הרבי, הגאון רבי חיים סולובייצ'יק והגאון רבי חיים-עוזר גרודזינסקי.
באספה זו נשא הרבי דברים חוצבי להבות כנגד השלטון הרוסי. הדברים בקעו מנהמת ליבו של הרבי, עד שבסיומם צנח מתעלף על כיסאו. דבריו החריפים העמידוהו בסכנה מפני השלטון, שנציגיו נכחו באספה ועקבו אחר כל מילה שנאמרה שם. עם זה, הרושם העצום שחוללו הדברים בלב משתתפי האספה, תרם רבות לחישול רוח הרבנים ולהרמת קרנם בעיני עצמם ואצל המנהיגים.
את העיר פטרבורג, שהייתה באותם הימים בירתה של רוסיה, הרבה הרבי לפקוד, שכן בה שכנו משרדי הממשלה, ורוב ענייני המדינה נחתכו בין כותליהם. הוא פעל שם לביצור מעמדם של הרבנים, נאבק נגד רדיפת היהודים, ופעל למניעת כפיית תוכני לימוד כפרניים על ילדי ישראל, ועוד.
על-אף המצב המתגונן, לכאורה, שבו היו נתונים הרבי והאוכלוסייה שבשמה ולמענה פעל, מעולם לא התנהג כנרדף ולא הסכים לכוף את ראשו לפני איש. להפך, בכל הליכותיו הקרין תמיד עוז-רוח וגאון יהודי.
את מסעותיו לעיר-הבירה נהג לערוך במחלקה הראשונה ברכבת. במחלקה זו - שבה היה לכל נוסע תא משלו - נסעו אנשי השלטון, בני אצולה ואנשי-עסקים עתירי ממון.
באחת מנסיעותיו ברכבת, בדרכו לשוב לליובאוויטש, הבחין הרבי כי שכנו בתא הסמוך הוא יהודי. חזותו העידה עליו כי איש-עסקים נכבד ועשיר הוא, אך בעיניו החדות הבחין הרבי כי הוא גם יהודי ירא-שמים. הרושם הזה קיבל חיזוק עם שחר, כאשר הלה התייצב לתפילת שחרית, עטוף בטלית ומעוטר בתפילין. "לאחר שיסיים את תפילתו, הזמן אותו לתאי", ביקש הרבי מהגבאי שנלווה אליו, החסיד ר' אלחנן מרוזוב, "מבקש אני להחליף עמו כמה מילים".
כשנכנס איש-העסקים לתאו של הרבי הזמינו הרבי להתיישב ולסעוד עמו ארוחת בוקר. במענה לשאלת הרבי, הציג הלה את עצמו, ואז הבין הרבי כי האיש הוא סוחר-יערות ידוע, ששמו היה מוכר לו מכבר, אף כי מעולם לא פגשו פנים-אל-פנים.
הרבי לא הניח לאיש לשאלו לשמו ומיד פתח עמו בדברים מתחום עיסוקו - סחר עצים ויערות. הרבי הראה בקיאות רבה בתחום, עד שהסוחר היה משוכנע כי לפניו סוחר-יערות גם-כן.
בתוך כך נודע לסוחר כי פני הרבי מועדות לליובאוויטש. "אה... אתה מליובאוויטש?", שאל.
"אכן", השיב לו הרבי.
"אם אנחנו מזכירים את שמה של עיירה זו", אמר הסוחר כעבור רגע, "אנצל את ההזדמנות ואשאלך דבר-מה שמסקרן אותי זה זמן רב. מדי פעם בפעם אני פוגש חסידים של הרבי מליובאוויטש. עם מקצתם אני אף עושה עסקים. בכל פעם ששמו של רבם מועלה הם מדברים עליו בחרדת-קודש ומספרים עליו ניסים ונפלאות. אומרים הם כי הוא קדוש, תלמיד-חכם עצום וצופה למרחוק. בעיניהם נחשב הוא גדול הדור. האומנם כאלה הם הדברים? או שמא, כפי שאני סבור, יש הגזמה בדברי החסידים?".
למשמע השאלה, נתחייך הרבי. "אף אני נוטה להסכים לדעתך", אמר ומיד הוסיף, "יש בו משהו, אך לדרגת אבותיו אין הוא מגיע".
השיחה בין הרבי לבין הסוחר נמשכה עוד, עד שהרכבת נעצרה בעיר הסמוכה לליובאוויטש. חסידים רבים התאספו בתחנה, ונראה היה כי הם ממתינים לקבל את פניה של אישיות חשובה. למראה ההמולה הרבה פנה הסוחר אל כמה מהחסידים ושאלם את פני מי באו לקבל. "מה זאת אומרת?!", השיבו לו החסידים בתמיהה רבתי, "את פניו של רבנו, הרבי מליובאוויטש!".
או-אז הבין סוחר-היערות העשיר כי האיש שעל שולחנו סעד ארוחת-בוקר לא היה עמית לעסקים, אלא הרבי מליובאוויטש בכבודו ובעצמו. אסף הסוחר את חפציו וירד מהרכבת. משם עשה גם הוא את דרכו לליובאוויטש.
כשהגיע לעיירה התייצב בתור של המבקשים להתקבל אצל הרבי ב'יחידות'. בבוא תורו, נכנס פנימה בראש מורכן ובעיניים מושפלות. "מבקש אני את סליחת הרבי על שלא נהגתי בו בכבוד הראוי. זה מפני ש...".
"זה בסדר גמור", הרגיעו הרבי, "כפי שכבר אמרתי לך, אין צורך להגזים"...
סוחר היערות, שבמהלך הנסיעה המשותפת ברכבת, התרשם עמוקות מחכמתו של הרבי, וכעת גם מענוותנותו, ביקש להתייעץ עמו בענייני עסקיו. "הפעם אני שואל את שאלותיי כפי ששואלים רבי של חסידים", אמר בחיוך מבוייש. הרבי השיא לו עצות ואף בירכו בברכת הצלחה.
עצותיו של הרבי הוכיחו את עצמן, וברכתו התקיימה. סוחר-היערות, שהיכרותו עם הרבי נולדה בפגישה אקראית ברכבת, החל מאז לפקוד את ליובאוויטש לעיתים תכופות, ונעשה אחד מחסידיו הנאמנים של הרבי הרש"ב.

 

סיפור חסידי של "הידיעון" ידיעון הכפר, ויקהל-פקודי תשס"ט

באדיבות מערכת "שיחת השבוע"

עלילת הדם שנמנעה

בבית-הכנסת הישן, על-שם רבי יהודה החסיד, בעיר-העתיקה בירושלים - המכונה 'החורבה' - היו נוהגים פעם לערוך קידוש בכל ליל-שבת והבדלה בצאתה. מנהג זה בוטל בגלל מעשה שהיה.
בירושלים חי מומר אחד, יהודי שהמיר את דתו ונעשה מוסלמי. הוא שנא מאוד את אחיו היהודים ושש על כל הזדמנות להתנכל להם.
לקראת חג הפסח החליט להעליל על כל היהודים 'עלילת דם'. הוא ידע שמדי יום שישי, לפני הדלקת הנרות, מביא השמש לבית-הכנסת בקבוק יין אדום ומניחו בארון הקודש. עובדה זו הולידה במוחו האפל את תוכנית המזימה.
בליל שבת, לאחר שהמתפללים עזבו את בית-הכנסת ופנו איש לביתו לערוך את סעודת השבת, התגנב המומר לבית-הכנסת. בצעדים מהירים פנה לעבר ארון-הקודש. אחרי כמה דקות חמק משם, ובידו בקבוק יין אדום. בארון-הקודש השאיר בקבוק אחר, מלא אף הוא בנוזל אדום - דם!
שמח וטוב-לב הגיע לביתו, בטוח בהצלחתו. בעיני-רוחו כבר ראה את האסון הכבד שהמיט על היהודים, וגם את השכר ההגון שיעניק לו השליט הטורקי.
אך שומר ישראל לא ינום ולא יישן. בליל-שבת, בשעה שהכול נמו את שנתם, ראה השמש הזקן של בית-הכנסת בחלומו מחזה שהשאירו רועד מהתרגשות. איש זקן, בעל פנים מאירות, הופיע בחלומו וקרא לעברו: "קום! בית-הכנסת בוער! רוץ לכבות את הדליקה!".
החלום נראה היה מוחשי, עד שהשמש קפץ ממיטתו בבהלה ורץ במהירות לבית-הכנסת. שמחתו הייתה רבה כשנוכח שבית-הכנסת עומד יציב על תילו ואין זכר וסימן לשריפה כלשהי. "חלומות שווא ידברון", אמר בליבו. אך מכל-מקום החליט להיכנס לבית-הכנסת ולבדוק אם הכול כשורה. תחושה בלתי-ברורה בליבו לא הניחה לו לשוב מיד על עקביו.
השמש נכנס לבית-הכנסת הריק והדומם, הביט כה וכה, ונראה היה לו כי הכול עומד על מקומו. כשכבר עמד לעזוב את בית-הכנסת הבחין לפתע, כי הפרוכת של ארון-הקודש מוסטת קימעא. "מוזר", חלף הרהור במוחו. "הן אני עצמי יישרתי אותה בטרם נעלתי את שערי בית-הכנסת".
בצעדים מהירים ניגש אל ארון-הקודש ופתחו. הרגשת הקלה הציפה את ליבו. ברוך-השם, כל ספרי התורה נמצאים במקומם, כפי שהשאירם ביום האתמול. "סתם דמיונות", חשב השמש וכבר רצה לסגור את הארון, כאשר מבטו נפל על בקבוק היין. מבלי-משים נטל את הבקבוק בידו, חלץ את הפקק ו...הריח.
אימה נוראה שיתקה את איבריו. מהבקבוק, שהיה אמור להכיל יין לקידוש ולהבדלה, נדף ריח מחריד של דם!
בחושיו הבריאים הבין השמש כי נרקמת כאן איזו עלילה נוראה. הוא סילק את הבקבוק ורץ במהירות לביתו להביא בקבוק אחר של יין, ואותו הניח בארון-הקודש, כהרגלו. עתה שב לביתו רגוע.
בשבת בבוקר, בשעה שהמתפללים עמדו בעיצומה של קריאת התורה, נשמע רעש מוזר מכיוון הכניסה. לפתע התפרץ המומר לבית-הכנסת ובעקבותיו פלוגת חיילים מזויינים, בלוויית השליט המקומי.
חרדה אחזה בקהל. השליט ציווה על המתפללים לא לזוז מהמקום, ולחייליו הורה לערוך חיפוש מדוקדק בכל בית-הכנסת. תוך כדי החיפוש הוביל המומר את החיילים לעבר ארון-הקודש וכשנפתח - תפס במהירות את בקבוק היין וקרא בתרועת ניצחון: "הנה! זה הדם שבו היהודים משתמשים למטרותיהם האפלות!". השליט נטל את הבקבוק, חלץ את הפקק והריח. ארשת תימהון עלתה על פניו. הוא משך בכתפיו והחזיר את הבקבוק למומר כאינו מבין מה הלה רוצה ממנו. המומר הריח אף הוא. אין ספק, הבקבוק הדיף ריח טוב של יין. פניו חוורו, ברכיו פקו. "אני לא מבין, לא מבין", מלמלו שפתיו.
השליט הביט בו בעיניים שאינן מבשרות טובות. "אני דורש ממך הסבר על מה שקורה כאן", הרעים עליו. המומר נפל לרגלי השליט והתחנן על נפשו. "רציתי קצת להתל ביהודים הכופרים, אבל אלוקיהם עשה להם נס", ייבב.
"איזה עלילה שפלה טפלת על היהודים!", רתח השליט מזעם. "שמת אותי ללעג ולקלס לעיני כול! תלו מיד את בן הבלייעל", פקד על חייליו.
השליט התנצל באוזני ציבור המתפללים על ההתנפלות הגסה. הוא הבטיח שיותר לא ילך שולל אחר דברי עלילה. אם יבוא מישהו וידבר סרה ביהודים - יותז ראשו בלי חקירות ודרישות. כפיצוי על הצער והביזיון שנגרם ליהודים, פטר את כל הקהילה מתשלום מיסים למשך כל השנה הקרובה.
במוצאי אותה שבת לא נערכה הבדלה בבית הכנסת. בקבוק היין נהפך ליין-נסך לאחר שנגעו בו ידי הגויים. כשסיפר השמש לרב על הדרך הפלאית שבה שמר הקב"ה על צאן מרעיתו, תיקן הרב תקנה ששוב לא יכניסו לבית-הכנסת יין. מאז לא עשו עוד לא קידוש ולא הבדלה בבית-הכנסת.
יהודי ירושלים ידעו לספר עוד שנים רבות, כיצד בא רבי יהודה החסיד אל השמש הזקן בחלום, כדי להתריע על האסון ולהציל את הקהילה היהודית מפגיעה.

סיפור חסידי של "הידיעון" ידיעון הכפר, פ' כי תשא תשס"ט

באדיבות מערכת "שיחת השבוע"

אבידה שהושבה

המודעה שהופיעה באותו בוקר בעיתון היומי של לודז' הייתה עד מהרה לשיחת-היום: "פריץ פלוני איבד אתמול את ארנקו, בשעה שנסע במרכבתו בחוצות העיר. המוצא הישר יבוא על שכרו ויקבל מאה רובלים". הכול הבינו, שאם הפריץ מוכן להעניק מאה רובלים על החזרת האבדה, ברור שיש בארנק הון רב.
באותו בוקר חזר ר' פסח-משה מתפילת שחרית בבית-הכנסת. הוא היה יהודי פשוט שהשתכר למחייתו מעבודות מזדמנות. משפחה של עשר נפשות הייתה לו, אך הם התרגלו לחיי הדחק ומעולם לא התאוו לחיי עושר ורווחה. הוא כבר היה די קרוב לביתו, כאשר הבחין בחפץ כהה המוטל בצד הדרך. הוא התכופף וראה לפניו ארנק מהודר, גדוש כולו בשטרות כסף. חיש-מהר הכניס את הארנק לכיסו, מחשש עינא-בישא...
רק בביתו העז להוציא את הארנק מכיסו. בידיים רועדות שלף מתוכו חבילת שטרות עבה. בעיניים בורקות החל למנותם, ונוכח כי לפניו אלף רובלים! מעודו לא ראה סכום כזה בבת-אחת. דמיונותיו החלו מפליגים הרחק ובעיני-רוחו כבר ראה את עצמו גביר בעמיו. אולם עד מהרה חזר לעולם המציאות. הרי מישהו איבד את הארנק שבו נתון הכסף הזה, ועליו להשיבו לו.
לפתע הלמה בראשו המחשבה: הפריץ! ללא ספק זהו ארנקו האבוד של הפריץ, אשר הבטיח מאה רובלים תמורת השבתו לו. מאה רובלים! גם הם סכום דמיוני בעיני פסח-משה.
ברגליים קלות מיהר אל ביתו של הפריץ. הפריץ חטף את הארנק מידו ועל פניו נח חיוך מאושר. הוא שלף את השטרות והחל למנותם. בתוך כך העיף מבטים בוחנים לעבר היהודי העלוב שלפניו. האם בגינו יצטרך להפסיד מאה רובלים? הוא סיים למנות את השטרות ונוכח כי אף רובל אחד לא חסר. אולם מוחו כבר תיחבל תחבולה.
בקול זועף וחמור הרעים על היהודי: "היכן הם אלף הרובלים הנוספים שהיו בארנק?". פסח-משה ההמום, לא האמין למשמע אוזניו. הוא ציפה לתשבחות, ובעיקר ייחל לשכר שהתחייב הפריץ להעניק למשיב האבדה. במקום זה מצא את עצמו מואשם בגנבה!
היה ברור לו כי העלילה של הפריץ לא נועדה אלא לפוטרו מהבטחתו. אבל דבריו נפלו על אוזניים ערלות. הפריץ שב על תביעתו לקבל את אלף הרובלים ה'חסרים'. רועד מאימה סולק פסח-משה מבית הפריץ, כשהפריץ מודיע לו כי ימצה עמו את הדין על ספסל הנאשמים.
מבולבל ונבוך שוטט פסח-משה בחוצות לודז'. עוד לא הספיק לעכל את מזלו הטוב שהמציא לו את האבדה, והנה נחתה עליו צרה כזו. פתאום ידע מה עליו לעשות. הוא כיוון את צעדיו לעבר ביתו של רב העיר.
רבי אליהו-חיים מייזל, רבה של לודז', האזין ברוב קשב לסיפורו העגום של פסח-משה. ברי היה גם לו כי כל דבריו אמת, וכי הפריץ טפל עליו עלילה נבזית. לאחר שהרגיעו, אמר לו רבי אליהו-חיים: "שמע-נא, בראש ובראשונה עליך למצוא עורך-דין שייאות להגן עליך במשפט. לאחר שתשיג אחד כזה, אמור לו להיכנס אלי ואני כבר אשוחח עמו".
פסח-משה חש הקלה מסויימת. רבי אליהו-חיים נודע בפיקחותו הרבה. למחרת התייצב בבית הרב עורך-דינו של פסח-משה. לאחר שהסתודד שעה קלה עם רבי אליהו-חיים, יצא את ביתו, מבליע חיוך מסתורי בין שפתיו.
מועד המשפט הגיע. הפריץ הפולני נתבקש להשמיע את גרסתו והוא שב בלהט על האשמותיו כנגד היהודי הנוכל, שגנב מחצית מכספו האבוד. אחריו הוזמן הנתבע להציג גם הוא את גרסתו. בקול אומלל למדי גולל את השתלשלות המאורעות, וסיפר כיצד ממוצא ישר ותם-לב היה פתאום לגנב שפל. אולם נחיתותו של היהודי הפשוט מול הפריץ הנכבד וידוע-השם, הייתה ברורה.
עורך-דינו של פסח-משה נקרא לגשת אל הדוכן ולהשמיע דברי סנגוריה על מרשו. ללא כל הקדמות הישיר עורך-הדין מבט אל הפריץ. "אם-כן, טוען אתה שאלפיים רובלים, ולא אלף, היו בארנקך האבוד", אמר.
"כן!", השיב הלה נחרצות.
"האם מוכן אתה להישבע על כך?", שאל עורך-הדין.
"כן, הריני נשבע בכל הקדוש והיקר כי כל דבריי אמת", קפץ הפריץ ונשבע. כעת נסתיימה תביעתו של הפריץ גם בשבועה, דבר שאמור היה לחזק את מהימנותה.
עורך-הדין פנה אל השופטים: "רבותי המכובדים, עומדים אתם לפני בעיה אמיתית. מצד אחד, אי-אפשר להטיל ספק במהימנותו של הפריץ הנכבד; במיוחד לאחר שנשבע על כך בכל הקדוש והיקר. מצד שני, אם אכן נטל מרשי לכיסו מחצית הסכום, מדוע לא נטל כבר את כולו? רמאי לא היה מחזיר אלף רובלים. אין כל ספק, כי נכונים גם דבריו-שלו, ולפיהם לא נמצאו בארנק אלא אלף רובלים. נראה לי כי הפתרון פשוט למדי. הארנק שמצא היהודי איננו הארנק שאיבד הפריץ!".
פניו של הפריץ האדימו והחווירו חליפות. ניכר היה בו כי חש בעומק הבור שכרה לעצמו. לאחר התייעצות קלה פסקו השופטים, כי אכן אי-אפשר להעלות על הדעת שהפריץ נשבע לשקר, ונראה שהארנק שמצא היהודי איננו ארנקו של הפריץ. לפיכך, קבעו השופטים, על הפריץ להחזירו ליהודי...

סיפור חסידי של "הידיעון" ידיעון הכפר , פורים תשס"ט

באדיבות מערכת "שיחת השבוע"

שמחה שהצילה

 רבי אלעזר רוקח ישב בראש השולחן הגדול בביתו שבאמסטרדם, בירת הולנד. סביב השולחן הסבו בני-משפחתו, נכבדי הקהילה ורבים מבניה, שבאו לסעוד את סעודת הפורים עם רבה הנערץ של הקהילה האשכנזית בעיר.
רבי אלעזר נחשב לא רק לגאון עצום ולפוסק בעל-שם, אלא אף למקובל גדול המצוי בחכמת הנסתר. גדולתו וצדקותו היו מפורסמות לא רק בקרב היהודים אלא אף אצל גויי הולנד. לפני שהגיע להולנד שימש רב בכמה ערים חשובות בפולין, ביניהן ברודי וקראקא. בשלהי שנת תצ"ה הגיע לאמסטרדם. ארמון המלוכה ההולנדי הנפיק מטבע מיוחד לכבוד המאורע, ועליו תבליט פניו של רבי אלעזר.
השולחן היה ערוך כיד המלך בבשר, דגים, וכל מיני מטעמים שהובאו על-ידי בני הקהילה כ'משלוח-מנות'. גם יין ושאר משקאות לא חסרו. ובין מנה למנה קלחו מפי הצדיק דברי-תורה מחודדים ומשובבי-לב, שהתאימו לאווירת הפורים.
השמחה הייתה בעיצומה כאשר נשמעו נקישות קצרות ומהירות על הדלת. זו נפתחה ועל המפתן נראו שלושה אנשים לבושי שרד. היו אלה שליחים מאת המלכה. פניהם הביעו דחיפות רבה. בקול נרגש התנצלו על ההפרעה, וביקשו לדבר עם הרב הישיש. רבי אלעזר סימן להם להתקרב אל השולחן ולומר את שבפיהם. השלושה סיפרו כי באחד מאזורי המדינה נפרץ סכר גדול ומי הים מאיימים לשטוף את האזור כולו על בתיו ותושביו.
הולנד היא מדינת שפלה, שחלקים מאדמתה שוכנים מתחת לפני הים. התושבים גדרו את עצמם בסכרים גבוהים וחזקים, כדי לבלום את מי הים בשעת גאות וסערה. היה ברור אפוא, כי סכנה כבדה מאיימת על יושבי אזור הסכר הפרוץ.
שליחי המלכה שמעו מכבר על צידקותו של הרב, וכשסיימו להביא לפניו את דבר המלכה ציפו לראותו פורש לאחת מפינות הבית ומתחיל להעתיר בתפילה. בינתיים הוזמנו להישאר בבית, כדי להשיב את נפשם במאכל ובמשקה.
"הביאו לשולחן את כל בקבוקי היין והמשקאות שעוד נותרו", ביקש הרב מן המסובים. הכול הביטו בו משתאים, מנסים לקרוא את כוונותיו. חלפו רגעים מעטים והשולחן כולו כוסה בקבוקי יין ויי"ש מן המשובחים ביותר. "כעת רבותי", המשיך הרב, "הבה נקיים את מצוות היום בהידור, ונשתה עד אשר לא נדע בין ארור המן לברוך מרדכי".
כעבור שעה קלה כבר היו עשרות הנוכחים בבית הרב שתויים ומעורפלים ופרצו בשירה שמחה ומשוחררת. לנגד עיניהם המופתעות של שליחי המלכה קם הרב הישיש ממקומו והחל לנצח על השמחה בשתי ידיו. הציבור קם אף הוא על רגליו והחרה-החזיק אחריו. שירה אדירה פרצה מתוך הלבבות.
בעיני שלושת השליחים ההמומים דמה המקום לבית-שיכורים מתהוללים. לרגע חשבו כי הגיעו לכתובת הלא-נכונה. הם אף החלו לחשוד, שמא הרב אינו אלא נוכל שהוליך את הציבור כולו שולל. בעוד הכול מסביב שרים ורוקדים, חמקו השלושה מן הבית.
כשהגיעו לארמון המלכה נתקבלו בשמחה על-ידי המלכה. בטרם פצו את פיהם, סיפרה להם המלכה כי משימתם צלחה וכי הפירצה בסכר נחסמה בתוך זמן קצר, וכל האירוע נסתיים בנזק קל בלבד. השליחים הופתעו מאוד, במיוחד כאשר נוכחו, כי שעת תיקון הסכר תאמה את שעת משתה ההוללות שנערך בבית הרב.
במבוכה לא-מעטה סיפרו למלכה את אשר עבר עליהם מרגע כניסתם לבית הרב ועד ליציאתם החומקת מתוכו, בעוד הרב ובני-ביתו שיכורים ומתהוללים. כעת הגיע תורה של המלכה להיות מופתעת. הפתעתה הייתה כפולה, ראשית מעצם התנהגותו של הרב הנערץ עליה כל-כך, ושנית מהעובדה כי בכל-זאת, בדיוק באותו זמן השתלטו הפועלים במהירות על-טבעית על הפירצה שבסכר.
כעבור ימים אחדים הוזמן רבי אלעזר אל ארמון המלוכה. רשמית הוזמן כדי לקבל את הוקרת המלכה על מעשהו לטובת המדינה, אך למעשה ביקשה המלכה לברר עמו באותה הזדמנות את תעלומת התנהגותו, בתגובה על דברי שליחיה אליו.
כשמצאה את הרגע הנאות, הפנתה אליו המלכה שאלה ישירה בנושא. פניו של רבי אלעזר הפיקו חכמה ותבונה. חיוך רחב נשפך על פניו ועיניו ברקו. "מידה מיוחדת יש לנו, היהודים. בכל עת של מצוקה, המורה על חרון-אף מצידו של בורא העולם, אנו מפייסים אותו על-ידי מילוי רצונו, ומצפים שבתגובה, ימלא אף הוא את רצוננו ויסיר את הסכנה מעל ראשנו".
המלכה האזינה לדברי רבי אלעזר בסקרנות רבה. והוא המשיך: "אותו יום, חג פורים היה. נצטווינו בו לשמוח ואף להתבסם לשכרה. אילו הייתי נוהג כמצופה ופורש לתפילה מתוך תחינה ובכייה, לא זו בלבד שלא הייתי ממלא את רצונו של הקב"ה, אלא אף הייתי עובר על מצוותיו. לכן, בהביני את הסכנה הגדולה המרחפת מעל תושבי הולנד, ביקשתי מאנשיי להגביר את השמחה ביתר שאת, כדי לעורר את רחמיו של הבורא".
דבריו של רבי אלעזר נשאו חן מאוד בעיני המלכה, ובתום הביקור הוא נשלח לביתו בכבוד גדול ובליווי מלכותי.

סיפור חסידי של"הידיעון" ידיעון הכפר פר' תרומה תשס"ט

באדיבות מערכת "שיחת השבוע"

הדגים שנעלמו

מזלו של חודש אדר הוא מזל דגים, ובעניין זה רווח בפיהם של יהודי תוניס ולוב הסיפור הזה:
בעיר אחת, שבה התגוררו יהודים רבים, האמירו פתאום מחירי הדגים. לא שחסרו דגים בנהר, אלא שהאיש שקיבל מאת המושל את הזיכיון על ענף הדיג, החליט להפקיע את המחירים.
חשבונו של האיש היה פשוט למדי: הוא ידע עד כמה חשוב ליהודים להעלות דגים על שולחן השבת, והניח כי יהיו מוכנים לשלם כל מחיר תמורתם. ובאמת, היהודים נאנחו, אך הוסיפו לקנות דגים לשבת ולחג. רק העניים לא יכלו לעמוד בהוצאה הגבוהה, והדגים נעלמו לגמרי מתפריטם.
הגיע חודש אדר, מזל דגים. העניים באו לזעוק אל רב הקהילה, על שלראשונה ייעדרו הדגים משולחן הפורים. הרב כבר היה יהודי ישיש, והיה ידוע כמקובל גדול. הוא אף שימש כמוהל הקהילה, והכול העריצוהו.
זעקת היהודים נגעה ללבו. הוא הרגיעם, והבטיח כי בקרוב תיפתר הבעיה. באותו לילה לא כבה הנר בחדרו של הרב. הוא הגה בכתביו ועסק בעבודת-הקודש המיוחדת שלו.
השחר הפציע והרב שלח לקרוא לשמשו. "ברצוני להטיל עליך שליחות חשובה מאוד, ועליך למלאה בזריזות ובחשאיות", אמר לו הרב. הוא הושיט לעברו פיסת קלף מקופלת, וציווה: "לך מיד אל הנהר, בטרם יבואו הדייגים כהרגלם מדי בוקר, והשלך פנימה את הקלף הזה. דאג שאיש לא יבחין במעשיך".
מבלי להוציא הגה מפיו, יצא השמש אל הנהר כדי לקיים את מצוות רבו. הוא הביט סביבו, וכשהיה בטוח כי אין איש בסביבה, השליך את הקלף אל תוך המים. מיד אחר-כך מיהר לחזור אל הרב ולמסור לו על מילוי השליחות.
המולת הבוקר על שפת הנהר החלה כדרכה. הדייגים פשטו על הנהר ברשתותיהם ובחכותיהם. אבל השעות חלפו, ואותות של אכזבה מרה ניכרו על פניהם. איש מן הדייגים לא הצליח להעלות ברישתו אף לא דג אחד!
תחילה חשבו הדייגים, כי הדגים בחרו משום-מה להתרחק משפת הנהר. אולם תדהמתם גברה, כשהתברר שגם סירות הדיג שבו ברשתות ריקות. "יום רע", אמרו הדייגים איש אל רעהו בתום היום.
אבל גם היום שלמחרת היה דומה לקודמו, וגם כל הימים הבאים. תופעת היעלמם של הדגים, ככל שהיתה מוזרה, נעשתה בחלוף הימים לעובדה. תושבי העיר התרגלו למצב החדש, ש"אין דגים".
מושל העיר היה חובב מושבע של מאכלי דגים. בתחילה, כשנעלמו הדגים הטריים, הכינו לו טבחיו מטעמים מדגים מעושנים ומלוחים שהיו במחסנים. אולם יום אחד שאל המושל לסיבת היעדרם של דגים טריים משולחנו. "הדגים נעלמו", אמרו לו, ותימהונו גבר. הוא החליט לצאת לנהר ולראות בעצמו את התופעה המוזרה.
על-פי הוראתו, פרשו הדייגים את רשתותיהם. סירות הדיג שייטו לאורך הנהר ולרוחבו. אולם איש מהם לא הצליח להעלות אפילו דג אחד. שעות ארוכות עמלו הדייגים - לשווא.
המושל הבין שיש דברים בגו. הוא אסף את הדייגים סביבו וניסה לבקש מהם הסבר לתופעה המשונה. לפתע קם דייג קטן-קומה ואמר: "אדוני המושל, אינני יודע אם יש קשר בין הדברים, אבל באותו בוקר שבו נעלמו הדגים, הבחנתי ביהודי אחד שהתקרב בלאט אל הנהר, הביט סביבו בחשדנות והשליך דבר-מה אל תוך המים. מאז לא הצלחנו לדוג אף לא דג אחד".
האצבע המאשימה כוונה עתה לעברם של היהודים. המושל הודיע, שאם בתוך שבוע לא ישובו הדגים, יוטל על היהודים מס כבד ביותר.
אבל ירד על היהודים, שראו בכך עלילת-כזב נגדם. ראשי הקהילה הכריזו על יום צום ותפילה. כל בני העיר התאספו בבית-הכנסת, והפילו את תחינתם לפני היושב במרומים.
לפתע קם הרב הישיש ממקומו וקרא: "אחיי ורעיי, אכן צודק המושל, בגללנו בורחים הדגים מן החכות והרשתות. אין זו גזירה שנגזרה עלינו, אלא אדרבה, מן השמים נלחמים את מלחמתנו, על העוול שנגרם לנו על-ידי בעל זיכיון הדיג, שהפקיע את מחיר הדגים. לפיכך התפללתי שייעלמו הדגים".
הכול עמדו רתוקים למקומותיהם. הקהל התקשה להאמין לדברים. אבל הרב לא הותיר זמן רב למחשבות. "המשיכו להתפלל, ואני אלך אל המושל", אמר לבני קהילתו המופתעים.
הרב ושניים מראשי הקהילה פנו לעבר ביתו של המושל. עד מהרה הוזמן הרב להתקבל אצלו. הוא הסביר למושל את כל מה שאירע, והוסיף: "אם יבטיח לי המושל כי מחירי הדגים ישובו לקדמותם, תבוטל הגזירה שגזרתי על הדגים".
המושל נדהם מן הדברים ששמע זה עתה, וחש רעד נוכח כוח קדושתו של רב היהודים. הוא הודיע מיד על הפקעת הזיכיון מידי אותו אדם. הרב חייך בשמחה, והזמין את המושל לבוא עמו אל הנהר. הוא עמד מול הנהר שקוע בשרעפיו, ולפתע פנה אל המושל ואמר: "צווה על הדייגים להשליך את רשתותיהם".
ואכן, חיש מהר התמלאו הרשתות בדגים מכל הסוגים. שמו של הרב התקדש לעיני כל גויי הארץ, וליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר.

סיפור חסידי של "הידיעון" ידיעון הכפר פר' משפטים תשס"ט

באדיבות מערכת "שיחת השבוע"

הזולת ואני

ר' לייב פוזין, מחסידיו של הרבי מהר"ש (רבי שמואל) מליובאוויטש, היה עשיר גדול. הוא התגורר בעיר ויטבסק, ניהל עסק מצליח והחזיק בבעלותו כמה בתי-אבן ונכסים רבים נוספים. את ביתו הנהיג בהרחבה רבה וגם לצדקה נהג להפריש ביד נדיבה.
באותה עיר התגורר חסיד נוסף, אף הוא עשיר גדול, ר' שמואל ברין. הוא היה גם למדן גדול בתורת הנגלה ועמקן בתורת החסידות. עסקיו היו באספקת חומרי בנייה לגורמים ממשלתיים, ועל-אף טרדותיו הרבות הקפיד יום-יום על קביעות עיתים לתורה.
בשנת תר"מ אירעה מפולת בעסקיו של ר' שמואל. נוסף על כך גם נפל לפח של סוחרים נוכלים, איבד את כל הונו ואף נקלע לחובות כבדים.
זמן קצר לאחר מכן הזדמן ר' לייב פוזין לחצר המהר"ש. הוא סיפר לרבי על עסקיו וביקש את ברכתו להצלחה. כשסיים, נאנח ר' לייב ואמר: "ר' שמואל ברין נמצא בשפל המדרגה והוא זקוק לרחמים". מיד הוסיף: "אף כי 'צדיק ה' בכל דרכיו', ואם עשה כן, נראה שזה מה שצריך היה לקרות, בכל-זאת גדולה הרחמנות עליו".
למשמע דבריו האחרונים של ר' לייב, לא הגיב הרבי. הוא הניח את כפות-ידיו על שתי עיניו והתעמק במחשבותיו.
זמן קצר לאחר מכן פרצה דליקה במחסני הפשתן של ר' לייב. השריפה כילתה גם את ביתו ואת חנותו הסמוכה ובה סחורה בשווי עשרים אלף רובל. הנזק הכללי נאמד בכחמישים אלף רובלים.
בסערת רוחו נסע ר' לייב לליובאוויטש. כשנכנס לחדרו של הרבי פרץ בבכי וסיפר על האסון הכבד אשר קרהו. כל אותה שעה הביט בו הרבי בעיניים חודרות. כשסיים, אמר לו: "על ידידך ר' שמואל ברין, שאיבד את כל הונו, מצאת ניחומים והצדקת עליו דין שמים, וכאשר הדברים נוגעים בפשתנך ובחנותך, אתה מרעיש עולמות. וכל זאת בשעה שעדיין נותרו בבעלותך שני בניינים ושטרות-חוב ממשלתיים. מתברר אפוא שהזולת וה'אני', הם שני דברים נפרדים לגמרי".
דבריו של הרבי הכו את ר' לייב בהלם. הוא יצא מחדרו של הרבי בעיניים מושפלות ובלי לומר מילה. זמן רב ישב באחת מפינות בית-המדרש, מכונס בתוך עצמו, מתבונן בדבריו הנוקבים של הרבי: "הזולת וה'אני' הם שני דברים נפרדים לגמרי".
יומיים התהלך כסהרורי. לבסוף החליט להיכנס אל הרבי פעם נוספת ולבקש ממנו דרך לתיקון ותשובה. בליבו כבר החליט כי מהיום והלאה יתמסר בכל לבו לטובת הזולת.
הפעם היו פניו של הרבי מאירות ועיניו רכות. המהר"ש הישיר מבט אל ר' לייב ובנימה אבהית אמר: "מקובל בשם הבעל-שם-טוב, שכל הפוסק דבר על חברו, הן לטוב והן לרע, פוסק זאת על עצמו. אם הוא מצדיק על חברו את הדין, מעורר הוא על עצמו דינים וגבורות; ואם הוא משתתף בצערו של החבר ומשתדל לסייע לו, מושך הוא על עצמו חסדים ושפע.
"סע לביתך, קח שלושת-אלפים רובל במזומן ומסור אותם לר' שמואל כגמילות-חסדים, כדי שיוכל לקנות סחורה, להעבירה ברפסודות ולשקם את עסקיו. את הכסף תיתן בעין יפה, בנפש חפצה ומתוך רגש של תודה לה' על שזיכה אותך לגמול חסד. מיד לאחר מכן תיסע למוסקווה לקנות סחורה חדשה לחנותך, וה' יתברך ימלא את חסרונך בכפליים".
כשחזר ר' לייב לוויטבסק לקח מיד שלושת-אלפים רובל ומיהר לביתו של חברו ר' שמואל. אבל זה לא היה באותה שעה בבית. שבוע ימים חיפש אחר ר' שמואל ולא מצאו. ר' לייב צריך היה לנסוע בדחיפות למוסקווה כדי לקנות שם סחורה חדשה, אבל חזקה עליו מצוות רבו והוא המתין עד אשר יקיים תחילה את ההוראה למסור לחברו את ההלוואה.
לקראת שבת, לאחר שבוע של היעדרות, חזר ר' שמואל לוויטבסק. מיד במוצאי השבת הלך אליו ר' לייב וביקש למסור לו את הכסף, אלא שר' שמואל סירב: "מה אתה מדבר! לא אקח ממך הלוואה בסכום כזה וגם אתה אינך רשאי לעשות כן. חלילה לי לסכן כסף של הזולת בעסקיי".
ר' לייב נאלץ לספר כי זו הייתה הוראתו של הרבי. ר' שמואל הקשיב קשב רב ובכל-זאת עמד על דעתו: "אתה את שליחותך קיימת, אבל אני לא אקח את הכסף".
עוד באותו לילה נסע ר' לייב לליובאוויטש והניח את שלושת-אלפי הרובלים על שולחנו של הרבי. "סע לשלום", אמר לו הרבי.
ביום שני בבוקר הגיע משרתו של הרבי לביתו של ר' שמואל והביא לו חבילה חתומה ובה פתק בכתב-ידו של הרבי: "הנני שולח לך שלושת-אלפים רובל לסחור בהם עד זמן מכירת הרפסודות בריגה - וצלח".
שני הסוחרים ראו עתה ברכה אלוקית בעסקיהם. ר' שמואל שלח סחורה ברפסודות לריגה והרוויח סכומים עצומים. הרווחים מהעסקה הספיקו לתשלום כל חובותיו ואף לקניית בית-אבן ומגרש גדול.
ר' לייב נסע למוסקווה וספקי סחורותיו החליטו להשתתף באסונו ולמחוק מחצית מחובו. הסחורה שקנה התייקרה פי שלושה והוא הרוויח הון רב. אך הוא הרוויח בעיקר את הלקח שלמד - שהזולת וה'אני' אינם שני דברים נפרדים.

סיפור חסידי של "הידיעון" ידיעון הכפר פר' יתרו תשס"ט

באדיבות מערכת "שיחת השבוע"

המלצה שנקרעה

הגביר ר' אשר טרכטנברג, מגדולי התומכים ביישוב הירושלמי הישן, בא לביקור בירושלים. הוא נכנס אל ביתו של הגאון רבי שמואל סלנט, רב היישוב וראש ישיבת 'עץ חיים', אחת הנהנות העיקריות מתרומותיו.
בעוד הגביר יושב ומשתבח באוזני רבי שמואל בנדיבות-ליבו, נשמעה לפתע נקישה על דלת הבית. "מי בפתח?", שאל רבי שמואל את שמשו. "האברך הפולני", השיב השמש. "הכניסהו מיד", זהרו פניו של רבי שמואל.
האברך הצנום, בעל הלבוש העלוב, הצטנף בפינתו, כמבקש שלא להפריע למהלך הפגישה בין הגביר לרב. אבל רבי שמואל האיץ בו לפתוח את פיו בעניין שהביאו. "לא, שום דבר מיוחד", התחמק האברך, "רציתי רק להציע תירוץ שעלה היום בדעתי על קושיית רבי עקיבא איגר ב'פירוש המשניות'". רבי שמואל לא התאפק ודחק בו לשטוח את דבריו.
בתוך כך הוסטה כליל תשומת-ליבו של רבי שמואל מהגביר שלצידו והופנתה כולה אל האברך. ומשנכנס רבי שמואל לעובייה של סוגיה, לא במהרה יצא ממנה. עלבונו של הגביר התעצם וגבר מדקה לדקה, עד אשר קם ונטש את הבית בחורי-אף.
מי היה אותו 'אברך פולני' שלמענו היה רבי שמואל מוכן להפקיר את אחד מתומכיה העיקריים של ישיבתו?
ובכן, שמו של אברך זה היה ר' הירשל. הוא נולד בוורשה ולמד בישיבתו של האדמו"ר בעל ה'חידושי הרי"ם' מגור. למדן גדול היה ר' הירשל. יום אחד נפטר אחיו בירושלים והוא נקרא לנסוע לארץ-ישראל כדי לתת חליצה לאשת אחיו. בהזדמנות זו החליט להעלות גם את משפחתו לארץ-הקודש ולהשתקע בה לצמיתות.
קודם שנפרד מרבו, מסר בידיו בעל 'חידושי הרי"ם' מכתב, שאותו ביקשו למסור לידי רבה של ירושלים, רבי שמואל סלנט. הצדיק פגש את רבי שמואל כאשר זה האחרון ביקר בעיר גור, ומאז ניהלו חילופי מכתבים ביניהם. לר' הירשל לא היה שום מושג באשר לתוכן המכתב.
בדרך, בהיותו באנייה, נתעוררה בליבו של ר' הירשל סקרנות עזה לפתוח את המכתב ולקרוא את הכתוב בו. הוא היה בטוח כי המכתב מכיל חידושי תורה של רבו ונפשו צמאה לקראם. את ההחלטה להציץ במכתב הקלה העובדה שהמכתב נמסר לו מקופל אך פתוח.
מה נדהם אפוא כשפתח את המכתב ומצא בו את השורות הבאות: "מעיד אני כי אברך המחזיק כתב זה לומד תורה מתוך ייסורים מאז עומדו על דעתו, ומשחיר פניו על עמלה של תורה לשמה. נא לקרבו ולסעדו".
רוחו של ר' הירשל סערה בקרבו. כל ימיו נמנע מלעשות את התורה קרדום לחפור בה, והנה עתה מבקש רבו לגרום לו בעקיפין לעשות כן. בתחילה חשב לטמון את המכתב עמוק בין חפציו ולא לעשות בו שימוש לעולם. אך בסתר לבו חשש שמא ביום מן הימים לא יוכל לעמוד בניסיון וישתמש בו.
לאחר שעות של התחבטות מייסרת, החליט לנקוט צעד קיצוני. הוא עלה אל סיפון האנייה, אחז בשתי ידיו במכתב וקרעו לגזרים. אחר-כך הניח להם להתבדר ברוח, וזו פיזרה אותם בין גלי הים.
בימים הראשונים לבואם של ר' הירשל ומשפחתו לירושלים, עדיין הייתה הפרוטה מצויה בכיסו. אולם כעבור זמן נותר ללא מקור מחיה כלשהו. שוועת אשתו וילדיו הקטנים הזעיקה אותו יום אחד אל ביתו של רבי שמואל סלנט.
"מבקש אני להתקבל לישיבה", אמר לרבה של ירושלים האברך האלמוני, שהגיע לא-מכבר מפולין. "אשתי וילדיי רעבים ללחם ואני מעוניין ליהנות מהתמיכה שמקבלים בני הישיבה", הסביר.
"לישיבה באים כדי להתפרנס?!", נתן בו רבי שמואל עיניים משתוממות. "ובכלל, האם יש בידך המלצה כלשהי המאשרת כי אמנם בן-תורה אתה, המעוניין וגם מסוגל לעמול בתורה?". ר' הירשל חש צביטה קלה בליבו, אך לא אמר דבר.
בעודם מדברים נכנס הדוור והניח צרור מכתבים על שולחנו של רבי שמואל. הרב סקר את המכתבים ברפרוף. לפתע צדה עינו אחד מהם והוא מיהר לפותחו. הוא הביט ביושב מולו ושוב עיין במכתב שבידו וקריאה נרגשת נפלטה מפיו: "גוואלד! גוואלד!". ר' הירשל נבוך ולא הבין דבר.
עד מהרה הסביר לו רבי שמואל את פשר התרגשותו. המכתב נשלח מאת ידידו, בעל ה'חידושי הרי"ם', וזה לשונו: "היות ותלמידי האברך רבי הירשל מטומשוב נסע לעיר-הקודש ירושלים ת"ו, למקום שאין מכירים אותו, והגם שנתתי בידו מכתב המלצה להגיד לאדם יושרו, אבל אני יודע אותו וחושש שלא ימסור המכתב למעלתו, לכן אני מעתיק לכבוד תורתו מה שכתבתי במכתב ההמלצה הראשון, כי האברך הזה לומד תורה מתוך ייסורים מאז עומדו על דעתו ומשחיר פניו על עמלה של תורה, ונא לקרבו ולסעדו".
מובן שרבי שמואל קיבלו מיד לישיבתו, ומאז היה לאחד ממקורביו. זהו 'האברך הפולני' שרבי שמואל כה חיבב והוקיר.
סופו של מעשה, שגם הגביר טרכטנברג הועמד על סודו של אותו אברך צנום ועלוב. וכשהבין את מעלתו של אחד התלמידים, העלה את סכום תרומתו לישיבה כולה.

סיפור חסידי של "הידיעון" ידיעון הכפר פר' בשלח תשס"ט

באדיבות מערכת "שיחת השבוע"

האיש שבמכונית

עזריאל בראון היה בחור כבן שבע-עשרה, תלמיד ישיבת שופרון שבהונגריה. את האיש שהגיע אותו ערב לישיבה הכיר לפני כמה חודשים, כששהה בעיירה הקטנה פרכטלסדורף, שליד וינה, בירת אוסטריה. פניו של האיש היו חמורות והוא ביקש את עזרתו של עזריאל למשימה שאותה הגדיר "סודית וחשובה ביותר". רק לאחר שקיבל את הסכמתו העקרונית לשיתוף-פעולה, החל האיש לפרט את פרטי המשימה.
היה זה ערב מלחמת-העולם השנייה. אוסטריה, המדינה השכנה, סופחה לגרמניה, ופחד נפל על היהודים. לאזרחים האוסטרים לא היה לאן לברוח, אך היו באוסטריה יהודים רבים אזרחי פולין, שחיפשו דרך להבריח את הגבול ולחזור לפולין.
האיש גילה על תכנית להברחת קבוצה של כארבעים איש אל מעבר לגבול. הוא סירב בתקיפות לחשוף את זהות מארגני מבצע ההברחה, ורק חזר ואמר שדרוש להם צעיר נמרץ שיסייע בפעולה.
לפנות ערב כבר חצו השניים את הגבול שבין הונגריה לאוסטריה, וכעבור זמן הגיעו לנקודת הריכוז של הקבוצה. היה זה בית קטן ונטוש בפאתי אחד הכפרים, לא-הרחק מהגבול עם פולין. ההברחה נועדה להתקיים באותו לילה. על עזריאל הוטל לפטרל מסביב לבית ולדווח על כל התרחשות חשודה.
בתחילה התנהל הכול כשורה. מדי מחצית השעה חלף לידו רכב שבו ישבו שניים ממארגני המבצע, והוא היה מדווח על מה שקלטו עיניו ואוזניו.
כעבור שעות אחדות חל לפתע שיבוש שאיים על המבצע כולו. אחד הילדים הצעירים שבקבוצה נתקף כאבים עזים. היה צורך דחוף בהבאת רופא שיתאים לילד תרופת הרגעה.
כשחלף לידו רכב הפטרול הודיע עזריאל על הבעיה. השניים הבטיחו להזעיק רופא מאחד הכפרים הסמוכים. ואכן, כעבור שעה קלה הגיע למקום רופא. אבל הוא לא היה מומחה גדול מדי, ולא הצליח להשתלט על מצבו של הילד.
לא היה מנוס אלא להזעיק רופא מומחה מווינה. כעת היה כל המבצע נתון על כפות-המאזניים: יימצא הרופא - תעבור הקבוצה את הגבול בלילה; לא יימצא - לא תעבור.
השעה כבר הייתה אחרי חצות. עזריאל הבחין באורות מכונית מתקרבים לעברו. הוא זיהה מיד את רכב הפטרול. הרכב חלף לידו אך לא עצר. בעקבותיו נסע רכב נוסף ונעצר ליד הבית.
ברכב ישבו שלושה אנשים: הנהג, הרופא המומחה שהגיע מווינה, ואדם שלישי, שזהותו לא הובררה. הרופא נכנס פנימה כדי לטפל בילד, ואילו את עזריאל סקרנה במיוחד זהותו של האדם השלישי שנשאר יושב ברכב. הוא התקרב והציץ פנימה. המראה שנגלה לעיניו היה מופלא: יהודי בגיל העמידה, עטור זקן שחור, שעיין בספר לאור פנס-כיס זעיר.
משום-מה חש עזריאל שפני האיש מוכרות לו. לפתע נזכר היכן ראה את היהודי הזה. לבו ניתר מהתרגשות. הנהג, שהבחין במעשיו ובהתרגשותו, החווה באצבעו על פיו והוסיף: "אינך מספר לאיש את מי ראית כאן. אסור שזהותם של מארגני המבצע תיחשף".
בתוך כך הצליח הרופא המומחה במעשיו, כאביו של הילד שככו, והוא מיהר לצאת מהבית ולחזור אל המכונית שנעלמה במעבה החשכה. מבצע הברחת הגבול יצא לדרך, ולעזריאל נודע כי הקבוצה עברה בשלום את הגבול.
אבל את האיש שבמכונית לא היה יכול עזריאל לשכוח. הוא ראה אותו לפני כמה חודשים. הרבי מליובאוויטש, רבי יוסף-יצחק שניאורסון נ"ע, הגיע אז לנופש בעיירה פרטלסדורף שבאוסטריה. חסידות חב"ד הייתה בלתי-מוכרת לעזריאל ולחבריו, והם החליטו לבקר את הרבי.
הם הגיעו לעיירת-הנופש והופתעו למראה הקהל הרב שהמתין בסבלנות להיכנס אל הקודש. כשהגיע תורם, נכנסו יחדיו אל הרבי. הרבי שוחח עמם שיחה ממושכת והסביר באריכות את מהות החסידות ואת תרומתה לעבודת הבורא. הדברים השאירו עליהם רושם עז.
כשיצאו מהבית, ראו אברך הדור-פנים, בעל "עיניים אציליות שהפיקו קדושה מיוחדת". האיש צעד פנימה בצעדים זריזים, אך מלאי ענווה ונמיכות-רוח. כששאלו מי האיש, נענו בחצי לחישה: "זהו חתנו של הרבי".
כאשר ראה עזריאל את פני האיש שישב במכונית באותו לילה, זיהה כי זהו חתנו של הרבי מליובאוויטש. באותו רגע גם הבין מי הוא האיש המסתורי העומד מאחורי מבצע ההצלה.
עזריאל ניצל בניסי-ניסים מאימי המלחמה ועלה לארץ-ישראל. כיום הוא מתגורר בקיבוץ שעלבים. נאמן להבטחתו שלא לפצות פה על כל העניין ובמיוחד שלא לספר על זהותו של האיש שישב במכונית, שמר במשך כל השנים על שתיקה. רק לאחרונה, לאחר שנועץ בכמה רבנים, שחיוו את דעתם שכבר עבר מאז זמן רב ואין עוד עילה להבטחה ההיא, ניאות לספר את הסיפור.
בשנת תש"מ נזדמן לארה"ב, ובאותה הזדמנות נסע לבקר בחצר הרבי שליט"א מליובאוויטש, ואף זכה להיכנס ל'יחידות' שנמשכה דקות ארוכות והשאירה עליו רושם עז, שאינו ניתן לתיאור במילים.
בשעת ה'יחידות' סיפר לרבי את כל הסיפור, מראשיתו ועד סופו. הרבי לא הגיב אף במילה אחת. הוא רק חייך חיוך רחב שאמר הכול.

סיפור חסידי של "הידיעון" ידיעון הכפר פר' בא תשס"ט

באדיבות מערכת "שיחת השבוע"

מעשה שהיה

אלה היו ימים קשים, שבהם השתוללה המהפכה הקומוניסטית במלוא עוזה. ברחבי רוסיה התנהלה מלחמה ניצחת ואכזרית בין ה'אדומים' הקומוניסטים לבין מתנגדיהם ה'לבנים'. הצד השווה שבהם, אלה כמו אלה פגעו ביהודים, בתואנה שהם מסייעים לצד השני.
המאורעות האלה נמשכו כמה שנים, ובעקבות זאת שובשו כל סדרי החיים התקינים. גם דרכי התחבורה ברחבי המדינה נפגעו. לתוך המצב הזה נקלע החסיד ר' מנחם-מענדל קפלן, חסיד חב"ד שעשה את דרכו מבוברויסק, עיר מגוריו, לרוסטוב.
ר' מענדל נסע לרוסטוב כדי להשתטח על קברו של רבי שלום-דובער (הרש"ב) מליובאוויטש, שהסתלק זה לא-כבר לגנזי מרומים, וכדי למסור 'פדיון-נפש' לבנו וממלא מקומו, רבי יוסף-יצחק (הריי"צ).
כמה שנים קודם-לכן נאלצו הרש"ב ובני-משפחתו לעזוב את ליובאוויטש, בשל המצב המלחמתי, ולנדוד לרוסטוב. ר' מענדל, החסיד המסור, שהידיעה על הסתלקות הרבי (בב' בניסן תר"פ) שברה את ליבו, חש כי על-אף הסכנה הרבה שבנסיעה, עליו להגיע לרוסטוב ויהי-מה.
כמאתיים ק"מ מרוסטוב, ליד תחנת רכבת קטנה, מילרובו שמה, עלתה לרכבת שבה נסע ר' מענדל חבורת קוזקים. הקוזקים גילו בין הנוסעים כמה יהודים ומיד האשימום כי הם קומוניסטים והחלו להתעלל בהם. את ר' מענדל השליכו מהרכבת בשעת הנסיעה.
ר' מענדל נחבט בקרקע וצלעותיו נשברו. מתייסר בכאבי-תופת נשאר מוטל ליד פסי הרכבת. רק בבוקר הופיעו פועלי הרכבת והם העבירוהו למרפאה קרובה. בהמשך הועבר למרפאה גדולה יותר, ומשם כתב כמה מכתבים - למשפחתו ולרבי הריי"צ שברוסטוב. למשפחתו סיפר על תלאותיו, ואילו מהרבי ביקש כי יזכה להגיע ל...קבר ישראל.
לאחר כמה שבועות של אשפוז התאושש ר' מענדל קמעה והמשיך במסעו לרוסטוב. הוא הגיע לשם סמוך לחג הסוכות (תרפ"א). בשמחת-תורה התוועד הריי"צ עם החסידים ובין השאר אמר בלהט: "כיצד זה כותב יהודי 'פדיון-נפש' ומבקש שיזכה להגיע לקבר ישראל? יהודי צריך לבקש חיים!".
בפועל, פציעתו של ר' מענדל הכריעתו וכשבוע לאחר שמחת-תורה נפטר. הוא נטמן סמוך לציונו של הרבי הרש"ב.
לאחר פטירתו התוודעו בני-ביתו לסיפור מופלא אחר שאירע לאבי משפחתם:
כמה חודשים לאחר פטירת ר' מענדל הופיע בביתו יהודי ששימש פקיד בכיר בשלטון. הוא בא כדי להזהיר את בני-הבית מפני חיפוש שהמשטרה עומדת לעשות בביתם. בשל האזהרה הזדרזו בני-הבית להסתיר כל חומר מפליל, וכמו-כן את כל חפצי הערך שהיו ברשותם. ואכן, כעבור זמן קצר הופיעו שוטרים ועשו חיפוש יסודי בכל הבית. הם נאלצו להסתפק בכמה חפצים פחותי-ערך שמצאו.
אליהו, בנו של ר' מענדל, הכיר את הפקיד שבא להזהירם בתור קומוניסט מושבע וחסר פשרות. משום כך הופתע מאוד מהתנהגותו. לאחר זמן-מה פגש את הפקיד ולחץ עליו להסביר לו את פשר התנהגותו.
הפקיד ניאות לגלות את סודו. כשנתיים קודם-לכן שלטו הפולנים בבוברויסק, והפקיד הבכיר היה אז פעיל במחתרת הקומוניסטית. יום אחד נחשפה המחתרת וכל חבריה נאסרו. הפקיד ידע כי הדרך היחידה להציל את חייו היא להכחיש את השתייכותו לקומוניסטים. כששאלו אותו הפולנים מי מנכבדי העיר יוכל להעיד לטובתו, נקב בשמו של ר' מענדל.
ר' מענדל הוזמן לבירור במשטרה ומפקד התחנה החל לחקור אותו בנוכחות חבר המחתרת הקומוניסט. "האם אתה מכיר את האיש הזה?", נשאל ר' מענדל. "כן", השיב. "האם אתה מוכן לאשר את טענתו כי אינו נמנה עם הקומוניסטים?". גם על שאלה זו השיב ר' מנדל בחיוב. לעומת זאת, כשהמפקד דרש ממנו להישבע, סירב. הוא הסביר למפקד כי יהודים דתיים אינם נשבעים. לבסוף הסכים המפקד להסתפק בחתימת ידו של ר' מענדל, אך הזהירו כי אם יתברר שחתם על הצהרת-שקר, ייתלה על עמוד, לצד הנאשם. ר' מענדל לא נרתע וחתם.
לאחר הכיבוש הרוסי של בוברויסק בא הקומוניסט, שבינתיים נתמנה לפקיד ממשלתי בכיר, להודות לר' מענדל. "לעולם לא אשכח את מה שעשית למעני", אמר. "דבר אחד אבקש ממך", ענה לו ר' מענדל, "אל תשכח את יהדותך".
בטרם נפרדו זה מזה היה הפקיד סקרן לדעת מדוע עשה ר' מענדל את שעשה, ומהיכן שאב את הנכונות להסתכן למענו. ר' מענדל הרהר לרגע והשיב: "ראשית, הרי יהודי אתה. ושנית, אדם מאמין אינו מסוגל להצהיר כי איננו מאמין; ואם בכל-זאת אדם כמוך, המחשיב עצמו לקומוניסט, מוכן להצהיר כי אינו קומוניסט, הרי שבאמת אין אתה קומוניסט אמיתי"...
כהכרת-טובה לר' מענדל סיכן את עצמו הפקיד הבכיר ובא להזהיר את בני משפחתו מפני החיפוש המשטרתי שיהיה בביתם. זו הייתה התקופה, אלה היו הקשיים וכאלה היו החסידים.

סיפור חסידי של "הידיעון" ידיעון הכפר פר' וארא תשס"ט

באדיבות מערכת "שיחת השבוע"

חתימה שהצילה

בית-העלמין היהודי שבעיירה רדושיץ בפולין חרב כמעט לגמרי. המקום נזנח ונהרס עם השנים, ואדמתו נותרה זרועה בשרידי מצבות נתוצות. בטבורו של בית-העלמין נשתמרה מצבה אחת, שבשנים האחרונות אף הוקם מעליה 'אוהל', כנהוג בקברי צדיקים. זה מקום קבורת הצדיק רבי יששכר-דוב, הלוא הוא 'הסבא הקדוש' מרדושיץ. אלפי חסידים ומעריצים היו לרבי יששכר-דוב, שהתפרסם ברוח-קודשו ובמופתים המופלאים שחולל. אחד המופתים קשור בבית-עלמין זה עצמו.
יום אחד התייצבו ראשי הקהילה ברדושיץ לפני רבי יששכר-דוב, והתלוננו שקהילה מכובדת כשלהם אין לה בית-עלמין משלה, וכל מתיה נקברים בעיירה סמוכה. "ומדוע אינכם מקדשים חלקה ומקימים בית-עלמין ברדושיץ?", תהה הצדיק.
"יש מקום מסויים בפאתי רדושיץ, הראוי למטרה זו, אך אדמתו שייכת לפריץ, והלה - שונא יהודים מושבע - מסרב בתוקף למוכרה לנו, אפילו בעבור סכום הגבוה בהרבה מערכה האמיתי", השיבו ראשי הקהילה.
התעטף רבי יששכר-דוב בהרהורים. "אכן, הצדק עמכם", אמר לבסוף, "אף אני סבור כי הגיעה העת להקים בית-עלמין בפאתי רדושיץ, כדי שלא ניאלץ עוד לטלטל את מתינו ולפגוע בכבודם. אם יסכים הפריץ למכור את הקרקע - מוטב; ואם לאו - יעשה זאת על-כורחו", חתם ולא הוסיף.
ימים אחדים לאחר מכן יצא הפריץ, בלוויית בני משפחתו, לטיול במרכבת-הצב המפוארת שלו. בכוונתו היה לבקר באחוזותיו שבתוך רדושיץ ושמחוצה לה. בהגיעם לפאתי רדושיץ נתקעה המרכבה בביצה גדולה, שנוצרה באותו שטח שראשי הקהילה ביקשו לקנות ולהקים עליו בית-עלמין.
איכרי הסביבה - גויים ולהבדיל יהודים - שביקשו למצוא חן בעיני הפריץ, אצו-רצו לסייע לו ולמשפחתו להיחלץ מן הביצה. הביצה הייתה עמוקה וטובענית במיוחד, והאיכרים חששו להיכנס לתוכה, פן ישקעו בה אף הם.
ניסו אפוא האיכרים למשות את העגלה ויושביה מהביצה, בכל מיני פעולות ממרחק. השליכו חבלים ארוכים שבקצותיהם פלצורים ומשכו בכל כוחם; הטילו אל הביצה קרשים שטוחים ורחבים, כדי לסייע לסוסים הרתומים למרכבה להציב את רגליהם על בסיס מוצק. דבר לא הועיל.
יושבי המרכבה לא יכלו לקפוץ אל מחוצה לה, שכן היו טובעים בוודאות. הפריץ ובני משפחתו החלו אט-אט לשקוע באדמת הביצה, עם מרכבתם וצמד סוסיהם. בשלב מסויים היה ברור שאם לא יחולצו בתוך שעה קצרה, סופם להיקבר עם הסוסים בעיסת הבוץ והמים.
דווקא איכר גוי העז להעלות רעיון לא-שגרתי. "לא-הרחק מכאן מתגורר הרבי הקדוש של היהודים, הידוע כעושה נפלאות; אלך לבקש את עזרתו", קרא אל הפריץ, ספק מודיע ספק שואל.
עווית של סלידה חלפה על פני הפריץ. אפילו בשעה הקשה הזו לא היה יכול להתגבר על שנאתו ליהודים. אבל הרצון לחיות גבר על שנאתו. "רוץ אליו!", קרא הפריץ בגרון ניחר ובנימת השלמה. האיכר וכמה מחבריו רצו לביתו של רבי יששכר-דוב. במילים מבוהלות תיארו באוזני הצדיק את מצבם הנואש של הפריץ ומשפחתו.
רבי יששכר-דוב לא נגרר אחר התרגשותם של האיכרים. הוא נטל דף נייר, אחז בעט וכתב: "הריני מתחייב בזאת למכור את המישור הפתוח שבפאתי ראדושיץ, שבו אני נמצא כעת, לקהילה היהודית, לשם הקמת בית-עלמין".
"מצאו דרך למסור לידי הפריץ את שטר ההתחייבות הזה", אמר לאיכרים הנרגשים. "אימרו לו כי עליו לחתום על השטר. רק לאחר שיעשה זאת - ייוושע, בעזרת ה'".
כשחזרו האיכרים אל הפריץ כבר היו כל ארבעת גלגלי המרכבה שקועים לגמרי בביצה. הפריץ ובני משפחתו נופפו לעברם בתנועות נואשות. לפריץ לא הייתה ברירה אלא לחתום על שטר ההתחייבות שהוגש לו בשם הצדיק.
וראה זה פלא, לפתע כאילו כוח אדיר ננסך ברגליהם, הצליחו הסוסים להתקדם תוך ביסוס בביצה ולגרור אחריהם את המרכבה. בתוך דקות אחדות עמדה מרכבת-הצב המטונפת על אדמה קשה ויציבה. הטיול המתוכנן לאחוזות בוטל והפריץ ומשפחתו שבו לביתם.
בהזדמנות הראשונה בא הפריץ לביתו של רבי יששכר-דוב, להודות לו על הצלת חייו וחיי משפחתו. "יודע אני כי זה היה עונש משמים, וכי משום שמנעתי מכם להקים שם בית-קברות כמעט שנקברנו שם אני, אשתי וילדיי", התוודה בהכנעה.
הפריץ עמד בהתחייבותו ואף יותר מזה. את השטח שיועד להקמת בית-עלמין העניק הפריץ לבני הקהילה חינם אין-כסף. מאותו יום שינה הפריץ את טעמו, ומשונא-ישראל מובהק נהפך לידיד ואוהב, שסייע ליהודים בכל הזדמנות אפשרית.

סיפור חסידי של "הידיעון" ידיעון הכפר פר' שמות תשס"ט

באדיבות מערכת "שיחת השבוע"

סודו של בעל האכסניה

בעל האכסניה הביט בשני הסוחרים היהודים העשירים שביקשו להתארח במקום, והתנצל: "הבעיה היא, שהאוכל שאוכל להציע איננו מתאים לכם, כי איננו כשר..."
"אל דאגה", השיבו האורחים תוך כדי תנועת-ביטול, "בין כה וכה איננו מקפידים על כשרות המזון". האורחים קיבלו חדרים מתאימים, ופנו להתרחץ עד שתוגש להם ארוחת הערב.
אכן, זה זמן רב שאינם מקפידים עוד. לא על מזון כשר, לא על שמירת השבת, ושלא לדבר על תפילה או על הנחת תפילין. זמן רב עבר מאז נטשו את ספסל לימודם בישיבה, ופנו לעסוק במסחר לפרנסת משפחותיהם. ההצלחה האירה להם פנים, ובד בבד עם שגשוגם במסחר, באה הידרדרותם בשמירת המצוות.
לא עוד נמנעו מביצוע עסקה מבטיחה שנזדמנה דווקא ביום השבת. לא עוד התנזרו מהרמת כוסית יין להצלחת עסקה אחרת, עם שותף שהוא גוי ויינו נסך. לא עוד התעכבו בבוקר כדי להתפלל. לא עוד דקדקו במזון, כפי שהעידו בעצמם באוזני בעל האכסניה.
אך מדוע מתמהמה בעל-האכסניה להגיש את הארוחה? הסוחרים העייפים מהדרך ומתלאות היום החולף חיכו בקוצר-רוח. בשומעם צעדים קרבים, התרומם האחד לפתוח את הדלת כדי לקחת את מגש האוכל, אך מיד קפא במקומו המום לחלוטין.
מולו ניצב בעל האכסניה. הארשת האדיבה שהייתה על-פניו בתחילה נעלמה כלא-הייתה, ולצידו שני בחורים חסונים, מצויידים בסכינים ארוכות וחדות, שכוונו לעבר הסוחרים...
עוד לפני שהספיקו להתאושש מהתדהמה ומהפחד וטרם פצו פיהם לדבר, רעם קולו של האכסנאי: "נפלתם בפח, ידידיי! ודאי חשבתם שאני מתפרנס מבית הארחה זה, הא?! שטויות והבלים! מטיפוסים כמוכם, המזדמנים אליי מדי פעם, בא לי כל עושרי. שני דגים שמנים בבת אחת! כספכם, שלי הוא! ומחר בבוקר אוציאכם להורג, וחסל. אין טעם להתעסק בכם הערב, עוד יש לי דיי עבודה ללילה...". בסיימו את דבריו פרץ בצחוק פראי שהקפיא את הדם באוזני שני הסוחרים ונעל את הדלת מאחוריו.
הצעירים הכלואים בחדר נותרו המומים. רעבונם פג כלא היה וחרדתם נתעצמה והלכה. השעות הבאות הוקדשו לחשבון-נפש. רבות פשפשו במעשיהם, העבירו במחשבתם את מאורעות השנים האחרונות. זיכרונות החלו לצוץ. בצל אימת המוות הצפוי נראו הדברים לגמרי אחרת. הכסף, שאחריו היו להוטים ושבעבורו מכרו גם את נשמתם, איבד עתה את כל ערכו. מצפונם החל מייסרם על שנטשו את אלוקיהם ואת אמונת אבותיהם תמורת הבלים חסרי-ערך.
כשעלה השחר נכנסו הבריונים לחדר, תפסו את אורחיהם ועמדו לבצע בהם את זממם. ברוב ייאושם החלו השניים להתחנן ולבקש על נפשם, שיינתן להם לכל הפחות עוד יום, שבו יוכלו להתפלל לאלוקיהם ולחזור בתשובה שלמה. ביקשו למות לא כרשעים אלא כבעלי-תשובה.
למרבה הפתעתם נעתר מארחם האכזרי לבקשתם, ומועד ההוצאה להורג נדחה ליום המחרת. הסוחרים האומללים החלו קוראים פרקי תהילים שעדיין זכרו על-פה, קטעי תפילות של הימים הנוראים, סדר 'וידוי'. הם שבו בתשובה שלמה על כל מעשיהם וכך עברו עליהם היום והלילה, בתשובה, בבכי ובתחנונים לה'.
כשנשמע שקשוק המפתחות בדלת עם בוקר, היו השניים מוכנים להשיב את נשמותיהם לבוראם, מתוך תשובה כנה מעומק הלב...
אך מה רבה הייתה פליאתם בראותם שהבחורים החסונים אינם מצויידים בסכינים חדות, ובמקומם נשאו מגשים עמוסי כל-טוב: כוסות תה מהביל להשיב את הנפש, עוגיות, לחם מרוח בחמאה וריבה, ועוד כהנה וכהנה.
על פני בעל האכסניה ריחפה אותה ארשת ידידותית שבה קיבל את פניהם בהגיעם אל האכסניה, והוא אמר: "מיד אסביר לכם מה קורה כאן, אך קודם-כול טלו ידיכם וטעמו דבר-מה; הרי כבר שעות רבות לא בא אוכל אל פיכם...
"לפני כמה שנים התארח באכסנייתי צדיק גדול שלכם, רבי שניאור זלמן מלאדי", החל בעל-האכסניה לספר. "השתדלתי לעשות הכול שיקבל את השירות הנאות, כראוי לצדיק גדול כמותו. הערכתי אל-נכון את הזכות הגדולה שנפלה בחלקי, לשמש אדם כמותו.
"טרם עזבו את אכסנייתי בירכני הצדיק כי זו תהיה אכסניה גדולה ויפה, ואזכה לארח בה יהודים רבים, וברכה תשרה בעמלי.
"אולם זכור! - ציווני לפתע הרבי - אם יזדמנו לכאן שני יהודים צעירים, שיאמרו לך שאינם מקפידים לאכול כשר דווקא, עליך להמאיס עליהם את חייהם עד שיחזרו בתשובה, ויהיו שוב יהודים כשרים.
"ברכת הרב התמלאה. ואני - שכחתי, למען האמת, את ציוויו... אך כאשר אמרתם לי כי תסכימו לאכול טריפה, מיד ידעתי שאליכם התכוון הצדיק הקדוש. או-אז נוכחתי כי אין מנוס, ונאלצתי לנהוג באכזריות כזו. וכפי שחזה הרבי מראש ברוח-קודשו, ודאי למדתם לקח במרוצת יום האתמול...
"עתה אתם מוזמנים להמשיך ולשהות באכסנייתי. אדאג לכם למזון כשר בתכלית ההידור, שכן כפי שאני רואה עליכם, על פחות מכך לא תתפשרו"...
לשני הסוחרים לקח זמן לעכל את הדברים המדהימים, ואחר נשאו כפיהם למרום והודו בהתרגשות לקב"ה שגרם להשבת בתשובה שלימה אל עמם ואל אמונת אביהם.

סיפור חסידי של "הידיעון" ידיעון הכפר פר' ויחי תשס"ט

באדיבות מערכת "שיחת השבוע"

נגד כל הסיכויים

באישון לילה נקש מושל הכפר אילינקה, השוכן בקרבת העיר וורוניז' שברוסיה, על דלת ביתו של ר' זלמן ליברמן. ר' זלמן נשלח לשם על-ידי האדמו"ר הרש"ב (רבי שלום-דובער) מליובאוויטש כדי לסייע ליהודי הכפר וסביבתו לשמור על יהדותם.
ר' זלמן דאג לתפילות במניין, למצות בפסח, לשחיטה כשרה וגם לבריתות-מילה בשעת הצורך. הוא היה המפוח שליבה את הגחלת היהודית לבל תדעך.
"בן-זקונים נולד לנו לפני שבוע", אמר המושל לר' זלמן. "בוא מחר לביתנו למול אותו. אבי יהיה בבית ויסייע לך בכל הדרוש. אני אסע הרחק מכאן כדי שלא אואשם בשיתוף-פעולה איתך. ברור?". ר' זלמן הנהן בהבנה והמושל נבלע באפלת הליל.
למחרת היום, שעה קלה לפני שקיעת החמה, הופיע ר' זלמן בבית המושל ומל את הרך הנולד. כשירדה החשכה חמק בלאט לביתו.
לא חלפו ימים רבים ודבר הברית שנערכה לבן המושל דלף ונודע ברבים. המושל נדחק לפינה והאשים את אביו הקשיש ואת ר' זלמן המוהל בקשירת קשר מאחורי גבו, למול את בנו שלא לרצונו. זו הייתה גם הגרסה שמסר לחוקר המשטרה.
הסיפור צבר תאוצה ונהפך לפרשה ציבורית שהכול עסקו בה. הסב הקשיש הוכרז מיד כבלתי-כשיר לעמוד לדין וכל העניין התמקד בפושע האמיתי, הלוא הוא המוהל.
לקראת מועד המשפט נשלח ממוסקווה שופט מיוחד כדי לנהלו. היו לו למשפט כל הסממנים של משפט-ראווה – נאשם יהודי, תהודה ציבורית ושופט מיוחד. במקרה כזה, ידעו הכול, סיכוייו של ר' זלמן לצאת מהסיפור בשלום קלושים ביותר.
בבוקר המשפט גדש קהל רב את אולם בית-המשפט בוורוניז'. בין הבאים היו גם יהודי אילינקה, שחרדו לגורלו של ר' זלמן. הנאשם עצמו הוכנס לאולם בית-המשפט כבול בידיו וברגליו, כפושע מסוכן.
התביעה האשימה את ר' זלמן בשלוש האשמות שכל אחת מהן קשה מקודמתה. הראשונה, עבירה על חוק המדינה בדבר חופש שמירת הדת. "בביצוע הברית כפה הנאשם על התינוק פולחן יהודי דתי בלא ששאלו וקיבל את הסכמתו".
ההאשמה השנייה הייתה, גרימת נכות פיזית ונפשית לתינוק, לכל ימי יחייו. התביעה הצטיידה בחוות-דעת רפואית הקובעת שברית-מילה עלולה להסב לתינוק נזק מוחי המגיע עד כדי פיגור שכלי ופגיעה נפשית לכל החיים.
ההאשמה השלישית הייתה החמורה מכולן. התביעה טענה כי הוצאת דם מגופו הזעיר של תינוק עלולה לדרדר את מצבו עד מוות, ועל-כן ביקשה לראות בביצוע הברית ניסיון לרצח.
לאחר הצגת כתב-האישום התייצב נציג הסנגוריה מטעם המדינה להציג את טענות-הנגד. אלה נשמעו חיוורות ודלות לעומת האשמות התביעה. גם נאום הסיכום של התובע עלה עשרת מונים על זה של ההגנה. התובע ניסח את דבריו בארסיות רבה. לבסוף דרש מבית-המשפט במפגיע "להטיל על ראש הפושע עונש הולם ומרתיע –מוות".
עם סיום דברי התובע השתררה בבית-המשפט אווירה קשה. ההמונים שגדשו את המקום הריעו לתובע והפגינו בכך את ציפייתם הברורה מהשופט להיענות לדרישת התביעה.
יהודי אילינקה והסביבה, שהיו מיעוט בקהל, חשו אבודים. הם חששו מהאווירה סביבם שהתלהטה מרגע לרגע. בעיקר חרדו לגורלו של ר' זלמן, שעתה נראה כי רק נס גלוי יכול להצילו מעמוד התלייה.
התובע התיישב על מקומו מלא סיפוק. כמו לשאר היושבים באולם היה ברור לו שפסק-הדין נחרץ עוד בטרם פצה השופט את פיו. הדרך שהציג את טענות התביעה כמעט לא הותירה לשופט ברירה.
עוד אדם באולם שחש שביעות-רצון רבה היה חוקר המשטרה שחקר לראשונה את מושל הכפר והכין את החומר שעליו התבססה התביעה. זמן רב ציפה לקידום בסולם הדרגות במשטרה ולא זכה לכך. כעת – היה משוכנע – יזכה סוף-סוף במעמד הראוי לו.
השופט פנה אל ר' זלמן ושאלו אם יש לו מה להוסיף בטרם יוכרז גזר-הדין. חיוור ותשוש קם ר' זלמן על רגליו ואמר: "כבוד השופט, כבר כמעט שלושים שנה אני מל תינוקות, ותמיד האמנתי שאני עושה את הדבר הנכון. לא ידעתי שאני מזיק עד כדי כך לתינוקות. ובאמת, מעולם לא ראיתי בין התינוקות שמלתי מי שנפגע מכך פיזית או נפשית".
ר' זלמן היה נרגש. הוא עצר את שטף דבריו ונשם עמוקות. לאחר מכן המשיך: "הנה, אפילו כאן באולם יושבים אנשים שמלתי לפני עשרים שנה ויותר. ביניהם כבוד התובע המחוזי וחוקר המשטרה מאילינקה. והנה הם לפנינו בריאים ושלמים וממלאים את תפקידיהם בכישרון רב, כפי שהכול רואים. את שניהם מלתי במו-ידיי כשהיו בני שמונה ימים ואיני חושב שפגעתי בשכלם. האם מי מהם או מהקהל מבקש לערער על עובדה זו?". השתתק ר' זלמן והתיישב.
דבריו של ר' זלמן גרמו הלם מוחלט באולם. פניהם של התובע ושל החוקר חפו. בתוך רגעים השתנתה האווירה באולם מן הקצה אל הקצה. גם השופט חש כי גילויו המפתיע של ר' זלמן והאופן הפשוט שבו הציגו שמטו לחלוטין את הקרקע מתחת לרגלי התביעה.
ר' זלמן שולח חופשי לביתו.


 

סיפור חסידי של "הידיעון" ידיעון הכפר פר' ויגש תשס"ט

באדיבות מערכת "שיחת השבוע"

הרעב לתפילין


 

משה ומנדל בראכטפלד היו שני אחים, שבימי השואה הנוראים התגלגלו במחנות-העבודה הנאציים. הרבה סבל ואימה עברו עליהם, אך סיפור התפילין הוא המרגש מכולם. למרות כל התלאות במחנות, כמעט לא עבר עליהם יום בלי שהניחו תפילין. להלן סיפורו של משה:
כשלקחו אותנו מביתנו, הקפדנו במיוחד לשמור על זוג התפילין, לבל יילקח מאיתנו. החבאנו את התפילין במקומות מסתור שונים, וכך קיימנו את המצווה לאורך כל נדודינו.
הצלחנו לשמור על התפילין עד שהגענו למחנה גרוס-רוזן. שם עשו לנו את החיפוש היסודי ביותר שאפשר להעלות על הדעת. גילחו את כל שער הגוף, חיפשו במקומות המוצנעים ביותר, מתחת ללשון ובין השיניים, ומובן שמצאו את זוג התפילין ולקחו אותו מאיתנו, בתוספת מכות הגונות.
למחרת התעורר אחי מנדל ודאגה אחת בלבו: איך משיגים תפילין! הוא הודיע לי, כי החליט שלא להכניס מזון לפיו עד שימצא תפילין. מנדל יצא לשוטט במחנה ומצא את הפושע הפולני שהיה ממונה על שריפת החפצים המיותרים שנלקחו מהיהודים שנשרפו בכבשן.
ההצעה של אחי היתה מסוכנת מאין כמותה: הוא הציע לפולני את מנת הלחם שלו, כדי שיוציא מתוך הכבשן זוג תפילין. הפולני הסכים, ואמנם הביא חבילה שהיו בה זוג תפילין וסידור-תפילה. אלא מה, את זוג התפילין צירף הפולני בעצמו, והוא הורכב משתי תפילין של-יד...
אחי הסביר לגוי, בסבלנות רבה, שיש תפילין של יד ויש תפילין של ראש. הוא הבטיח לו מנת לחם נוספת אם ייאות לחזור ולהביא לו תפילין "עם שתי רצועות". כך השגנו סוף-סוף זוג תפילין שלם.
הרבה מחשבה השקענו במאמץ להסתיר את התפילין. ואמנם, הצלחנו למצוא בצריף שלנו מחבוא, שבו הסתרנו את האוצר היקר. כעבור ימים אחדים עמד המחבוא במבחן, כאשר באו ה'קאפוס' לערוך חיפוש בצריף ולא מצאו את התפילין.
התפילין הללו נעשו אבן-שואבת לעשרות יהודים. בכל יום בירכו על התפילין חמישים איש לפחות. נהגנו ליצור חומת-אדם חיה, ומאחוריה הסתדרו המתפללים. כל אחד היה צריך להניחן בין-רגע, לקרוא 'שמע ישראל' ומיד לחולצן ולהעבירן הלאה.
פעם הגיע אלינו בריון אחד, מאנשי הקאפו. הוא התחנן לפנינו, והסביר שיש לו 'יארצייט' (יום-השנה לפטירת אב או אם) ונפשו יוצאת להניח תפילין. לא יכולנו לסרב לו. הוא לקח את התפילין ולא החזירן. התברר, שהנבל מכרן במחיר עצום ליהודי המחנה השכן...
נשארנו בלי תפילין. חשך עלינו עולמנו. אבל ה' עשה לנו נס: כעבור יום הגיע אל המחנה משלוח חדש של יהודים מהונגריה, ובתוכם אחד שהצליח להבריח עמו תפילין. את השמחה ששרתה אצלנו אין לתאר במלים.
עברו הימים והועברנו למחנה דירנאו. הצלחנו להעביר את התפילין איתנו. היו שם כאלפיים יהודים ממונקאץ' וממקומות אחרים, ולא היה להם אף לא זוג תפילין אחד. שמחתם למראה התפילין היתה מרגשת. הם פשוט בכו כילדים.
ה'לחץ' בתור לתפילין היה עצום. כחמש-מאות איש בירכו על התפילין הללו בכל יום. בסופו של דבר לא נותרה לנו ברירה, אלא לפצל את האנשים לשני תורים: תור אחד הניח את השל-יד ותור שני את השל-ראש. עד כדי כך היה עצום הצימאון לתפילין!
היה שם יהודי אחד שהיה מקדים להתעורר בשתיים בלילה, כדי שיוכל להניח את התפילין באין מפריע. זמן קצר אחר-כך היה מתחיל התור הגדול, שהיה נמשך עד שעת המיפקד, בחמש וחצי בבוקר.
אחי ואני היינו מסתכנים מדי יום ולוקחים איתנו את התפילין למקום העבודה. שם, בהפסקת האוכל, היו עוד כמה עשרות יהודים מנצלים את ההזדמנות ומניחים תפילין.
יום אחד אירע לנו אסון: קצין אס-אס תפס אחד מאיתנו בשעה שהניח את התפילין. הוא קרע אותן מעל המתפלל והוציא צו לשומרי הצריף - לערוך 'טקס מיוחד' של שריפת התפילין לעיני כל המחנה.
פנינו כולנו נפלו. מה יהיה, נישאר בלי תפילין? אך ה' לא עזבנו. הצלחנו לשחד את שומר הצריף, שניאות להחליף את התפילין בתחליף מיוחד שהוכן מעץ על-ידי מחלקת הנגרות של המחנה. צבענו את העץ בשחור, קשרנו לקרש רצועות עור, ותחליף זה הוגש לטקס השריפה.
ביום האחרון של המלחמה, ניגשתי אל אחי וביקשתי את התפילין. הוא לא ענה. שנינו כבר היינו 'מוזלמאנים', והוא פשוט התעלף. עולמי חשך בעדי. פניתי כה וכה, ולפתע ראיתי עגלת-אספקה עוברת ומשהו נופל מתוכה. חתיכת סוכר!
תפסתי פולני אחד, ותמורת הסוכר קיבלתי ממנו כמה פרוסות לחם. רצתי אל אחי ותחבתי לפיו כמה פירורים. הוא התאושש, והסימן המשכנע ביותר לכך - תחילה ביקש להניח תפילין ורק אחר-כך לאכול את הלחם.
שנינו התפללנו באותו יום תפילה נרגשת ביותר. זה היה יומה האחרון של המלחמה, ממנה ניצלנו בניסי-ניסים בזכות התפילין.

סיפור חסידי של "הידיעון" ידיעון הכפר חנוכה תשס"ט

באדיבות מערכת "שיחת השבוע"

עיניים למלאך

אחד המועדים שבהם הרבו החסידים להגיע לחצרו של רבי מרדכי מצ'רנוביל, היה חנוכה. אלפים נהרו אז מכל קצות הארץ, כדי לזכות לחזות בפניו הטהורות בעת הדלקת נרות החנוכה.
שנה אחת, בערב ליל נר ראשון של חנוכה, נודע מפי המשמש בקודש כי הלילה לא ידליק הרבי את הנרות בחנוכייתו המסורתית, שאותה ירש מאביו הקדוש, רבי נחום, ושבה נהג להדליק נרות בכל השנים. "הרבי הורה לי להוציא מבית-הגנזים חנוכיית-כסף, מהודרת ביותר, מרהיבה ביופייה, שאינני יודע מניין באה, ולהכינה לקראת ההדלקה בערב", סיפר המשמש.
ואמנם, עם שקיעת החמה, נכנס הצדיק רבי מרדכי לבית-המדרש הגדול כדי לקיים את המצווה. המוני החסידים כבר המתינו ברטט, עומדים סדורים במעגלים צפופים ועיניהם ממוקדות בכל תנועה של הרבי.
במקום הקבוע להדלקה ניצבה הפעם מנורה אחרת. ביופייה ובהדרה הלמה בהחלט את תיאורו של המשמש. הרבי בירך והדליק. אחר-כך נתן מבט ארוך וממושך בשלהבת הקטנה של הנר היחיד. באותה שעה נראה היה הרבי כמי שנישא אל מקומות אחרים ורחוקים.
כחלוף שעה קלה התנער הרבי, כאילו שב אל קרקע המציאות. הוא אף לא הרים את עיניו כדי לקלוט את מבטיהם השואלים והמייחלים של החסידים. מעצמו החל לספר:
באחד ממסעותי לפני שנים רבות ביקרתי בעיירה ז'רבין. קהל גדול של חסידים קיבלני בחום ובאהבה, והוזמנתי להתארח בביתו של הגביר ר' מאיר ז"ל, שעוד נמנה עם חסידי אבי הקדוש. הוא היה חסיד בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו. חיבתו לתורה ולהידור מצווה לא ידעה גבול.
לקראת סוף ביקורי בז'רבין, הזמינני ר' מאיר לחדרי אוצרותיו, כדי להראות לי את עושרו הרב. באחת הפינות ניצבה חנוכיית-כסף יפה ומהודרת, שכמותה לא ראיתי מעודי. ר' מאיר סיפר לי כי רכשה לא מכבר במחיר רב וכי בכוונתו להדליק בה את הנרות בחנוכה הקרוב. נטלתי את החנוכייה ובחנתי אותה היטב.
"התסכים להעניק לי חנוכייה נהדרת זו?", שאלתי לפתע את ר' מאיר. דממה השתררה בחדר. ר' מאיר נאלם דום. הוא הרהר רגע ומיד הסכים. "בשביל הרבי אתן כל הון", אמר.
כששבתי מאותו מסע לצ'רנוביל, הוריתי לבני-הבית לגנוז את החנוכייה. גם כשהגיע חנוכה באותה שנה לא השתמשתי בה אלא בחנוכייתי הרגילה, שאותה ירשתי מאבי הקדוש. הצעד הזה אמנם הפתיע את בני-הבית, שלא הבינו לשם-מה הבאתיה. כעבור זמן נשכחה מהם מציאותה של החנוכייה.
השנה החלטתי לשנות ממנהגי ולהעלות בה את נרות החנוכה. ומעשה שהיה כך היה:
לפני ימים אחדים הסתלק לעולמו ר' מאיר, הגביר מז'רבין. כשהגיע לבית-דין של מעלה, היה ברור לכולם כי מקומו בגן-עדן. אלפי מלאכים מליצי טוב התייצבו בזה אחר זה לפני בית-הדין והציגו את מעשיו הטובים, את אהבת התורה ואת ההידור במצוות שלו.
ר' מאיר כבר עמד לפנות לעבר שערי גן-עדן כשפתאום הופיע במקום מלאך נטול עיניים. "אני מערער!", הכריז בקול רם ועורר תימהון רב במרומים. המלאך חסר העיניים קיבל את רשות הדיבור והוא סיפר.
הוא סיפר את סיפורה של חנוכיית-הכסף היפהפייה שנרכשה על-ידי הגביר בממון רב. "הכול טוב ויפה", אמר המלאך בלהט, "אולם מה שאינכם יודעים הוא, כי חנוכייה זו נרכשה מאחד מתושבי ז'רבין שירד מנכסיו והגיע לפת לחם. יהודי מסכן זה ירש את החנוכייה מאביו, שירשה גם כן מאביו. שלושה-עשר דורות עברה החנוכייה בירושה מאב לבנו והיא הייתה יקרה מכול לליבו של העני המסכן.
"הגביר ר' מאיר ידע היטב את גלגוליה של החנוכייה ואת ערכה בעיני בעליה הראשונים. בעצמו ניסה לשכנעו כמה פעמים למוכרה לו, ולמרות הסכום העצום שהציע לו סירב האיש להיפרד ממנה. רק כאשר לא יכול היה עוד לעמוד מול שוועת אשתו וילדיו הרעבים נאלץ למוכרה. ר' מאיר ידע אפוא את מצוקתו של האיש וניצל אותה רק כדי שיוכל להשביע את תאוותו להידור במצוות!"...
טענתו של המלאך חסר העיניים גרמה לבית-הדין לפתוח בדיון מחודש. לבסוף הוחלט כי חלקו של הגביר בגן-העדן לא יקופח. אך כדי לכפר על עגמת-הנפש שנגרמה בעקיפין לעני מז'רבין, הוחלט כי את הדרך לגן-עדן יעשה הגביר בלוויית אותו מלאך עיוור. מאז משוטט ר' מאיר הגביר בחברת המלאך העיוור בעולמות העליונים ומחפש אחרי גן-עדן...
הצדיק רבי מרדכי מצ'רנוביל סיים את סיפורו: "כשביקרתי לפני שנים בביתו של הגביר ראיתי את הצרה שעתידה לעולל לו חנוכייה זו, שאותה הציג לפניי בגאווה. לפיכך לקחתיה עמי, כדי שבבוא היום אוכל להושיט לו את הסיוע הדרוש. לכן החלטתי להדליק בה השנה את נרות החנוכה, כדי לתקן את הפגם שפגם בה וכדי להחזיר למלאך שנברא עקב רכישתה את מאור עיניו.
עיני הכול רותקו אל הלהבה הקטנה והבודדת שריצדה במנורת-הכסף היפה. להבה קטנה שמאירה בעולמות עליונים...

סיפור חסידי של "הידיעון" ידיעון הכפר פ' וישב תשס"ט

באדיבות מערעת "שיחת השבוע"

הוא! לא הוא!

יעקב היה נער צעיר, עילוי, שהתגורר באחת העיירות ברוסיה. את עיתותיו הקדיש לתורה וראה הצלחה רבה בתלמודו. באותה עיירה התגוררו גם כמה מחסידי ליובאוויטש, שלא אחת ניסו לשכנע את הנער המוכשר לבוא עמם אל הרבי.
אבל יעקב, שלא גדל בבית חסידי, לא נעתר. "אינני זקוק לרבי", היה משיב. "גם כשמתעוררת אצלי קושיה חמורה בגמרא, אני מתעמק בה מעט ומגיע לפתרונה בכוחות עצמי"...
ובכל-זאת, פעם אחת גברו עליו הפצרות החסידים והוא התלווה אליהם במסעם לחצר הרבי, רבי שלום-דובער. הם הגיעו לליובאוויטש לקראת שבת-קודש. ואכן, השבת עברה על יעקב בתחושת התעלות שכמותה לא ידע. משהו מהאווירה הכללית דבק גם בו.
עם צאת השבת פנו החסידים להיפרד מהרבי. כנהוג, הכין גם יעקב פתקה אישית, להגישה לרבי בעת שייכנס לחדרו ל'יחידות'. רטט עבר בו כשהגיע תורו להיכנס אל הקודש.
כשנכנס מצא את הרבי יושב ומעיין בספר. הרבי אפילו לא הרים את עיניו להתבונן בו. יעקב פסע בצעדים מהוססים אל השולחן והניח עליו את פתקתו. אבל הרבי הוסיף לעיין בספר, כאילו לא הבחין בו כלל.
פתאום קם הרבי והחל להתהלך בחדר אנה ואנה. לפתע נשמע קולו (ברוסית), כמי שמדבר בינו לבין עצמו: "און! ניע און!" (-זה הוא! זה לא הוא!), "און! ניע און!", און! ניע און!"... רגע שתק הרבי, ואז, בטון תקיף והחלטי, פסק: "ניע און!". ושב והתיישב על כיסאו.
יעקב יצא מחדר הרבי נבוך ומבולבל. לא זו בלבד שהרבי לא התייחס אליו כלל, הדברים הסתומים שנשמעו מפיו לא הרפו ממנו. הדבר נשאר בעיניו כחידה.
יום אחד התגלגל לידיו עיתון, שבו הוצגה חידה מתמטית קשה מטעם אוניברסיטת פטרבורג. הפותר נכונה, הובטח בעיתון, יזכה בפרס של 300 רובל. יעקב ראה בחידה אתגר אישי מרתק. הוא התעמק בה והגיע לפתרונה. את הפתרון שלח לכתובת האוניברסיטה.
כעבור זמן קצר קיבל מכתב מאוניברסיטת פטרבורג, ובו נאמר כי תשובתו הנכונה זיכתה אותו בפרס הנקוב. למכתב נלוו הזמנה לפגישה עם ראש הפקולטה למתמטיקה באוניברסיטה וכן כרטיס נסיעה ברכבת.
כשהופיע שם, נדהמו נציגי האוניברסיטה לראות לפניהם צעיר יהודי בלבוש מסורתי. עד מהרה עמדו על הכישרון הגדול שלפניהם. לאחר שהעניקו לו את הפרס הכספי, הציעו לו להישאר באוניברסיטה ולהשתלם, חינם אין כסף, במתמטיקה. ההצעה הנדיבה מצאה חן בעיני הצעיר והוא נענה.
בימים הראשונים הוסיף יעקב לדבוק בלבושיו ובאורחותיו. הוא אף קבע עיתים לתורה. אבל ככל שהתקדם בלימודיו ובביסוס מעמדו האקדמי והחברתי, התרחק והלך מיהדותו. בתחילה השיל מעליו את הסממנים החיצוניים ובהמשך הפסיק ללמוד תורה ולקיים מצוות.
בתוך שנים אחדות התמנה יעקב פרופסור בכיר באוניברסיטה. כדי לזכות בתואר הנכבד הזה, היה עליו לעבור הליך 'פעוט' של המרת דתו, והוא לא נמנע מכך...
לימים החל מצפונו של יעקב לייסרו. הוא נתמלא חרטה על מעשיו, אבל לכלל החלטה מעשית התקשה להגיע. יש לזכור כי בימים ההם, גוי שנתגייר או אפילו יהודי מומר ששב ליהדותו, דינו היה מוות.
באותם ימים הרבה לצאת לציד. עיסוק זה גרם לו עתה רוגע והשכיח ממנו, ולו לזמן-מה, את לבטיו וייסורי-נפשו. פעם אחת, בעודו רכוב על סוסו, החל הסוס לדהור במהירות. יעקב איבד את השליטה על הסוס, אשר הוסיף להשתולל ולדהור. הוא חש כי אם לא יארע נס, יגיעו חייו לקיצם. באותו רגע גמלה בליבו החלטה לשוב בתשובה שלמה. ואז, באורח פלא, בלם הסוס את דהרתו.
עוד באותו לילה אסף יעקב מעט כסף וצרור מיטלטלים, עזב את אשתו הנכרייה ויצא אל הלא-נודע. הוא נדד מעיר לעיר ומכפר לכפר, חושש מכל עלה נידף. היה ברור לו כי בחזרתו ליהדותו הוא מסכן את חייו, אבל החלטתו הייתה נחושה.
יום אחד, בעודו סועד את ליבו בפונדק נידח כלשהו, פרצו פנימה כמה שוטרים. הם בדקו את מסמכי האנשים, ומאחר שלא היו ברשותו מסמכים מזהים, אסרוהו.
מולו ישב חוקר קשוח, שהביט חליפות בו ובתמונה שהחזיק בידו. מזווית עינו הבחין יעקב בתמונתו, כפי שנראה בשעה שכיהן כפרופסור באוניברסיטה, מגולח למשעי, עטור בלורית ולבוש בקפידה.
החוקר נראה מהסס. פתאום החל לנהל דו-שיח עם עצמו: "און!" (-זה הוא!), אמר. אך מיד חזר בו: "ניע און!" (-לא הוא!), "און! ניע און!"... כך שוב ושוב. עד שלבסוף קם ממקומו, התקרב אל יעקב ונעץ בו עיניים חודרות. "ניע און!", פסק וציווה לשחררו.
יעקב יצא החוצה כלא-מאמין. הוא זכר היטב היכן שמע את המילים האלו, מתי ומפי מי. כעבור זמן לא-רב הגיע לחצר הרש"ב בליובאוויטש ושוב לא זז משם.
(על-פי 'רבותינו נשיאינו', מאת ר' יוסף-יצחק קמינצקי)

 

סיפור חסידי של "הידיעון" ידיעון הכפר פ' וישלח תשס"ט

באדיבות מערכת "שיחת השבוע"

טלפון מגן עדן

הוא היה גבר בשנות החמישים לחייו. גופו המגודל כמו תאם לתדמית מלאת הביטחון העצמי והחשיבות שנשתקפה מתווי פניו המדושנות מעונג. הוא התגורר בבית גדול ומפואר, שהתנוסס לתפארה במרכז פטרבורג, מוקף גינה נאה. משרתים בלבושי-שרד יצאו ובאו בשערי הבית. הכול העיד על עושר רב ומופגן.
מפעם לפעם נהג לערוך משתאות עליזים לידידיו, שנמנו עם אנשי המסחר ועם חוגי השלטון. הייתה באיש מין זחיחות-דעת, שאיפשרה לו לקבל הכול בקלות. חלק נכבד מהצלחתו המסחרית, נהג לייחס לתכונה זו.
גם אל יהדותו התייחס בקלות רבה. מצד אחד חש את עצמו יהודי גאה, ומצד שני לא ראה שום סתירה בין עובדה זו לבין התנהגותו היום-יומית וההתהוללות עם אצילי הגויים.
בחדר-עבודתו התנוססו שתי תמונות גדולות - האחת של רבי שניאור-זלמן מלאדי, בעל התניא, והשנייה של נכדו, אדמו"ר ה'צמח-צדק'. הוא רכש את שתי התמונות מאת צייר נודע, הסגיר אותן במסגרות זהב יקרות, והיה גאה בהן מאוד. לא-אחת התפאר בייחוסו החסידי, וכלל לא חש עד כמה צרמו הדברים, בהתחשב עם אורח-חייו נטול-העול.
ערב אחד פנה לביתו של סוחר יהודי, ממכריו, כדי לסגור איתו את הפרטים האחרונים בעיסקה שתכננו לבצע. הוא מיהר, שכן המשך הערב היה שמור לביקור משותף בתיאטרון חברת כמה בכירים מחוגי השלטון.
בדרכו אל ידידו הסוחר, לא הצליח להימנע מלהרהר בהבדלים שבינו ובין ידידו זה. אמנם שניהם התחילו בנקודה זהה, אבל לאן הגיע כל אחד מהם! חברו, למרות עושרו, נשאר יהודי חסיד בכל רמ"ח אבריו, ירא-שמים ומדקדק במצוות, ואילו הוא נעשה איש העולם הגדול, והלך דרור אחר כל תאוות-לבו...
מבית ידידו בקעו קולות שמחה. כשנפתחה הדלת, מצא את רעהו מסב לשולחן חגיגי עם קבוצה גדולה של יהודים בלבוש חסידי. הידיד קם אליו מיד ופנה עמו לחדר-עבודתו, כדי לסיים את העיסקה. כשסיימו את פגישתם העסקית, התעוררה סקרנותו של האורח: "מהי הסעודה החגיגית בביתך?", שאל.
הידיד הצטחק קלות והשיב: "זוהי שמחה משפחתית. אבותינו חוגגים כעת בגן-העדן, ואנחנו, נכדיהם וניניהם, מתקשרים אליהם בטלפון כדי ליטול חלק בשמחתם"...
"למה ירמזון דבריך?", תהה האיש.
בעל-הבית ברר את מלותיו בקפדנות: "ודאי אתה זוכר כי הערב חל החג החסידי י"ט בכסלו. אבותינו, שנמנו עם חסידיו של הרבי הזקן, חוגגים עימו כעת בגן-עדן את חג הגאולה שלו, ואנחנו מתוועדים כאן ומשתתפים בשמחתם".
ידו של האיש נגעה קלות במיצחו, כמנסה להיזכר בדבר-מה, אך מיהרה להחליק למטה, כמי שמבקש לשכוח ולהמשיך הלאה. אבל חברו החסיד ניצל את הסדק הדק שנפתח ללבו: "אולי תצטרף אלינו לכוסית 'לחיים'?", הציע, והוסיף: "אחרי הכול, גם אתה תוכל לשוחח בטלפון עם אבותיך החסידים"...
הוא עצמו לא ידע מה גרם לו להתפתות להצעה, שהייתה מביכה למדי מבחינתו. מסביב ישבו חסידים ודיברו על גדולת הרבי הזקן. הם אמרו 'לחיים' ושרו ניגוני-דבקות. בהתחלה חש זר, מנוכר ולא-שייך, ורק מטעמי נימוס לא קפץ ממקומו והסתלק מן המקום. אבל אט-אט לגם עוד כוסית 'לחיים' ועוד כוסית. בגופו פשט חום נעים, והאווירה נראתה לו פתאום נעימה מאוד.
הוא הקשיב לדברי המתוועדים, ויותר משהאזין, היה שקוע במחשבות נוגות על מהות חייו ועל המרחק הרב שעבר מבית אביו. ניגוני-הדבקות של החסידים כמו ליוו את תחושות לבו הנרגשות.
בית אביו החסיד עמד בבהירות לנגד עיניו. הוא ראה את דמותם של החסידים בעיירת הולדתו. נזכר בהתוועדויות חסידיות מעין אלו, שבהן הסתופף בימים עברו. קורות-חייו עברו לפניו, כמו בסרט נע. הנה הוא נער בן חמש-עשרה, מחליט לנטוש את דרכי אביו. הנה הוא מתרחק מחיי היהדות, נושא אשה מחוגי המתקדמים, משתלב בחוגי החברה הגבוהים.
השעות חלפו. הוא שכח לגמרי את כרטיסי התיאטרון שממתינים לו בבית. דמעות זלגו מעיניו, ונפשו סערה בתוכו כפי שלא סערה מימיו.
מאוחר בלילה ליוו אותו שניים מהחסידים לביתו המפואר. הוא נכנס אל חדר-עבודתו, שם צנח חסר-אונים על כורסתו המרופדת. מבטו הורם אל תמונות הדיוקן שמעליה. עיניהם של הרבי הזקן וה'צמח-צדק' כמו פילחו את כליותיו.
עיניו התמלאו דמעות חמות. כל גופו רטט מסערת-נפש עזה. פתאום חלפה בו מחשבה שהפתיעה גם אותו: "ערבית! עכשיו זמן תפילת ערבית!". הוי, כמה זמן כבר לא התפלל!
בבת-אחת זינק ממקומו, נטל את ידיו, ובעוד עיניו נעוצות בדיוקניהם של שני צדיקי-העליון, פרצו מלות התפילה הנשכחות ממעמקי לבו.
מאותו יום השתנה הגביר לבלי הכר. תחילה החליף את כל כלי ביתו בכלים חדשים, כשרים למהדרין. אחר-כך החל לקיים מצוות נוספות, עד שלבסוף חזר להיות שומר תורה ומצוות וחסיד נאמן. כוחה של 'שיחה טלפונית' מגן-עדן...

סיפור חסידי של "הידיעון" ידיעון הכפר פ' ויצא תשס"ט

באדיבות מערכת "שיחת השבוע"

מעגל שנסגר

נולדתי בירושלים, בשבת פרשת ואתחנן, י"א במנחם-אב תרפ"ט. השמחה על הולדתי הייתה מהולה במתיחות הכללית שהשתררה באותם ימים עם הערבים. איש עוד לא ידע כי נרקמת מזימה כוללת, שעתידה להקיף ערים רבות ברחבי הארץ.
סבי, הגאון רבי צבי-פסח פראנק, רבה של ירושלים, התכונן לעשות את השבת הבאה, פרשת עקב, בחברון - לרגל שבת 'שבע ברכות' של אחייניתו, בת גיסו, הרב אורלנסקי, רבה של זיכרון-יעקב. עם לידתי שונתה התכנית והוחלט שהסבא יישאר בירושלים וישמש סנדק בברית-המילה שלי.
בבוקר שבת פרשת עקב החלו הפרעות. יהודי ירושלים הסתגרו בבתיהם. גם סבי נותר בביתו. אבי, ר' תנחום, ושתי אחיותיי, החליטו להסתכן בהליכה ל'שערי צדק', מקום הברית. בהגיעם לשם פגשו את דודם, רבי אריה לוין, שהתגורר בקרבת מקום. רבי אריה שימש לבסוף סנדק בברית.
ביום ראשון הגיעו לירושלים הידיעות הקשות על הטבח בחברון. כמו-כן נודע על אירועי הדמים ברחבי הארץ, ובכלל זה בירושלים עצמה. בין הנטבחים בחברון היה גם הרב אורלנסקי, אבי הכלה. החתן והכלה עצמם נמנעו ברגע האחרון מלהגיע לחברון, ובכך ניצלו חייהם.
סבי קיבל את הידיעות בצער עמוק ביותר. בתוך היגון הרב על גדיעת חייהם של יהודים בכלל ושל בני משפחה בפרט, היה מקרה אחד שהסב לסבא ייסורי-נפש, שלא נרפאו כל ימי חייו.
וזה דבר המקרה:
כשנה קודם לכן פנה אליו ראש ישיבת חברון, הגאון רבי משה-מרדכי אפשטיין, וביקש את התערבותו בעניינו של אחד התלמידים, תושב ניו-ג'רסי שבארצות-הברית. אותו בחור נפשו חשקה בתורה, אך הוריו לחצו עליו לחזור לביתו בגלל הסכנה הנשקפת בארץ-ישראל.
סבי היו לו מהלכים בקרב יהודים בחו"ל, והרב אפשטיין ביקשו להפעיל את השפעתו על ההורים שיניחו לבנם להישאר בישיבה. ואכן, סבי נכנס לעובי הקורה, והבחור נשאר בחברון. בחור זה היה בין הנטבחים באותה שבת. הירצחו רבץ אפוא על מצפונו של סבי והוא מיאן להתנחם עליו.
שנים חלפו. בחודש כסלו תשכ"א כבר הייתי נשוי ואב לתינוק, וגוייסתי לשירות מילואים. לילה אחד נכנסתי לשיחה עם אחד החברים ביחידה, שנתגלה כבקי בתולדות ארץ-ישראל. משום-מה עלה העניין של פרעות תרפ"ט וסיפרתי, כמשיח לפי תומי, על הבחור מניו-ג'רסי שנרצח בישיבה בחברון.
בן-שיחי הקשיב בתשומת-לב ואמר: "עתה נשלמה התמונה כולה". מתברר שהלה ידע את המשך הסיפור בלא שידע את ראשיתו. וכך סיפר: אביו של תלמיד הישיבה מחברון היה סנטור בבית-הנבחרים האמריקני. אמנם הוא לא חבש כיפה, אך החשיב עצמו יהודי דתי. בנו, שהתחזק בשמירת תורה ומצוות, ביקש ללמוד בישיבה בארץ-ישראל דווקא. באין-ברירה נכנעו הוריו לרצונו.
לאחר ששכלו את בנם, בפרעות תרפ"ט, הפך האב השכול את אבלו למנוף של פעילות למען היישוב היהודי בארץ-ישראל. הוא פתח במסע לחצים נמרץ על משרד-החוץ האמריקני, שיתבע מממשלת בריטניה לחדול ממתן יחס מועדף לערביי ארץ-ישראל לעומת תושביה היהודים.
פעולותיו של האב השיגו את המטרה, והדיפלומטיה הבריטית נכנעה ללחץ האמריקני. הנציב העליון, ג'ון צ'נסלור, שהעניק לערבים יחס אוהד ונהג ביהודים יד קשה, הוחלף בארתור ווקוף, שהיה הנציב הטוב ביותר ליהודי ארץ-ישראל.
בימי כהונתו של ווקוף הייתה הרווחה ליהודי היישוב. ווקוף פתח את שערי הארץ לעליית יהודים. לעלייה זו הייתה השפעה מכרעת על המאזן הדמוגרפי בארץ, לטובת היהודים. לימים התברר כי בזכות מדיניות זו גם ניצלו רבים-רבים מגיא ההריגה באירופה.
בסיום שיחתנו חשתי כי אני מוכרח לפגוש את סבי ולספר לו על כך. חשבתי כי הדברים עשויים להביא מעט נחמה לליבו הדווי, כאשר יֵדע את ההתפתחויות החיוביות לאחר הירצחו של תלמיד הישיבה הקדוש.
חזרתי לביתי ביום רביעי בלילה. בשבת הקרובה עתיד הייתי לראות את סבי, אך חשתי דחף עז לפגוש אותו כבר באותו לילה.
כשהגעתי לבית סבי שמח לקראתי אך היה מופתע משעת הביקור. "יש לי סיפור בשבילך", פתחתי ושיתפתי אותו בפרטים החדשים שנודעו לי. הוא ישב והקשיב, ודמעות של התרגשות זלגו מעיניו. "לא היית צריך לטרוח כל-כך", אמר, "אבל שימחת אותי מאוד שלא חיכית לשבת". ישבתי בחברתו עוד שעה קלה, וקודם שנפרדנו שב על דבריו כי שימחתי אותו מאוד.
בשבת בבוקר, כ"א בכסלו (תשכ"א), יצאתי מביתנו בשכונת בית-וגן בדרכי לבית סבי שליד שכונת קטמון. בדרך עצרתי ליד בית אחותי, ושם קיבלתי את הבשורה הקשה על מותו הפתאומי של סבי, שעה קלה קודם לכן.
באותם רגעים של עצב עמוק נדמה היה לי כי אני שב ושומע את קולו של סבי האומר לי, פעם אחת ועוד פעם: "שימחת אותי מאוד שלא חיכית לשבת".
מאז מלווה אותי תחושת סיפוק עמוקה על שהספקתי להביא לידיעתו את דבר הישועה וההצלה שהתערבותו בעניין הבחור הביאה לאלפי יהודים ולארץ-ישראל.
(לפי סיפורו של הנכד, ר' יעקב פרנק, לירוחם לנדסמן מ'משפחה'

סיפור חסידי של "הידיעון" ידיעון הכפר - פ' תולדות תשס"ט

באדיבות מערכת "שיחת השבוע"

הצייר המתבולל

אחת הדמויות המיוחדות שהסתופפו בחצר הרבי מליובאוויטש בברוקלין הייתה של הצייר החסיד ר' הענדל ליברמן. מצחו הגבוה, עיניו הנבונות וזקנו הלבן, שיוו לו חזות מרשימה ביותר. את מרבית שעותיו הקדיש לתורה ולתפילה, ובזמן שנותר היה מצייר.
את ההשראה לציוריו שאב מן ההוויי החסידי, ובעיקר אהב לצייר את העולם החסידי של רוסיה: חסידים בשטיבל יושבים ומתוועדים, חסידים מאריכים בתפילה, רוקדים ריקוד חסידי עליז. ביצירותיו אפשר להביט עוד ועוד ובכל פעם לגלות פרטים חדשים ומרתקים.
יום אחד, כשעבר על-פני הרבי, פנה אליו הרבי לפתע: "נודע לי כי בעוד זמן-מה תיערך בעיר פלונית תערוכת ציורים גדולה וחשובה. כדאי שגם אתה תציג בה את ציוריך".
למרות הפתעתו, לא הוסיף ר' הענדל לשאול דבר. עוד באותו יום בירר את הפרטים הקשורים בתערוכה שעתידה הייתה להיערך באחת מעריה הגדולות של אמריקה. הוא עשה את כל הסידורים הכרוכים בהצגת ציוריו בתערוכה והתכונן לצאת לדרך.
לפני צאתו ביקש, כנהוג, את ברכת הרבי. נוסף על הברכה, זכה גם להוראה מפתיעה שנייה. "כדאי שלא תתאכסן במלון היהודי המצוי באותו רובע, אלא דווקא במלון אחר, שאיננו בבעלות יהודית"...
ר' הענדל, נפעם למשמע ההוראות הבלתי-שגרתיות, הבין כי דבר-מה טמיר ונעלם חבוי מאחורי כל העניין. ביום המיועד נסע ר' הענדל ועמו מבחר ציוריו לתערוכה הגדולה.
דמותו המיוחדת של הצייר היהודי וציוריו החריגים בנוף התערוכה, משכו אליהם תשומת-לב רבה מצד המבקרים. גם שם, כמו בביתו, לא שינה ר' הענדל את אורחותיו. חוץ מהשעות שעשה ליד ציוריו, בילה את מרבית זמנו בחדרו שבמלון, עוסק בתורה ומאריך כדרכו בתפילה.
זה היה בשעת בוקר מוקדמת של היום השלישי לשהייתו במלון. ר' הענדל ישב בחדרו, עטור בטלית ובתפילין, לאחר שכבר סיים את תפילת שחרית. הוא עיין בספר חסידות שהיה פתוח לפניו, ואז נשמעו שתי נקישות קלות על דלת החדר.
האיש שעמד על מפתן החדר היה בעל חזות אמריקנית טיפוסית, ור' הענדל לא יכול היה לדעת אם הוא יהודי אם לאו. האיש הביט בר' הענדל וסימני התרגשות ניכרו על פניו. הוא חייך קלות במבוכה ואז שאל: "אפשר לשאול ממך לזמן-מה את הטלית והתפילין?"...
ר' הענדל התרגש למשמע הבקשה הבלתי-צפויה. הוא סקר את האיש בתדהמה והנהן בראשו לחיוב. בזריזות חלץ את התפילין, הסיר את הטלית ומסרן לאיש האלמוני. "אני מתארח בחדר הסמוך, וכשאסיים, אשיבן לך", אמר האיש ונעלם מאחורי הדלת.
כעבור שעה קלה קלטו אוזניו של ר' הענדל קולות מוזרים בוקעים מעבר לקיר החדר. הוא עשה את אוזניו כאפרכסת וזיהה קולות של בכי קורע-לב. היה ברור לו כי סערת נפש עזה עוברת על הזר השכן.
לאחר זמן שב האיש והחזיר את הטלית והתפילין. ר' הענדל הבחין בעיניו האדומות מבכי, אך בחר לשתוק ולא לשאול מאומה. כך חזר ונשנה הדבר גם בימים הבאים. כעת כבר הבין ר' הענדל מדוע שלחו הרבי לשם.
בבוקר היום האחרון לתערוכה שב האיש והתייצב בפתח חדרו של ר' הענדל כדי לשאול את הטלית והתפילין. אולם הפעם לא נטלן ויצא, אלא התמהמה מעט בפתח. ר' הענדל הבין כי ברצונו לשוחח עמו ועל-כן הזמינו לשבת.
האיש התיישב מול ר' הענדל ואנחה כבדה פרצה מגרונו. חלפו רגעים אחדים של שתיקה, ואז החל לגלות את מסתורי ליבו. "פעם, לפני שנים, הייתי תלמיד-ישיבה בעיר פלונית שברוסיה. עם עלות הקומוניסטים לשלטון נסחפתי אחריהם, כרבים מבני-הנוער היהודי. אט-אט ניתקתי את עצמי מכל קשר אל היהדות ומאז אני מנהל את חיי כגוי גמור".
עיניו של האיש היו מלאות דמעות. אנחה כבדה נוספת בקעה מליבו. "הכול יכול היה להימשך כך, אילולי הגעתי לכאן, כדי להציג את ציוריי בתערוכה, ואז ראיתי אותך. דמותך ריתקה אותי מהרגע הראשון ולא הצלחתי להתיק את עיניי ממך. יום אחד גיליתי כי אנחנו שוכנים בחדרים סמוכים. ואז שמעתי קולות עולים מחדרך. כשהטיתי את אוזניי, נעשו הקולות מוכרים לי. אלה היו קולות של תפילה"...
כשסיים האיש לשפוך את ליבו, בא תורו של ר' הענדל לומר את דברו. בחכמה רבה שילב דברי התעוררות עם מילות נוחם ועידוד, כדי להשיב את האיש לצור-מחצבתו. בסופו של אותו יום נטל ר' הענדל את שמו וכתובתו של האיש ונפרד ממנו בלבביות.
סופו של סיפור מופלא זה, נעלם ונשגב לא פחות מראשיתו:
בשובו, דיווח ר' הענדל לרבי על כל קורותיו במשך ימי התערוכה, כשהוא מתאר בפרוטרוט את סדרת פגישותיו עם הצייר המתבולל. "האם עליי להוסיף לשמור עמו על קשר?", שאל את הרבי. תשובתו המפתיעה של הרבי הייתה: "לא, אין צורך"...
כעבור כמה שבועות הבחין ר' הענדל בידיעה קצרה בעיתון שדיווחה על פטירתו של אותו צייר

סיפור חסידי של "הידיעון" ידיעון הכפר - פ' חיי שרה תשס"ט

באדיבות מערכת שיחת השבוע

גאונות שנחשפה

כשהגיע אריה, בנו של הגאון רבי יעקב-יהושע, בעל הספר 'פני-יהושע', לפרקו, זרמו הצעות השידוכין מכל עבר. אין כל פלא. מחותן כזה אין מוצאים בכל מקום, וכל הורה התברך שבתו תינשא לבנו של הגאון המפורסם.
הכול הניחו, שאצל אב שכזה גדל בן לתפארת. התפוח, היו בטוחים, לא נפל רחוק מן העץ. אולם המציאות היתה שונה לגמרי. הבן, לא זו בלבד שלא היה גדול בתורה, אלא הרבה למטה מזה: הוא היה רחוק לגמרי מכל עולם הלימוד, הפלפול והעיון.
בחור פשוט היה, שלא הצטיין בכישוריו ובתפיסתו. אמנם היה חביב ונעים-סבר, אך לא גילה הבנה יתירה בתורה. לא אחת היה נקלע למצבים לא נעימים, כשזרים ניסו לפתח עמו שיחה בנושאי לימוד. במבוכה היה מתנצל ומסב את השיחה לנושא אחר.
לא כך זכרוהו כולם. כילד דווקא הפתיע בכשרונותיו ובשקדנותו. אבל משהו קרה לו בבגרותו. שוב לא ראוהו שוקד על תלמודו כבעבר, וגם הבנתו נתגלתה כמוגבלת למדי.
עובדה זו לא הרתיעה את השדכנים. ההצעות היו רבות וטובות. משפחות חשובות ומיוחסות, גבירים ובעלי-עמדה. איש מהם לא התעניין יתר על המידה במהותו של הבחור אריה. כאילו היה מובן מאליו שהוא כליל השלימות אם גדל אצל אב כזה...
כמנהג הימים ההם הוסכם על השידוך על-ידי ההורים. הגאון נענה לאחת ההצעות, ואביה של הנערה, שהיה תלמיד-חכם ועשיר מופלג, לא ידע את נפשו מרוב אושר.
ימים אחדים לפני מועד החתונה, יצאה משפחת החתן לעיר מגוריה של הכלה. האב הנרגש, בלוויית חשובי עירו, יצאו לקדם את פני החתן והמחותנים בפאתי העיר. לא לעיתים קרובות מגיע אורח כה חשוב לעיר, ועוד כדי לחוג בה את שמחתו-שלו.
בהזדמנות זו התוודע המחותן לחתן והחל לשוחח עימו. לאחר מילות נימוסים קצרות גלשה השיחה לתחום התורני. המחותן העלה נושא בתורה, וביקש לשמוע את דעתו של חתנו המיועד. לא נדרש לו זמן רב כדי לגלות, כי החתן הנכבד אינו מוצא את ידיו ורגליו בנושא, וכי רחוק הוא מלהיקרא תלמיד-חכם כרחוק מזרח ממערב.
האב הנרגש הזדעזע. הוא לא העלה על דעתו להשיא את בתו לאדם שבקושי יודע ספר. הפיצוץ היה בלתי-נמנע. החתונה נתבטלה, תוך אי-נעימות רבה לגאון, לאבי הכלה ולתושבי עירו. הגאון ובנו מצאו את עצמם בדרכם חזרה לביתם, כשהם אפופי יגון.
בדרכם חנו בעיר ברזן. רב העיר, רבי יחיאל-מיכל הלפרין, שמח מאוד על ההזדמנות לארח בביתו את הגאון ובנו. הוא קיבלם בכבוד גדול, ופתח בשיחה תורנית. עד מהרה הבחין, כי על פני אורחו נסוכה ארשת עצב.
רבי יעקב-יהושע סיפר את כל מה שקרה. על בנו חסר-הכישרונות, על החתונה שהתבטלה. אנחה עמוקה פרצה מחזהו. הרב האזין לדברים, הביט בעין בוחנת על הבחור, ומשהו בדמותו קסם לו.
"יש לי נערה יראת-השם, רחל שמה", אמר לגאון. "אשמח מאוד להביאה בקשרי-שידוכין עם בנך". ההצעה הבלתי צפויה התקבלה בשמחה רבה על ידי הגאון ובנו, שלא חששו עוד כבעבר, כיוון שהמחותן החדש ידע את כל האמת, וגם הכיר את הבן מקרוב ועמד על טיבו.
החתונה התקיימה בשעה טובה ומוצלחת, והזוג הצעיר נשאר לגור בעיר ברזן, כשכל תושבי העיר נדים בראשם לשידוך המוזר שעשה הרב המקומי, אשר לקח לו לחתן בחור פשוט שידיעותיו בתורה דלות ביותר.
חלפו הימים, והחיים חזרו למסלולם. יום אחד, כשנכנס חתן הרב לבית-המדרש של הישיבה לתפילת מנחה, מצא בו התרגשות והמולה. הכול שוחחו אלו עם אלו, והיו שקועים בוויכוחים ובדיונים.
"מה קרה? על מה הרעש?", שאל אריה, החתן הצעיר, את אחד הבחורים המתווכחים. הלה לא טרח אפילו לענות. מה לו לאריה ולשיחה תורנית! החתן ניגש לאחר, ושמע ממנו שבאותו בוקר העלה הרב בשיעורו הקבוע קושיה עמוקה, שאיש מהם לא הצליח עדיין לפותרה.
אריה שמע את הקושיה. על פניו עלתה ארשת תמוהה. מבלי-משים פלט מפיו כמה מלים שיישבו את הקושיה החמורה, בפשטות ובצורה מבריקה. הבחור שמע את הדברים, מיהר לפתוח את הגמרא ורץ אל חבריו לשתף אותם בתירוץ המפתיע.
מיד החלו הכול מדברים על התשובה המופלאה, ובמיוחד על פשטותה המדהימה. ההתרגשות גברה עוד יותר כשנודע מיהו בעל ההברקה הגאונית. לא אחר מאשר אריה, החתן הפשוט של הרב, שישב, כהרגלו, רחוק ממרכז העניינים.
הדבר היה לשיחת היום. הרב מיהר אל חתנו שנתגלה לפתע כתלמיד-חכם שהסתיר את גדולתו. אריה כבר הספיק להצטער על פליטת-הפה שחשפה את סודו, אך היה זה כבר מאוחר מדי. שוב לא היה יכול להסתיר את גדולתו בתורה ובעבודת-ה'.
עם התגלותו נוכחו הכול בידיעותיו הכבירות ובגאונותו המופלאה. לא ארכו הימים והוא נתמנה כראש-הישיבה בעירו, וגדולתו התפרסמה ברבים במיוחד עם צאתו-לאור של ספרו - 'פני-אריה'.

סיפור חסידי של "הידיעון" ידיעון הכפר - פ' וירא תשס"ט

באדיבות מערכת שיחת השבוע

מלון לשבת

כבר שעת צהריים מאוחרת של יום שישי ורבי ישעיה מסתובב עדיין בסימטאות עיירת מגוריו, זוכוביצה. לא עסקיו הם הממריצים אותו להלך ברחובות. טחנת הקמח שבבעלותו נעולה זה מכבר, מוכנה לשבות במשך השבת. לכאורה יכול היה להתפנות להקביל את פני השבת. אך הוא עדיין חסר-מנוחה.
ר' ישעיה ממתין ומצפה לאורחים. אמנם איש לא הודיע לו שישבות בביתו, אך הוא מצפה בכל-זאת. אולי יזכה ויזדמן לעיירה אורח שאפשר להזמינו. כך הוא מתהלך על הדרך הראשית של העיירה וממתין לאורח מזדמן.
מצוות הכנסת-אורחים היתה חביבה עליו ביותר. מאורחיו לא חסך דבר. במיטב המעדנים היה מכבד אותם. מציע עבורם את מיטב הכסתות. אגף מיוחד בביתו הוקצה עבור אורחים, ומשרתיו היו דרוכים למלא את כל מחסורם.
אכן, הכול ידעו כי הכנסת-אורחים היא המצווה של ר' ישעיה. בכלל היו בני העיירה מעריכים אותו על התנהגותו הישרה ועל הידוריו בקיום המצוות. גם בשעה שהיה עסוק בעבודתו בטחנת-הקמח היו שפתיו ממלמלות. פעמים הוא קורא פרקי תהילים, ולפעמים משנן את לימודו. אך יותר מכול השתדל בהכנסת-אורחים.
השעות נוקפות, והוא עדיין מחכה. השבת אין לו שום אורח, וזה הרי לא יתכן. איך אפשר לעשות את השבת בלא אורחים? ופתאום מה רואות עיניו - מרחוק מתקרבת עגלה רתומה לסוסים, ובתוכה יושבים שלושה סוחרים יהודים.
ר' ישעיה רץ לקראתם בשמחה רבה והזמינם לעשות אצלו את השבת. אך אכזבתו היתה רבה. הסוחרים מיהרו אל העיר הסמוכה, וכלל לא עלה על דעתם להשאר בזוכוביצה. הם רצו לשבות בקרב הקהילה היהודית הגדולה בעיר.
לא הועילו הפצרותיו של ר' ישעיה. השלושה היו נחושים להמשיך בדרכם. מה להם, סוחרים עשירים, בעיירה נידחת אצל איזה יהודי בלתי-מוכר, אפילו שהוא כה נדיב?
עגלתם התרחקה כשהיא מותירה אחריה ענן אבק. ר' ישעיה עדיין לא התייאש. הוא פנה ללכת לביתו, אך לא הותיר את המערכה נטושה. אחד ממשרתיו נצטווה לעמוד בדרך הראשית, שמא יסובו הסוחרים על עקבם. אולי יתחרטו? מן הראוי שיימצא מי שינחם הישר לביתו.
ליבו כאילו צפה את העתיד להתרחש. עגלתם של הסוחרים לא הספיקה להתרחק כברת-דרך ארוכה, כאשר ניתק אחד מצירי העגלה והאופן נפל ונשבר.
המשרת, שהבחין מרחוק במתרחש, מיהר לספר על כך למעבידו. ר' ישעיה נתן לו אופן חדש כשהוא מורה לו להביא את הסוחרים עמו. הרי השעה מתאחרת, והשבת מתקרבת.
תחילה חשבו הסוחרים לתקן את התקלה ולהמשיך בדרכם, כמתוכנן. אולם מלאכת התיקון התארכה יותר מהמשוער. היום כבר נטה לערוב. לא נותרה ברירה. הסוחרים נאלצו להישאר בעיירה למשך השבת.
עצבונם ואי שביעות רצונם ניבטו מפניהם. בהחלט היו מאוכזבים, כי נגזר עליהם לבלות את השבת בניכר, הרחק מהחברה הנעימה שבעיר.
ר' ישעיה, לעומתם, היה מלא שמחה ועונג. אי-אפשר כלל לתאר כמה נהנה מהעובדה שגם השבת יתארחו יהודים בביתו והוא יקיים מצווה חשובה זו של הכנסת-אורחים. אבל עצבונם של האורחים פגע בשמחתו, והוא חיפש דרך לרצות אותם.
נסיונו הרב כבר היקנה לו חוש מיוחד. הוא ידע היטב איך להתנהג אם אורחים, ולגרום להם להרגיש כמו בבית. הפעם לא עלה הדבר בידו. פניהם של האורחים נשארו נפולות.
"רציתי לעדכן אתכם בדבר תנאי האירוח כאן", פנה ר' ישעיה אל אורחיו, בעוד הם מתארגנים בחדרים שהוקצו עבורם. "אתם נמצאים כאן לראשונה, ובוודאי אינכם יודעים את הסדרים".
האורחים הרימו אליו עיניים תמהות. אלו סדרים עשויים להיות בבית יהודי שמארח אורחים לשבת?
"הקשיבו היטב", הטעים ר' ישעיה, "בפונדק זה התשלום עבור יום אחד הוא חמישה זהובים. זה אמנם מחיר די יקר, אולם הוא כולל את כל הסעודות מעכשיו ועד למלווה-מלכה במוצאי-שבת. תוכלו לאכול כאוות נפשכם. גם המשרתים כלולים במחיר, והנכם רשאים להזמין כל דבר שתרצו".
האורחים תמהו בראשונה על היהודי שמבקש כסף תמורת האירוח, אך מצד שני השתפרה הרגשתם. לא עוד אורחים הם, אלא לקוחות לכל דבר. מעתה נהגו כאורחי בית-מלון. הזמינו ברוחב-לב כל מאכל שחפצו, והרגישו עצמם בנוח. השבת עברה עליהם בנעימים, כשמארחם טורח לספק את כל מבוקשם.
יצאה השבת. האורחים ארזו את חפציהם והושיטו למארחם את התשלום. "לא, ידידיי", קרא ר' ישעיה בחיוך רחב, "חלילה לי לקבל כסף תמורת מצוות הכנסת-אורחים".
נוכח מבטי התמיהה הסביר: "כשראיתי עד כמה אתם מצטערים שנאלצתם להישאר כאן לשבת, נאלצתי להציג את ביתי כ'פונדק' יוקרתי, כדי לגרום לכם הרגשה נוחה ולהנעים את שהייתכם בביתי".
הסוחרים, שלמדו בינתיים להכירו, הודו לו בחמימות על ה'תרגיל' המקורי, ור' ישעיה ביקש דבר אחד בלבד: "להבא, אל תצאו לדרך בשעה כה מאוחרת בצהרי יום-השישי"...

סיפור חסידי של "הידיעון" ידיעון הכפר- פ' לך-לך תשס"ט

באדיבות מערכת שיחת השבוע

איך נראה אליהו הנביא

תלמידי הבעל-שם-טוב ידעו שרבם זוכה ל'גילוי-אליהו' ורצו גם הם לזכות בכך. בהזדמנויות רבות ביקשו מרבם שיראה להם את אליהו הנביא, שהתגלותו מרוממת את האדם לדרגות גבוהות ונשגבות.
"אליהו הנביא הרי הוא מלאך-הברית", ענה להם הבעל-שם-טוב. "בכל מקום ובכל זמן שמכניסים תינוק בבריתו של אברהם אבינו, נמצא שם אליהו זכור לטוב".
זאת ידעו התלמידים. אליהו הנביא אכן נמצא בכל ברית-מילה, אך אין הכול רואים אותו. הם ביקשו לזכות לראות את אליהו במו-עיניהם. לאחר הפצרות רבות, נעתר הבעל-שם-טוב, והבטיח להם כי במסיבת ברית-המילה הקרובה, יזכו לראות את אליהו הנביא.
לרוע המזל חלפו ימים ושבועות ולא נזדמנה ברית-מילה באזורם. עם הזמן דעכו הציפיות, והתלמידים חדלו להיות דרוכים כל-כך.
אחרי כמה שבועות נולד בן זכר לאחד מתושבי המקום, יהודי עני ופשוט. ביום השמיני ללידתו הביאוהו לבית-המדרש, למולו כדת-וכדין. הציבור התפלל תפילת שחרית קודם הברית, ובינתיים נכנס לבית-המדרש איש זר, אורח במקום, שהתיישב בקרן-זווית ושקע בספר שנטל מן הארון.
הבעל-שם-טוב הגיע לבית-המדרש לאחר התפילה, כדי להשתתף בברית. לאחר הברית ביקש ספר מסויים לעיין בו. אחד התלמידים ניגש להביא את הספר, אך לא מצא אותו בארון-הספרים.
הוא הציץ על השולחנות, ולא מצא. חיפש שוב ושוב בכל הפינות והעלה חרס בידו. עז היה חפצו של התלמיד למלא את ציווי רבו, והוא גייס לעזרתו אחדים מחבריו. אך למרות כל החיפושים - לא נמצא הספר.
בינתיים נזכר מישהו בזר שנכח בבית-המדרש אותו בוקר והחזיק ספר בידו. אולי זה הספר המבוקש? יצאו לחפשו, ואכן, הוא התהלך להנאתו ברחוב העיר. בלי גינונים מיותרים בדקו תלמידי הבעל-שם-טוב בכליו, והאבידה נמצאה בתרמילו.
"ככה!", צעקו התלמידים, "באת ללמוד תחת קורת בית-המדרש ונמצאת גונב ממנו?!". גררו אותו בכוח לבית-המדרש, וכמעט עשו בו שפטים.
"אל תעשו לו מאומה", גער בהם הבעל-שם-טוב בתוקף, "הכרת-פניו עונה בו, שאינו גנב".
צייתו להוראת רבם, ושילחו את הזר לנפשו. לאחר זמן לא רב שוב נערכה ברית-מילה בבית-המדרש. הכול נאספו במקום, ובזמן התפילה שוב הופיע האיש הזר, שישב והגה בספר.
הרך הנולד הובא לבית-המדרש, והזר מיהר לקום ממקומו, כשאחריו קמים הכול לכבוד המצווה. הברית נערכה כדין, ושוב נשנה המקרה הקודם. הבעל-שם-טוב ביקש לעיין בספר מסויים, והספר לא נמצא במקומו הקבוע. מיד נזכר מישהו שראה את הספר בידיו של הזר בזמן התפילה. ושוב, היהודי נמצא ברחוב כשהוא קורא בספר תוך-כדי הליכה.
בבית-המדרש היו מי שזיהו אותו מיד ורצו להענישו על שבפעם השנייה הוא מעז לגנוב ספרים. "יד אל תיגע בו!", הזהיר הבעל-שם-טוב, "הכרת-פניו עונה בו שאיננו גנב".
חזקה על התלמידים מצוות רבם ושיחררוהו. לאחר שהלך האיש אמר הרבי לתלמידיו: "פעמיים ראיתם את אליהו הנביא פנים אל פנים. פעמיים הייתם שולחים בו יד לולא עצרתי בעדכם".
התלמידים הרכינו את ראשיהם מכלימה. עצב כבד ירד עליהם. הרי רבם הודיעם שאליהו הנביא מגיע לברית-מילה, והנה לא זו בלבד שלא טרחו לחפשו ולראותו, אלא אף ביזוהו וכמעט היכו אותו. שתי הזדמנויות-פז הוחמצו בזו אחר זו.
התחננו התלמידים לפני רבם, שיואיל בכל-זאת להעניק להם הזדמנות נוספת לראות את אליהו. הבעל-שם-טוב נעתר בפעם השלישית. "הפעם תראוהו בהיותכם בדרך", הודיע לתלמידיו, ודבריו הישרו עליהם שמחה גדולה.
העגלון רתם את הסוסים, והצדיק יצא עם חבורת התלמידים לאחד ממסעותיו השיגרתיים. דרכם עברה ביער, ולפתע שעט לקראתם איש-צבא מהודר, חמוש בנשקו, רוכב על סוס אביר.
פחד נפל על התלמידים. האיש עצר את מרוצת סוסו ופנה לעברם. הוא ביקש אש להצית את מקטרתו. הבעל-שם-טוב הורה לאחד התלמידים לתת לו.
איש-הצבא רכן לעבר האש שהוגשה לו. האור החיוור נשפך על החבורה, והאיש הבחין ברבי היושב במרכז. "מה שלומך, ר' ישראל?", שאל בפולנית, ונימת קולו נשמעה רכה וידידותית.
האיש חיבק את הצדיק בחום, כשהוא נושק לו בחיבה, והשניים שוחחו מעט. התלמידים לא הבינו הרבה מהשיחה, שהתנהלה ברמזים, ולאחר מכן האיץ הלה בסוסו והתרחק מהמקום בדהרה.
דממה שררה בעגלה הנוסעת. איש מהתלמידים לא הצליח לפענח את המאורע התמוה. הכול שקעו בהרהורים, והסוסים המשיכו בדרכם.
"הבטחתי שתראו את אליהו הנביא בדרך", קטע הבעל-שם-טוב את השתיקה. "הבטחתי - וקיימתי. איש-הצבא המהודר שפגשתם, הינו לא אחר מאשר אליהו הנביא".
בשומעם זאת חשבו התלמידים לרוץ בעקבות הרוכב, אך הוא כבר
נעלם מעיניהם ולא נראה עוד...

סיפור חסידי של "הידיעון" ידיעון הכפר - פ' נח תשס"ט
באדיבות מערכת שיחת השבוע

 חייל יהודי

כבן שבע היה אלי-לייב (בן ר' יצחק-מאיר) איצקוביץ' כשנחטף מחצר ביתו והובא למחנה צבא רוסי. זמן רב היה נתון ללעג ולהתעללויות מצד הממונים עליו. הללו לחצוהו ללא-הרף שימיר את דתו. לבסוף נשבר אלי-לייב הצעיר, ולמראית-עין התנצר. בתוך ליבו נשאר יהודי ואף השתדל לשמור בסתר כמה מהמצוות.
הזמן שחלף והסביבה הגויית עשו את שלהם. אט-אט התנתקו עוד ועוד נימים בחבל שחיבר אותו ליהדותו. דמות הוריו היטשטשה בזיכרונו והוא אימץ את אורחות חייהם של חבריו במחנה.
חלפו שנים רבות. יום אחד, כשכבר היה חייל לוחם, קיבל חופשה שבה הותר לו - בפעם הראשונה מאז נחטף מביתו - לבלותהּ היכן שירצה. הוא עוד זכר את שם עירו ואת שם הוריו. בלב פועם יצא לדרך, בתקווה לפוגשם.
התרגשות עזה מילאה אותו כשנקש על דלת בית-ילדותו. בפתח עמדה אישה מבוגרת. ליבו נחמץ למראה אימו, שעיניה היו כבויות ופניה חרושות קמטים. השנים הרבות והצער העמוק על היעלמות בנה נתנו בה את אותותיהם. אימו לא זיהתה אותו. קשה היה למצוא דמיון בין ילד החמד, בעל הפאות והכיפה, לחייל החסון שעמד כעת מולה.
הוא ביקש להיכנס פנימה והחל להתעניין בה ובבעלה. "הלך לעולמו לפני כמה שנים", אמרה בעצב. ליבו נצבט. פעמים רבות כל-כך הגה באביו, שאת פניו כמעט לא זכר. שוב לא יזכה לראותו. הוא הוליך את אימו סחור-סחור, כדי שלא תתרגש יתר על המידה, על שלבסוף נתוודע אליה.
אלי-לייב ואימו נפלו זה בזרועת זה. שעה ארוכה ייבבה האם בהתרגשות, מתקשה לעכל את הבשורה: בנה האובד, המת בעיניה, חזר אליה! שבוע ימים בילה בחברת אימו, מתענג על כל רגע, דולה ממנה פרטים על ילדותו, על עצמה ועל אביו המנוח; מספר לה את קורותיו כל השנים.
כשעמד לחזור למחנה פנתה אליו אימו בבקשה מיוחדת: "לא-הרחק מכאן, בעיר לאדי, יושב רב גדול. אנא ממך, סע אליו לקבל את ברכתו".
תחילה סירב. "שנים ארוכות אינני שומר תורה ומצוות ואני חי ונראה כגוי לכל דבר. איך אתייצב כך לפני הרבי?!", טען. האם לא ויתרה. חשוב היה לה שיתברך מפי הצדיק. "בכל-זאת", התחננה אליו, "אני רוצה שהרבי יברכך שתסיים את שירותך הצבאי ותחזור אליי בשלום. עתה, לאחר ששבתי וראיתיך, איני מוכנה לאבד אותך שנית!"...
החייל נכנע ונסע ללאדי. בפתח ביתו של הרבי השתרך תור ארוך, אולם הרבי הורה לגבאי הממונה, להניח לחיילים יהודים להיכנס אליו ללא המתנה. כשהבחין בו הגבאי הוליכו מיד לראש התור. קודם שנכנס פנימה, סייע לו הגבאי לרשום על פתק את שמו ושם אימו.
יראה גדולה אפפה אותו. בימי חלדו ידע יראה ופחד פעמים רבות. יראה מפני קצין בכיר, יראה בשדה הקרב; אך זו הייתה שונה. למראה דמות הרבי חש יראת רוממות. הוא הושיט את פתקתו לרבי, והרבי נטלה מידו ושאל כמה שאלות. "הקב"ה יצליחך בכל אשר תפנה", בירכו. אחר-כך העז וביקש מהרבי מטבע לשמירה, כפי שהורתה לו אימו לעשות. "הקב"ה ישמור אותך גם בלי מטבע וייתן לך תבונה לבחור בדרך הנכונה", אמר לו הרבי, נותן בו עיניים חודרות ומלטפות גם-יחד.
בצאתו החוצה חש אושר בלתי-מוסבר. כאילו הצליח לגשר על שנים רבות של נתק ולהתחבר שוב אל שורשיו היהודיים.
ביום שבו חזר למחנה התקבלה פקודה מהצאר, לאפשר לכל החיילים לחזור לדת אבותיהם. נתון לרושם הפגישה עם הרבי בלאדי, היה אלי-לייב הראשון שהזדרז להצהיר על שובו לדרך אבותיו.
מכיוון שהיה בחור נבון וחייל טוב, התאמצו מפקדיו להניאו מצעדו זה. כשנכשלו בניסיונם, גייסו לעזרה כומר צעיר, וזה דיבר על ליבו. "גורלך יהיה כגורל כל היהודים הנרדפים", אמר הכומר. "יהודי מצורע יקראו לך. לעומת זאת, אם תישאר עמנו תתקדם במעלות הקצונה ומצפים לך חיים טובים!".
אלי-לייב עצם את עיניו ונזכר בפניו של הרב מלאדי ובמילים שאמר לו בטרם נפרדו - "הקב"ה ישמור אותך... וייתן לך תבונה לבחור בדרך הנכונה". כן, ידע, הוא יבחר בדרך הנכונה.
"לא מרצוני המרתי את דתי אלא מתוך לחץ וייסורים", השיב לכומר. "ילד צעיר הייתי כשנחטפתי באכזריות מבית הוריי ואולצתי לנטוש את יהדותי. כעת חפץ אני לחזור בתשובה שלמה ולכפר על כל שנות חטאיי. ואשר לדבריך - מעדיף אני להיקרא 'יהודי מצורע' ולא 'יהודי מומר' או 'יהודי שהתנצר'".
אלי-לייב עמד בהחלטתו ושב ליהדותו בלב שלם. כעבור זמן תם חוק שירותו הצבאי. הוא חזר אל אימו המאושרת וזכה שגם חלקה הראשון של ברכת הרבי, יתקיים - הקב"ה אכן הצליח את דרכו בכל מה שעשה.
אלי-לייב הקים משפחה יהודית נאמנה והתפרנס כל ימיו בכבוד. לצאצאיו סיפר את סיפור חייו והיה גאה ומאושר על שברגע הנכון קיבל את ההחלטה הנכונה. "ראו מה רב כוחה של ראיית פני צדיק, אפילו פעם אחת", אמר להם. "בזכותה השתנו חיי מן הקצה אל הקצה, ונשמתי ניצלה מרדת שחת".
 

 סיפור חסידי של "הידיעון" ידיעון הכפר - סוכות תשס"ט

באדיבות מערכת שיחת השבוע

סוכה שנעלמה

זה היה בערב חג-הסוכות תרע"ה. מלחמת-העולם הראשונה, שהתנהלה במלוא עוצמתה, השפיעה לרעה גם על המצב בארץ-ישראל. המצב המלחמתי סגר את דרכי אספקת המזון לארץ ורעב כבד שלט בכול. היישוב היהודי הקטן סבל אבידות רבות, עקב מחסור במזון ובשל מחלות מידבקות שפשטו בכל פינה. אך גם במצב קשה זה, כשהגיע חג ומועד, ניתן היה לחוש אווירת התעלות והתרוממות-רוח.
בערב חג-הסוכות העסיקה את בני ירושלים תעלומה מיוחדת במינה, הקשורה בסוכתו של הצדיק רבי מוטל'ה מצ'רנוביל. עשר שנים חלפו מאז עלה רבי מוטל'ה מרוסיה. גדולי ירושלים קיבלוהו בכבוד רב, ועד מהרה נעשה דמות מרכזית בחבורה זו.
כשהגיע חג-הסוכות הראשון שלו בארץ-ישראל, הופתעו בני ירושלים למראה הסוכה הגדולה והמפוארת שהקים בחצר ביתו. את הסוכה הקים וקישט במו-ידיו, שנתברכו בכישרון אמנותי מיוחד במינו. הסוכה הייתה עשויה עץ משובח, ובדופנותיה גולפו קישוטים מרהיבים הקשורים בחג.
למרבה ההפתעה התברר עוד, כי את שבעת הלוחות שהרכיבו את הסוכה, טרח והביא עמו רבי מוטל'ה מרוסיה. הוא ניאות לגלות, כי לוחות העץ באו לו בירושה מאבותיו ומאבות-אבותיו. כל אחד מהם, אמר, הספיג בעצים האלה רובד נוסף של קדושה.
עשר שנים רצופות נהנו בני ירושלים ממראה הסוכה הגדולה והמפוארת של רבי מוטל'ה, ועיניהם לא שבעו מראות. בכל שנה נהגו לצאת בערב החג לאחר הסעודה מסוכותיהם הדלות, ולחזות ביופייה של הסוכה המיוחדת הזו. סיפורים שונים אף נשזרו בתכונותיה הרוחניות המיוחדות של הסוכה. כך, למשל, סופר, כי הצדיק רבי דוד'ל מללוב, שנהג לבקר בתדירות בסוכה זו, אמר, כי הסוכה היא "מעין סוכה של מעלה".
והנה, אותה שנה, כשיצאו בני ירושלים כמנהגם לאחר הסעודה כדי לפקוד את הסוכה - חשכו עיניהם. תחת הסוכה הגדולה והמפוארת שהכירו, מצאו את רבי מוטל'ה יושב בסוכה קטנה ועלובה. משום כבודו בלעו הבאים את רוקם ונכנסו פנימה כדי לברכו כרגיל בברכת מועדים לשמחה. איש לא העז לשאלו בפירוש לפשר הדבר. תדהמה מוחלטת נשפכה על פני כל הבאים.
בפינות הרחובות התגודדו קבוצות-קבוצות וניסו להעלות ניחושים לפתרון התעלומה. האפשרות כי הרעב והמחסור גרמו לרבי מוטל'ה למכור את סוכתו - נדחתה מכול וכול. בני ירושלים זכרו, שלפני כמה שנים הגיע לעיר הנגיד ר' העשיל גניחובסקי, מהעיר ברדיצ'ב, אשר הציע לרבי מוטל'ה למכור את סוכתו תמורת הון רב ביותר, ונענה בשלילה מוחלטת. הכול ידעו היטב על יחסו המיוחד של רבי מוטל'ה לסוכתו ולא העלו על דעתם אפשרות כי נפרד ממנה מרצונו. אם-כן, לאן נעלמה הסוכה המופלאה?
חודשים מספר הוסיפה תעלומת הסוכה להעסיק את בני היישוב היהודי בעיר, עד שיום אחד נפתרה התעלומה, מכיוון בלתי-צפוי לחלוטין.
זה היה בערב חורפי וקר. באחד מבתי-הכנסת בעיר נערכה סעודת הילולא לאחד מאבות החסידות שבדורות הקודמים. בסעודה נכחו כמה מאנשי העלייה של ירושלים, וביניהם החסיד הישיש רבי ישראל-מאיר גוטליב.
לפתע, בעיצומה של הסעודה, קם רבי ישראל-מאיר הישיש ממקומו וביקש לומר כמה מילים. הושלך הס. "אני מבקש, שסעודה זו תשמש גם סעודת הודיה פרטית שלי", פתח ואמר. "ראוי היה שאערוך סעודה נפרדת, אך מה אעשה והפרוטה אינה מצויה בכיסי".
והוא החל לספר:
"לפני כמה חודשים חלה נכדי הצעיר במחלה קשה. מצבו הידרדר והלך, והרופאים קבעו, שכדי להציל את חייו הוא חייב לעשות כמה אמבטיות חמות בכל יום.
"הלוא יודעים אתם מה משמעותה של הוראה זו בימים טרופים אלו, כשאין להשיג טיפת נפט או גזיר עץ כלשהו להסקה. איך נצליח להשיג מים חמים לכמה אמבטיות בכל יום?
"בצר לי ניגשתי אל מורי ורבי, הצדיק רבי מוטל'ה. סיפרתי לו על מצוקתו של נכדי החולה, והוא שקע בהרהור קל. לפתע התנער ממקומו, כמי שבמוחו צץ רעיון מבריק. הוא קם, אחז בידי והובילני אל מחסן ביתו. בתנועת יד החווה לעבר הפינה. 'משם תיקח עצים', פסק.
"ניגשתי אל הפינה האפלה, ומה אומר לכם? רעדה אחזתני. לוחות העץ המפוארים של סוכת הצדיק היו קשורים ומונחים שם. חשבתי כי עיניי מתעתעות בי, אך הצדיק לא הותיר לי זמן למחשבות. בקול תקיף ציווה עליי: 'קח את העצים, זה פיקוח-נפש, פיקוח-נפש'.
"בלב כבד נטלתי את הלוחות הקדושים, ביקעתי אותם לגזרים דקים, וכך עלה בידינו להסיק מים לאמבטיות חמות בשביל נכדי החולה. ואכן, בחסדי ה', לפני ימים אחדים החלים נכדי היקר ממחלתו, ואני מבקש שסעודה זו תהיה גם סעודת הודיה על רפואתו.
"מה אומר לכם", סיים רבי ישראל-מאיר בהתרגשות, "אינני יודע ממה להתפעל יותר: מהנס שעשה הקב"ה לנכדי, או מאצילות-רוחו של רבנו הקדוש".

סיפור חסידי של "הידיעון" ידיעון הכפר - ר"ה תשס"ט

באדיבות מערכת שיחת השבוע

השערה שהכריעה

ימים אחדים לפני ראש-השנה קיבל רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב איגרת קצרה ובהולה מידידו, הצדיק רבי ברוך ממז'יבוז', וזה תוכנה: מן השמים הודיעו לי כי השנה הבאה צופנת בחובה קטרוגים רבים על אחינו בני-ישראל. לפיכך יש לעשות מאמץ עילאי לבטלם מבעוד מועד.
השכם בבוקר, מיד לאחר הסליחות, יצא רבי לוי-יצחק מבית-הכנסת והחל מסייר ברחובות ברדיצ'ב וסמטאותיה. ביקש הצדיק למצוא איזו זכות מיוחדת שאותה יוכל להציג ביום הדין לפני בית-דין של מעלה ולהכריע בעזרתה את הכף לטובה.
בעוברו ליד בית קטן ורעוע הבחין לפתע באור רוחני דק ועדין האופף את הבית. נקש רבי לוי-יצחק על הדלת, וכעבור רגע היא נפתחה על-ידי אישה צעירה, שבעיניה עמד מבע עצוב ומיוסר.
"דבר לי אלייך, בתי", אמר הצדיק וביקש רשות להיכנס פנימה. האישה, שידעה כי בתקופה זו של השנה נוהג הצדיק לחזר על פתחי הבתים ולהעיר את תשומת לב יושביהם על דברים הטעונים תיקון ותשובה, נחרדה. "רבי", רעד קולה, "אמנם עוויתי ופשעתי, אך כבר עשיתי תשובה על כך"...
הרגיעה רבי לוי-יצחק וביקשה לספר לו את העוון שהזכירה. נרגשת מאוד פתחה האישה את פיה וסיפרה את סיפורה:
"משפחתנו התגוררה בכפר פלוני, השוכן לא-הרחק מברדיצ'ב. לפרנסתו עבד אבי במחלבה, שאותה חכר מידי הפריץ המקומי. יום אחד מת אבי ומשפחתנו הוכתה בכפליים - מכה אחת על מות אבינו ומכה שנייה על אובדן מטה לחמנו. כעבור זמן קצר מתה גם אמי מרוב צער ואני נותרתי לבדי בעולם.
"הייתי כבת שבע-עשרה בסך-הכול, ואינני יודעת מאין שאבתי את תעצומות הנפש לאסוף את שבריי, לעמוד על הרגליים ולהביט קדימה. לאחר ששקלתי את צעדיי מכל צד וכיוון, החלטתי לפנות אל הפריץ ולבקש ממנו שיואיל להחכיר לי את המחלבה. הכרתי היטב את המלאכה ולא ראיתי כל סיבה שלא אוסיף להתפרנס ממנה".
האישה עצרה לרגע את שטף דיבורה, ושאפה לריאותיה נשימה עמוקה. ניכר היה שהתרגשותה גוברת.
"בבואי אל הפריץ הקשיב לי ואף הפגין כלפיי אהדה וחיבה. בתחילה פירשתי את תגובתו בדרך פשוטה ותמימה לגמרי, וליבי נתמלא שמחה על שהצליח ה' את דרכי.
"אולם בשלב מסויים הבחנתי, כי עיקר תשומת ליבו של הפריץ נתונה לי אישית ופחות לדבריי ולעניין המחלבה. פתאום הסיט הפריץ את נושא השיחה והחל לדבר על ליבי דברי רוך ונועם. 'היי שלי ולא תדעי עוד דאגה כל ימייך', אמר.
"ככל שניסיתי להתחמק ממנו, הגביר הוא את לחציו, שנעשו במתק-שפתיים ובדברי פיתוי. לבסוף נאלצתי לדחותו במפורש ובצורה שאיננה משתמעת לשתי פנים. הפריץ התמלא אכזבה, ובאותו רגע לא שלט ברוחו; הוא אחז בשערות ראשי הארוכות ונשק להן. מבוהלת עד עמקי נפשי נשאתי את רגליי משם ונמלטתי כל עוד רוחי בי".
דמעות נקשרו בעיני האישה הצעירה. רבי לוי-יצחק עודדה להמשיך בסיפורה.
"כשחזרתי לביתי האשמתי את עצמי על חוסר זהירותי ועל כי בפזיזותי הבאתי עליי את המכשלה הזו. במהרה באתי לידי החלטה - נטלתי מספריים ובתוך שניות גזזתי את מחלפות שערי, השערות שטימא הפריץ.
"למחרת עזבתי את הכפר והגעתי לכאן, לחפש עבודה בעיר הגדולה. כמה שנים עבדתי כמשרתת בבתי העשירים עד שנישאתי לאיש. לפני כשנה מת בעלי, וליבי עדיין נוקפני, שמא בעטייה של אותה מכשלה באה עליי הצרה".
לאחר נשימה עמוקה נוספת הוסיפה האישה בקול שקט:
"בכל פעם שאני מהרהרת במר-גורלי, אני מוציאה תלתל אחד משערותיי הגזוזות, תלתל אחד ששמרתי אצלי, מביטה בו ומצדיקה עליי את הדין".
נתמלאו עיניו של רבי לוי-יצחק דמעות. כעבור רגע קם ממקומו, הרעיף על האישה ברכות עד בלי די ונפרד ממנה לשלום.
ראש-השנה הגיע והמתפללים הבחינו כי רבם משקיע בתפילות היום כוחות נפש מיוחדים. לפני התקיעות הלך פעם נוספת למקווה והאריך בטבילות ובכוונותיהן יותר מבשנים עברו. כשסיים את הכנותיו הארוכות נכנס לבית-המדרש ועלה על הבימה עם השופר בידיו. עמד ושתק שתיקה שהופרה מפעם לפעם על-ידי אנחות כבדות שפרצו מעומק ליבו.
פתאום זקף הצדיק את ראשו, היטיב את הטלית על ראשו, נשא את עיניו כלפי מעלה, וקרא בקול רם: "ריבונו של עולם! אם עוונותינו ענו בנו, אם פשעינו מאיימים להכריע את הכף לחובה, קח-נא את תלתל השער של אותה אישה מסכנה ועלובה, הניחהו על הכף השנייה, ובטוחני כי זה יכריע את הכף לזכות".
הצדיק נותר אחוז בשרעפיו עוד כמה רגעים, עד שלפתע נשפכה על פניו נהרה גדולה והוא פתח בסדר התקיעות.
אותה שנה הייתה שנת ברכה והצלחה ליהודים.
 

סיפור חסידי של "הידיעון" ידיעון הכפר פר' "כי תבוא"

באדיבות מערכת שיחת השבוע

ברכותיו של חייט

באותו יום היה זלמן, סוחר הפשתן הווילנאי, מתוח מאוד. הוא עמד לנסוע אל אחד מבעלי-האחוזה הגדולים במדינה כדי לסגור איתו עסקת-ענק של רכישת יבול הפשתן השנתי שלו. אותו בעל-אחוזה, גוי פולני, היה אדם קשה במיוחד. הוא היה נתון למצבי-רוח משתנים, ואוי לו למי שנפל לידיו כאשר מצב-רוחו לא היה טוב יתר על המידה.
נרגש ומהורהר הסתובב זלמן באותו בוקר ברחובות העיר, כשמוחו פועל בקדחתנות במאמץ למצוא חן בעיני אותו בעל-אחוזה.
בעודו פוסע כך, פנה אליו מקבץ-נדבות בבקשת תרומה. ברגע הראשון רצה לפטור אותו במטבע, אך משום-מה הרגיש דחף-פנימי להיכנס עמו בשיחה. "מה תעשה בכסף שאתן לך?", שאלו מתוך שעשוע.
"אקנה בזה לחם לאכול", ענה הקבצן.
"ומה תיתן לי תמורת התרומה?", הוסיף הסוחר להקשות.
"אתן לך ברכה", השיב העני ברצינות תהומית.
הסוחר נתן לו את התרומה והקבצן אכן בירכו בהצלחה בכל אשר יפנה.
כל העניין שעשע את זלמן ומיד לאחר מכן שכח את הקבצן וברכותיו והוסיף להרהר בעסקה הצפויה לו.
כשנסע אל בעל-האחוזה הופתע מאוד מהתייחסותו הלבבית כלפיו. בניגוד גמור לפעמים הקודמות, קיבלו הפעם האיש בחמימות ובתוך זמן קצר סיימו את העסקה, בתנאים מצויינים ובלתי-רגילים.
בדרך הביתה ניסה הסוחר להבין מה עומד מאחורי השינוי המפתיע הזה - לשווא. לפתע הבזיקה במוחו המחשבה, שאולי ברכתו של אותו קבצן היא שגרמה למפנה הבלתי-צפוי.
בפעם הבאה שעמד לצאת למסע-עסקים, תר אחרי העני הזה, נתן לו נדבה הגונה וביקש את ברכתו. הלה בירכו בלבביות, וההצלחה האירה לו שוב את פניה בצורה בלתי-רגילה כלל. מאז עשה הסוחר את הדבר לשיטה, ולא חלפו ימים רבים והוא היה לעשיר מופלג.
יום אחד, תוך כדי מסיבת-רעים, סיפר את סיבת הצלחתו, ואנשי העיר החלו לדבר על כוחו המופלא של הקבצן העני, שברכותיו מתגשמות.
השמועה על כך הגיעה לאוזני תלמידי הבעל-שם-טוב, והם סיפרו על כך לרבם. הבעש"ט ביקשם מאוד לנסות לשכנע את הקבצן הזה לנסוע אליו.
הקבצן ניאות מיד לנסוע אל הבעש"ט, וכשהגיע אליו ביקשו הבעש"ט לספר את קורות חייו.
"חייט אני במקצועי", התחיל האיש לספר. "לקוחותיי היו עניים ועיקר עבודתי הייתה תיקון בגדים ישנים. הרבה לא הרווחתי מעבודה זו, ועלה בדעתי להתחבר עם חייט עני כמוני, לנדוד יחדיו בעיירות ובכפרים ולנסות שם את מזלנו.
"פעם אחת הגענו לפונדק יהודי, ומצאנו את בעליו עצוב ומדוכא. הוא סיפר לנו שבעל האחוזה עומד להשיא את בתו, והטיל עליו את המשימה להשיג בעבורו חייטים מומחים, כדי להכין את בגדי החתונה. אך משום מה, כל החייטים שהביא לא מצאו חן בעיני בעל האחוזה, ובגלל זה התרגז בעל האחוזה על הפונדקאי ואיים עליו בביטול חוזה החכירה ובגירוש מהעיירה.
"כששמענו את דבריו אמרנו לו, שאנו חייטים ואנו מוכנים לנסות את מזלנו. בתחילה צחק הפונדקאי למשמע הדברים, אך הצלחנו לשכנעו שאין לו מה להפסיד.
"הוצגנו לפני בעל האחוזה ותפרנו בגד אחד לניסיון. למרבה השמחה וההפתעה, מצאה עבודתנו חן בעיניו ובעיני בני-ביתו וניתנה לנו כל המלאכה. עבדנו בשקדנות וביצענו את העבודה, לשביעות רצונם המלאה של הפריץ, אשתו ובתו. הוא שילם לנו בעין יפה, והיה אסיר-תודה לפונדקאי שהביא אותנו אליו.
"כשעמדנו לעזוב את ביתו נודע לנו על משפחה יהודית הכלואה בבור אצל בעל האחוזה. זו הייתה משפחה של פונדקאי מעיירה סמוכה, שפיגרה בתשלומי החכירה, ולכן הושלכה לכלא עד שישולם החוב. שאלנו מהו סכום החוב, והשיבו לנו שמדובר בשלוש-מאות רובל.
"כל אחד ואחד מאיתנו הרוויח עד כה בערך כסכום הזה. פניתי אל חברי ושאלתיו אם יסכים להשתתף עמי במצווה גדולה זו של פדיון-שבויים. הוא סירב והסביר שיש לו אישה וילדים הרעבים ללחם. 'אם כך', אמרתי, 'אעשה זאת בעצמי'. הוצאתי את כל הכסף שהרווחתי בנדודיי ומסרתיו לפריץ.
"הפריץ ואשתו עמדו משתאים נוכח המעשה שעשיתי, ומרוב התפעלות אף החזיר הפריץ את הפונדק ליהודי המסכן ושחררו מתשלום דמי-חכירה בשנה הראשונה.
"חזרנו לווילנה ומאז נפרדו דרכנו. חברי עשה חיל בכסף שהביא עמו, ואילו אני חזרתי לתיקון בגדים ישנים, ומצבי הידרדר והלך, עד שהגעתי לפת-לחם והתחלתי לפשוט יד.
"לפתע החלו בני-אדם לבוא אליי ולבקש את ברכתי. באיוולתם חשבו שברכת חייט עני ועלוב יכולה להועיל להם. אבל הייתי זקוק לעזרתם ובירכתי אותם.
"ועכשיו רבי", סיים החייט את סיפורו, "אם עשיתי מעשה לא-טוב, אנא התפלל עליי והורה לי דרך-תשובה".
הבעש"ט הרגיעו ואמר לו, כי בזכות מסירות-נפשו הבלתי-רגילה בעבור יהודי, זכה למתנת-שמים נפלאה, שכל ברכותיו יתקיימו.
שוב לא חזר החייט לעירו, אלא נשאר בצילו של הצדיק, שקירבו וחיבבו ולימדו תורה, וברבות הימים נעשה לאחד מתלמידיו הנאמנים.

סיפור חסידי של "הידיעון" ידיעון הכפר  פר' "כי תצא"

באדיבות מערכת שיחת השבוע

ר' יוסף בעל העגלה

דבריו של הרבי הזקן, בעל ה'תניא', נשמעו תמוהים: "שא אישה ותלד בן, והשם-יתברך ייתן לך אריכות-ימים. ולטובת נשמתך - יותר טוב להיות בעל-עגלה מלהיות רב".
ר' יוסף היה יהודי חסידי שנתאלמן מאשתו לפני יותר מעשרים שנה. הכול כינוהו: "ר' יוסף המלמד", או "ר' יוסף בעל-הסברה". היה יהודי יודע-ספר ובעל מידות טובות.
לאחר שנפרד מהרבי שב לעירו, ואחרי תקופה קצרה נשא לו לאישה אלמנה צעירה. כעבור כשנה נולד להם בן, בדיוק כפי שבירכו הרבי. כך חלפו קרוב לעשר שנים.
יום אחד הגיעה לביתו משלחת מאחת הערים הסמוכות, להזמינו לכהן כרב בעירם. הוא הרהר בדבר ולפתע הדהדו באוזניו מילותיו של הרבי. הנה-כי-כן, כל דבריו מתקיימים. הנישואים, הולדת הבן, עתה מוצעת לו משרת רב. הוא דחה את ההצעה.
כשהלכו חברי המשלחת נשאר ר' יוסף שקוע במחשבות. הוא הבין שעתה הגיע הזמן להיות בעל עגלה! המלמד לא היה יכול לעכל את הרעיון. הוא, שבמשך חמישים שנה הרביץ תורה, יהיה לעת זקנתו עגלון?!
חודש ימים חכך בדעתו, התלבט, התייסר. לבסוף, מתוך חוסר-ברירה, עשה את דרכו אל החצר שבה מתקבצים העגלונים.
"לאן חפץ אתה לנסוע, ר' יוסף המלמד?", קידמוהו העגלונים, מתוך דרך-ארץ וכבוד. "איני חושב לנסוע", השיב ר' יוסף בקול נכאים, "אני רוצה ללמוד את מקצוע העגלונות".
בחצר השתררה דממה. הכול הביטו אלו באלו תמהים. היו שחשבו שדעתו של ר' יוסף נטרפה עליו. רק אחד מהם הבין שכוונותיו רציניות. בסבלנות הראה לו כיצד הוא מרכיב את האוכף ואת הרסן, כיצד הוא מושח את האופנים וכיצד קושרים את המושכות.
בעל-העגלה המנוסה עשה כל פעולה בזריזות וביעילות, ואילו ר' יוסף התלכלך כולו בזפת ואף ספג הצלפה הגונה בעינו מזנב הסוס. בדרכו לביתו ניגרו דמעות על פניו. רגע אחד נחוש היה בדעתו שלא יעשה צעד כזה, וברגע שלאחריו הצטיירו לעומתו דמותו של הרבי ודבריו החודרים...
במרפסת הבית המתינה לו אשתו, בוכייה. השמועה כבר הגיעה אליה. ר' יוסף סיפר לה על דברי הרבי ושאל לדעתה. להפתעתו, קיבלה את הדבר מתוך אמונת-צדיקים תמימה. היא אף מכרה את מחרוזת הפנינים שלה, כדי שיהיה לו במה לקנות סוס ועגלה.
ר' יוסף היה לבעל-עגלה ועסק בנסיעות לעיירות הסמוכות. עם זה שמר על שיעוריו ועל תפילה באריכות, ואת כל שעותיו הפנויות הקדיש לתורה.
ערב אחד, כשעשה ר' יוסף חניית-לילה בפונדק מקומי, הפגישו בעל המלון עם יהודי, עוזר בכיר של הגרף המקומי, שהיה צריך להגיע לעיר שאליה היו מועדות פניו של העגלון. "טוב", אמר ר' יוסף, "מחר בבוקר נעשה בע"ה את דרכנו הלאה".
"באיזו שעה?", שאל האיש. "לאחר התפילה", השיב העגלון בפשטות.
היהודי הגיב בבוז: "אחת היא לי אם תתפלל או לא. עליי לדעת את השעה שבה מתכונן אתה לצאת לדרך, כדי שאספיק לקום, להתרחץ ולאכול". "ולהתפלל", הפטיר ר' יוסף, כמשלים את דבריו. "את התפילה אני משאיר לך" - ענה היהודי בלגלוג.
חצות הלילה. עוזרו של הגרף התעורר משנתו לקול בכי חנוק. הוא קם ממיטתו וראה את בעל-העגלה יושב על הארץ, קורא בספר לאור נר-שעווה, ובוכה מעומק נפשו. תיקון-חצות.
מלות התפילה ונעימת קולו של ר' יוסף חדרו לליבו וזעזעו נימים נסתרים בנשמתו. כאילו חזר לבית אבא, לימי ילדותו. אל אשתו ואל ילדיו היהודים שנטשם.
אחר תיקון חצות מיהר ר' יוסף לטבול בנהר. בשובו התעטף בטלית והתעטר בתפילין, והחל בתפילת שחרית. ר' יוסף התפלל ברגש, בגעגועים, וליבו של היהודי נקרע. כשהגיע אל המלים "אבינו אב הרחמן רחם עלינו", פרץ זרם דמעות מעיניו של היהודי, והוא נשבע שישוב בתשובה שלמה.
כשסיים בעל-העגלה את תפילתו, ידע בעל המלון לספר לו, שהאורח ביקש ממנו טלית ותפילין. ר' יוסף החליט להמתין לו.
בשעת התפילה נפתח מעיין זיכרונותיו של היהודי, שלמה-לייב גמצקי שמו. ליבו נצבט בקרבו בזוכרו את משפחתו. מי יודע מה עלה בגורלם? סערה פנימית אדירה התחוללה בנפשו.
כשסיים את תפילתו חש חולשה. משעה לשעה גברה מחלתו. חומו עלה והוא קדח, הזה, דיבר דברים בלתי-ברורים והזכיר שמות בלי כל קשר. כשהוטב לו מעט, קרא אליו את ר' יוסף ושטח באוזניו את כל מגילת חייו הסוערת. בבכי חנוק סיפר על החלטתו הנחושה לשוב בתשובה.
ר' יוסף הציע לו לנסוע לליובאוויטש, אל רבי דובער, האדמו"ר האמצעי, ממלא מקומו של הרבי הזקן. ואכן, הרבי קבע לו תיקון תשובה, ובאותו קיץ פרסם הרבי את 'קונטרס התשובה', שבו פירט את סדר התנהגותו של בעל-תשובה.
כשהגיע ר' יוסף אל הרבי, אמר לו הרבי: "השלמת את המשימה. אבי לקח למדן ועשאו בעל-עגלה לטובת נשמה אחת פרטית; ואני מצווה עליך, לתועלת הכלל, לעזוב את העגלונות ולהיות המשפיע הרוחני בעיר מגוריך".

סיפור חסידי של "הידיעון" ידיעון הכפר  פר' "שופטים"

באדיבות מערכת שיחת השבוע

המקל שפרח

בפגישה השגרתית של בית-המלוכה הפולני גילה אחד האצילים באוזני חבריו עובדה מזעזעת. באחד הכפרים באזור שלטונו, כך סיפר, נעלמה לפני חג הפסח נערה נוצרייה, וכל הסימנים מעידים שהיהודים הם שחטפו ורצחו אותה כדי להשתמש בדמה למטרות דתיות.
"צריך לחסל פעם אחת ולתמיד את הבעיה הזאת ששמה יהודים", אמר אחד האצילים, וחבריו מהנהנים אחריו בהסכמה. מכאן ועד ההצעה לגזור גירוש כללי על כל היהודים שבמדינה - לא ארכה הדרך.
המלך נגרר אחר הסובבים אותו. הוא לא היה רע מטבעו. האמת היא שבתוך ליבו ידע להעריך את היהודים ואת התועלת שהם מביאים למדינה. אולם באווירה האנטישמית ששררה באותה שעה, לא סירב להצעת האצילים. גזירת הגירוש האיומה נכתבה, והגיליון עבר מיד ליד לחתימה.
ולאדק, מהבכירים שביועצי המלך, נטל את העט לידיו. הוא עיין בגיליון הפרוש לפניו, ומשהו מוזר התחולל בקרבו. ידו האוחזת בעט נותרה כמאובנת. לא, הוא אינו מסוגל לחתום. קולו רעד כשפתח פיו לדבר, בעוד עיני כל היושבים בחדר נעוצות בו בפליאה.
"רבותי הנכבדים, איני יכול לחתום על מסמך שברור לי כי בשקר יסודו. כולכם יודעים, שיהודי נולדתי וכיהודי גדלתי והתבגרתי. אמנם המרתי את דתי, אולם המסורת היהודית נהירה לי היטב. אין דבר האסור ליהודים כמו שימוש בדם. יכולים אתם לטפול עליהם כל שתרצו. שימוש בדם למטרות דתיות - זאת לא".
ולאדק נשמע נמרץ, החלטי, תקיף. לא אחת, כך זכרו כולם, חתם על גזירות נגד היהודים. היה לועג להם ולמנהגיהם. אבל הפעם נראה שקרה לו משהו.
המלך, שבסתר-ליבו לא התלהב מרעיון הגירוש, שמח לשמוע את דבריו של ולאדק. העניין הורד מסדר היום, כאשר כמה מבין הפריצים מביעים תקווה חרישית כי עוד תגיע ההזדמנות להיפרע מהיהודים...
מאותה שעה הפך ולאדק לאיש אחר. הוא לא מצא מנוח לנפשו. זיכרונות מימי הילדות החלו רצים לנגד עיניו, עוברים בסך: וולוול הקטן לומד בחדר; וולוול משחק עם חבריו; וולוול יושב לשולחן-שבת שעה שהנרות דולקים ואמא מגישה דגים ממולאים. קפיצה של כמה שנים קדימה: וולוול לומד בישיבה; נישא; מתחיל לעסוק במסחר. ההצלחה מאירה לו פנים. אט-אט הוא מתרחק מידידיו היהודים, מחיי-התורה והמצוות. הוא בא במגע עם אנשים עשירים, בני אצולה, ומושפע מאורח חייהם. פוגש אלמנה צעירה ועליזה, אלמנת אציל פולני מפורסם. נוטש את אשתו וילדיו ונושא אותה לאישה. אחר-עך הוא ממיר את דתו, ונעשה ל'וולאדק', הפריץ הפולני.
וולאדק-וולוול התהלך כסהרורי. מחשבותיו טרדו את ימיו ולילותיו. כעבור ימים אחדים החליט: הוא חוזר ליהדות ויהי מה. אלא שההחלטה אינה קלה לביצוע כלל וכלל. סכנה גדולה צפויה לא רק לו, אלא לכל היהודים, אם ייוודע מעשהו ברבים. על-פי החוק, אסור לנוצרי להמיר את דתו לדת-ישראל. אולם ולאדק לא הרפה. דעתו נחושה.

סיפור חסידי של "הידיעון" ידיעון הכפר  פר' "ראה"

באדיבות מערכת שיחת השבוע

מבט של צדיק

יהודי העיירה הקטנה, שליד העיר אושאמיר שבאוקראינה, נאנקו תחת ידיו הרודניות של מנהל האחוזה שממנה התפרנסו. הוא היה רודה בהם מבוקר עד ערב. כל מה שעשו לא נשא חן בעיניו. אם לא די בכך, גם היה נוהג לקצץ במשכורתם, כל פעם בתואנה אחרת.
מנהל האחוזה הזה בעצם היה יהודי. איש לא ידע מהיכן הגיע למקום ומה עברו של האיש. אך בכל הקשור להווה, ידעו הכול כי יהדותו מסתכמת במוצאו בלבד, וכי גם זה היה יותר מדי בשבילו.
זה היה בשבוע שקדם לראש-השנה. הצדיק רבי מרדכי-דוב מהורניסטייפולי הגיע לעיר אושאמיר, כדי לשבות בה. מנהג קבוע היה לו, לנדוד בימי חודש אלול בערים ובעיירות, כדי לעורר את לב הבריות לעבודת הבורא ולזרזם לשוב בתשובה שלמה.
המוני יהודים מכל יישובי הסביבה נהרו אף הם לעיר אושאמיר, כדי לעשות את השבת בצילו של הצדיק המפורסם. בין הבאים היו גם רבים מבני העיירה הסמוכה. עם צאת השבת, שעברה מתוך התרוממות הנפש, ניתנה לציבור הזדמנות להיכנס לחדרו של הצדיק, כדי להיפרד ממנו לשלום ולהתברך מפיו.
בני העיירה הנדכאים סיכמו ביניהם, כי כל אחד, בבוא תורו להיכנס אל הקודש, ישטח לפני הצדיק את צרת מנהל האחוזה הרובצת על ראשם. בצער רב הקשיב הצדיק לסיפורם העגום של יהודי העיירה. במיוחד ציערתו העובדה כי איש זה יהודי הוא. "המתינו עד מחר ונראה מה אפשר לעשות", השיב להם הצדיק.
למחרת, בתום תפילת השחרית, הורה הצדיק למשמשיו להתכונן לקראת יציאה לדרך. להפתעת הכול לא פנה הצדיק במסלול הנסיעה שנקבע מראש. הוא ציווה על הרכב להפנות את הסוסים לכיוון העיירה הסמוכה. תושבי העיירה, שהתכוננו אף הם לשוב לבתיהם, השתוממו עד מאוד. בזריזות רבה עלו אף הם על עגלותיהם, והצטרפו לעגלתו של הצדיק. כך התנהלה שיירה ארוכה של עגלות, ובראשן עגלת הצדיק.
כשנכנסה השיירה אל תוך העיירה, שאל הצדיק למקום מגוריו של מנהל האחוזה. הוא הורה לרכב לנסוע לכתובת שנמסרה. למראה השיירה והצדיק בראשה, יצאו כל בני העיירה מבתיהם והביטו בנעשה נרגשים ומופתעים. באותה שעה היה הצדיק שקוע בתוך עצמו, וכמעט שלא הוציא הגה מפיו.
כשנראה ממרחק ביתו הגדול והמפואר של מנהל האחוזה, נעתקה הנשימה מלבותיהם של המלווים ושל יתר התושבים. "מה יעשה עתה הצדיק? האם ייתן ברשע את עיניו ויעשהו גל של עצמות?", תהו.
על מרפסת הבית ניצב מנהל האחוזה בכבודו ובעצמו. מקטרתו בפיו וכל הופעתו אומרת שחצנות. אך ככל שקרבה השיירה לביתו, ניכר היה כי הוא תוהה על פשר הכבודה הגדולה הזו.
בדיוק מול פתח הבית ביקש הצדיק לעצור את העגלה. בתור ארוך השתרכו מאחור כל יתר העגלות. רק אז נשא הצדיק את עיניו לעבר הבית המפואר. כעבור רגע הבחין במנהל האחוזה המתבונן בו. הצדיק הוסיף להביט לעברו, מבלי להסיר את עיניו ממנו. כך נמשך המחזה המיוחד מספר דקות.
לפתע ירד הצדיק מן העגלה והחל לפסוע לעבר הבית. כל היתר נותרו על מקומם מתבוננים ממרחק בנעשה. כשהתקרב הצדיק אל הפתח, נבלע בעל האחוזה בתוך הבית. לא חלפו אלא שניות מעטות והדלת נפתחה מבפנים. הצדיק ומשמשו נכנסו פנימה. חלפו עוד כמה דקות והצדיק ומשמשו יצאו את הבית, עלו על העגלה ועזבו את המקום.
את שהתרחש פנימה, שמעו בני העיירה לאחר מכן ממשמשו של הצדיק. התברר, כי מהרגע שפתח להם מנהל האחוזה את דלת ביתו ועד שיצאו, לא החליפו ביניהם אף לא מילה אחת!
בהנהון ראש קל הזמין אותם מנהל האחוזה להיכנס פנימה. הוא הציע לצדיק כיסא לשבת והתיישב ממולו. הצדיק הניח את שתי ידיו על-גבי השולחן, זקף את גבו, והביט בעיניו הטהורות בתוך עיני הרודן הרשע. תחילה היה מבטו של מנהל האחוזה קשוח ועיקש. אט-אט, ככל שחלפו השניות, הלך מבטו והתרכך. מבטו של הצדיק, שהיה בתחילה רך וחומל, הפך אט-אט נוקשה ותקיף.
לפתע התלחלחו עיני בעל הבית. דמעה גדולה נשרה על לחייו. באותו רגע קם הצדיק ממקומו וללא אומר ודברים פנה לעבר הדלת. מנהל האחוזה נותר מסומר למקומו, לא מצליח אפילו לקום מכיסאו כדי ללוות את אורחיו.
באותו יום נשאר הצדיק בעיירה. כל מי שלא היה בשבת באושאמיר, ניצל הזדמנות זו כדי להתברך מפיו. לעת ערב, בשעה שהבית שבו התארח הצדיק התרוקן מאדם, נראתה דמות שחוחה מתקרבת אל הבית. זה היה מנהל האחוזה. הוא נכנס פנימה בעיניים מבוהלות, כאילו משהו נורא רודף אותו. שעתיים תמימות התייחד עם הצדיק.
בראש-השנה של אותה שנה הופיע מתפלל נוסף ובלתי צפוי בבית-הכנסת. זה היה כמובן מנהל האחוזה. במשך שני ימי החג כמעט לא מש ממקומו. הוא עמד עטוף בטליתו, שכיסתה את שתי עיניו, והתפלל בדמעות שליש. האיש המתנכר והרודה, היה מאותו יום ואילך לבעל-תשוב אמיתי ולמיטיב עם אחיו.

 סיפור חסידי של "הידיעון" ידיעון הכפר  פר' "עקב"

באדיבות מערכת שיחת השבוע

כך נהיה ל"רוטשילד"

רקשה הייתה פרידתו של מאיר-אנשל הצעיר, מרבו, ר' צבי-הירש הורביץ, שאותו שימש זה שנים מספר. אך הנה עומד הוא לשאת אישה ולהעתיק את מקום מגוריו. לצערו ייאלץ להמיר את הסתופפותו בצל הצדיק בעבודות מיסחר. גם על הרב ועל משפחתו העיקה הפרידה. לא בכל יום מזדמן משמש שכזה, בחור תמים והגון, מסור וישר.
הגיע ערב-פסח והרב עמד בעיצומה של בדיקת-החמץ. מקפיד הוא לבדוק בכל מסתור ובכל פינה, אינו פוסח על אף מדף או מגירה. מיד יפתח את המגירה בה טמון "אוצרו" - הכסף שהינו חוסך זה שנים רבות - סכום של 500 זהובים! כל רכושו של הרב מונח בקופסת עץ, אשר איש, מלבד בני-הבית, אינו יודע על קיומה, והערב בעת בדיקת החמץ, יפתחנה הרב...
אולם, מה זאת? האם מתעתעות בו עיניו? האומנם המגירה ריקה? לאן נעלמה הקופסה? דיבורו של הרב ניתק מפיו; הייתכן? הרי לא הצמיחה לה הקופסה כנפיים והתעופפה על תוכנה היקר... וכי מי זה יכול היה לגנוב? מי ידע, בכלל, שקיימת קופסה כזו?! הלוא הרב לא שיתף בסודו שום אדם זר...
בני-המשפחה עמדו המומים כששמעו מפי הרב את הבשורה המרעישה. הדבר היכה אותם בתדהמה גמורה. כך חלפו דקות אחדות ואז אמרה בשקט ובהיסוס הבת הקטנה: "רק מאיר-אנשל ידע על החיסכון שלך, אבא. הוא הלוא היה בן-בית בביתנו. נראה שגנב את הכסף כשעזב לפני נישואיו... מאיר-אנשל! מי היה מאמין שהוא גנב? אבל זו האפשרות היחידה".
הרב התקשה להאמין. מאיר-אנשל - גנב?! לקח לו זמן לעכל את עצם הרעיון,אך לא עמדה בפניו ברירה אחרת. לא היה מישהו אחר שהיה יכול לעשות את המעשה. לאחר לבטים קשים החליט הרב לנסוע לעיר מגוריו של משמשו לשעבר, לשוחח עמו ולברר האם יש אמת בחשד.
להפתעתו ולשמחתו של מאיר-אנשל לא היה גבול. זכות שכזו: רבו בכבודו ובעצמו מכבדו בביקור בביתו, הקלה היא? בהשתדלו להנעים על הרב את שהותו, הבחין מאיר-אנשל כי רבו אינו שליו, וכי ארשת של עצב נסוכה על פניו...
ההסבר לכך לא איחר לבוא, כאשר פתח הרב לספר על פרשת גניבת כספו. בעדינות רבה ניסה הרב לרמוז כי מי אם לא מאיר-אנשל ידע על מאמצי הרב לחסוך ועל מקום המסתור... ומי יכול היה להגיע אל הכסף בקלות, ולקחתו...
נדהם נוכח מאיר-אנשל לדעת, כי הרבי חושד בו. פניו חוורו וגרונו ניחר. "ר-ר-רבי", גמגם. "רבי, סלח לי. מחל לי, רבי. לא יכולתי להתאפק. אחזיר לך את כל הכסף, רבי, עד הפרוטה האחרונה".
מאוכזב האזין הרב להודאת תלמידו. הנה כי-כן, החשד התאמת, הגנב לפניו, משמשו המסור נכשל בגניבה ממש. והרי בתוך לבו קיווה הרב כי אין זה אלא חשד סרק. לא חלפו שעות מספר, והרב היה כבר בדרכו חזרה לביתו, ובידו צרור הסכום: 500 זהובים בשקיק של עור. בסערת רגשותיו לא שת הרב לבו לכך, שקיבל את כספו ללא הקופסה שבה היה מונח.
בני הבית קיבלו את הרב שמחים ומרוצים על סיומה של הפרשה ועל הימצאו של הכסף , והשלווה חזרה לשרור במעונם, עד...שבוקר אחד עצרה מרכבת המשטרה, רתומה לצמד סוסים אבירים, מול פתח הבית. מהמרכבה ירד קצין שביקש לשוחח עם הרב ביחידות. פחד נפל על כל הנוכחים. הופעת המשטרה בימים ההם לא בישרה טובות.
-"האם יש לך חסכונות כספיים כלשהם?", שאל הקצין לגוף העניין.  "יש", ענה הרב המשתומם, "סכום נכבד".
- "התוכל לנקוב בסכום המדויק?!"
- "חמש-מאות זהובים".
-היכן מונחים הם, אם תואיל לומר לי? האם הם בתוך קופסה?", ממשיך הקצין.
- "אכן, בקופסת עץ", והרב מתאר את מראה הקופסה, גודלה וצורתה.
-"האם קופסה זו שבידי מוכרת לך? אך... מה זאת?... מה זה אירע לכבודו? מדוע רועדות ידיו? ישב-נא, לא שיערתי כי מציאת האבידה תגרום לו התרגשות עזה כל-כך..."
כשהתאושש הרב שמע מפי הקצין, כי הגויה שעבדה כמשרתת בביתו בשנה החולפת גנבה את הכסף. בעלה סיפר זאת בבית-המרזח, כשהיה בגילופין... עדי שמיעה מסרו על כך למשטרה, וזו מיהרה לבדוק ולהחזיר את הגניבה לבעליה, ולהביא את הגנבת על עונשה...
"רבי", קידם מאיר-אנשל את רבו במאור פנים, "מה מביאו להטריח עצמו אלי?".
כשדמעות זולגות מעיניו, ביקש הרב את סליחתו. "חשדתי בכשר כמותך, סלח לי"...
"לסלוח?! כשראיתי עד כמה מצטער רבי על האבידה, וכשהבינותי כי אין סיכוי למצוא את הגנב האמיתי, וידעתי עד מה זקוק כבודו לכסף, החלטתי להתחזות לגנב ולתת את כל הכסף שהיה ברשותי"...
הרב היה נרגש עד עמקי נפשו. הוא חיבק את תלמידו באהבה וחזר וביקש סליחה ומחילה על החשד שהועלה נגדו. לבסוף קם הרב ובירכו שתשרה הברכה במעשיו ויזכה לעשירות מופלגה. "כי רק לאנשים שכמותך מגיע עושר, לאנשים אשר יודעים לנצלו כראוי ולהרבות חסד".
ברכת הרב התקיימה במלואה. מאותו יום ראה מאיר-אנשל ברכה במסחרו ועסקיו התפתחו והלכו, שגשגו והלכו. עושרו גדל ורב, עד שזכה לתהילה עולמית.
מאיר-אנשל זה הוא אבי משפחת רוטשילד הידועה...

סיפור חסידי של "הידיעון" ידיעון הכפר  פר' "ואתחנן"

באדיבות מערכת שיחת השבוע

חתונה פתאומית

רוסיה תרצ"ה. 11 בלילה. נקישה על דלת הבית העבירה רטט קל בלבות היושבים בחדר. לא היה זה אמנם מקרה נדיר, ובכל זאת, ביקור לא צפוי בשעת לילה מאוחרת, העלה את קצב פעימות הלב.
רבי לוי-יצחק, בעל-הבית, הרב המקומי בעיר יקטרינוסלב, קם ופסע לעבר הדלת. ברוסיה של אותם ימים מעולם לא יכולת לנחש אם לא ממתין לך מעברה השני של הדלת סוכן הג.פ.או (המשטרה החשאית), ואם בעוד דקות ספורות לא תיעצר ותשלח למחנה-עבודה; הכול אפשרי. במיוחד היה לרבנים ולאנשי-דת מפני מה לחשוש. קיום מצוות ופעילות דתית כלשהי - נאסרו בתכלית. אלה שנשארו נאמנים לאלוקיהם ולדתם, נרדפו על צוואר.
לחדר חמקה במהירות אשה בגיל העמידה. ניכר היה בה שהיא שרויה בהתרגשות עצומה. חוורון קל נסוך על פניה וכל שריריה מתוחים. היא דיברה בחיפזון, מביטה סביב מפעם לפעם לוודא שאוזניים זרות אינן לטושות לשיחתה.
"רבי, הגעתי זה עתה מעיר רחוקה. מטעמי זהירות לא אנקוב בשמה. אם תישאל על כך יום אחד, מוטב שתדע מעט ככל האפשר", אמרה.
"בעוד כשעה יבואו לכאן בתי והמיועד להיות חתני", המשיכה האשה. "שניהם תופשים עמדות בכירות בעיר והם חוששים מאוד להיחשף בשעת קיום מצווה דתית. בדמעות ובתחנונים מרובים הצלחתי להשפיע עליהם שיערכו חופה וקידושין ויינשאו כדת משה וישראל. התנאי שלהם לכך היה, שרק אתה, כבוד הרב, תבצע את טקס הנישואין. רק עליך הם סומכים. הם מפוחדים מאוד, רבי. בואם לכאן כרוך בסכנה מוחשית. אני חייבת לעזוב עכשיו ואני סומכת עליכם שתעשו הכול על הצד הטוב ביותר".
בטרם הספיקו הרב ורעייתו לעכל את הדברים, יצאה האשה את הבית ונבלעה ברחוב החשוך. מיהי האשה הזרה? האין כאן מלכודת כלשהי? הרב לא נתן למחשבות אלה להשפיע עליו. בני-זוג רוצים להינשא כדת משה וישראל, והוא ימלא את חובתו, מבלי לחשוש מאיש.
בדיוק בחצות הופיעו בביתו החתן והכלה. מתוחים מאוד, מכונסים בתוך עצמם, פניהם מכוסות בצעיף. הרבנית הובילה אותם לחדר צדדי, והשניים ביקשו להזדרז ככל האפשר. הלילה הזה עוד עלול לעלות להם ביוקר.
מה עושים עכשיו? ראשית, יש לאסוף מניין של יהודים. בלי עשרה יהודים, לא היה הרב מוכן לערוך את החופה. הרב והחתן הם שניים; חסרים איפוא עוד שמונה. צריכים הם להיות יהודים מהימנים, כאלו שייאותו להצטרף לחתונה הלילית הנערכת בפתאומיות, ושאפשר לסמוך עליהם.
לא חלפה מחצית השעה ובחדר נכחו כבר תשעה יהודים. חסר עשירי למניין. אחד - שחסרונו מעכב את כל הטקס.
בבניין, שבאחת מדירותיו התרחש סיפור זה, גר דייר יהודי צעיר. הוא שימש כיושב-ראש ועד הבית, אך אחד מתפקידיו היה לעמוד על המשמר ולבדוק את הנעשה בבית הרב. המשטרה החשאית הטילה עליו את החובה לעקוב אחר היוצאים והנכנסים ולדווח לה על כך. אות האיש הזה החליט עכשיו רבי לוי-יצחק לצרף כעשירי למניין!
הלה התפלא מאוד על ההזמנה המוזרה לבוא לבית הרב באישון הליל, אך נענה לה. כשהוסברה לו מטרת בואו, שעליו להשלים מניין כדי לערוך חופה יהודית, היתה תגובתו הראשונה - בלבול מוחלט. היהודי המנוכר לעמו ולדתו - ששימש בפועל סוכן חשאי ומלשין - לא האמין למשמע אוזניו.
"אני?!", שאל לבסוף, נדהם ומשתאה.
"כן אתה", פסק הרב בהחלטיות, "אתה תהיה העשירי למניין".
האיש קפא לרגע על עמדו, ואחר מיהר להגיף את התריסים ולהתיישב באחת הפינות. הרבנית שלפה מאחת המגירות מפה שדמתה לפרוכת, והיא שימשה אותו ערב כחופה. ארבעה מבין הנוכחים - שהיו גבוהים מכל היתר - אחזו אותה מעל לראשיהם. היתה זו חופה אחוזה בקלונסאות חיים, בשר-ודם.
החתן והכלה הוכנסו לחדר. פני הכלה היו מכוסים במשך כל החופה, כמקובל. גם החתן השתדל להליט את פניו ולהסתירם ככל האפשר. הוא היה צעיר חסר ידע בסיסי ביהדות, אך המעמד המיוחד הרתית אל לבו ודמעות חמות נשרו לאיטן על לחייו. בקול חנוק הכריז כפי שהודרך: "הרי את מקודשת לי...כדת משה וישראל".
"מזל טוב"! - איחולי הברכה לחתן ולכלה נשמעו כשהללו היו כבר מעבר לדלת. מיד עם תום החופה נעלמו שניהם כלא היו.
יתר הנוכחים התפזרו אף הם, אחד לאחד, מבלי לעורר תשומת-לב מיוחדת. רק שניים מן הנמצאים עדיין לא יצאו. השניים היו חברים במפלגה הקומוניסטית. "אנו רוצים להישאר עוד במחיצתך", אמרו לרב בהתרגשות. "איננו רוצים להפרד. כל זה" - אמרו בהצביעם על תעודות-החבר של המפלגה - "כל זה לא שווה לנו מאומה בשעה שאנחנו איתך"!
רבי לוי-יצחק שניאורסון, אביו של הרבי שליט"א מליובאוויטש, נאסר בסופו של דבר על פעילותו למען קיום היהדות. הוא הוגלה למזרח אסיה, שם גם נפטר מרוב צרות וייסורים, ביום רביעי כ' במנחם-אב תש"ד. אך מסירות-נפשו מאירה את דרכנו עד ימינו אלה.

סיפור חסידי של "הידיעון" ידיעון הכפר  פר' "דברים"

באדיבות מערכת שיחת השבוע

תפילה ביער

אווירת השמחה ששרתה תדיר בבית-מדרשו של הצדיק רבי ברוך, פינתה את מקומה למרירות עמוקה. בחצר הרבי אפשר היה לחוש בעננה כבדה הרובצת על הכול בימים אלה שבין ראש-חודש אב לתשעה באב.
את הרבי לא ניתן היה למצוא באותם ימים; הוא פשוט נעלם. השמועה אמרה, שהרבי יוצא בימים אלה לערוך 'גלות'. לבוש כעני הוא נודד בעיירות ישראל וחש בדרך זו את הגלות המרה שבה נתונה השכינה.
העגלון שעמד בכיכר העיר לצד עגלתו, נרא היה כבעל-עגלה לכל דבר. היתה זו תחפושתו החדשה של רבי ברוך. לא חלף זמן רב ואציל פולני ניגש אליו והזמין נסיעה לעיר מרוחקת.
רבי ברוך ערך חישוב מהיר. אם הכול יתנהל כמתוכנן, אמר בליבו, יספיק לשוב העירה יום לפני תשעה באב. הוא נענה להזמנה, והשניים יצאו לדרך.
הסוסים שרבי ברוך הצליח להשיג כבר היו זקנים והתקשו לשאת את העגלה. לעיתים קרובות היו מאיטים את הקצב עד שגם הנוסע הנינוח ביותר היה מתרגז, לא כל-שכן אציל שהדרך אצה לו. ה'עגלון' ספג עלבונות והערות עוקצניות למכביר. הוא ישב על מושב הרכב מחריש, חש בחריפות את כאבה של השכינה הנמצאת בגלות.
לקראת הערב היו משתדלים להגיע לפונדק-דרכים כלשהו. רבי ברוך היה עושה את הלילות לצד סוסיו, על הקש באורווה. לפני עלות השחר היה משכים קום, מכין עצמו לתפילה, מניח תפילין ושופך שיח לפני קונו. לאחר מכן היה מעיר את האציל והם היו ממשיכים בדרכם.
בוקר אחד, כשנקש רבי ברוך על דלתו של נוסעו, לא נשמע כל מענה. עד מהרה התברר לו, כי האציל בילה בלילה עם חבורת איכרים מקומית והשתכר כלוט. רבי ברוך נאלץ לגררו אל העגלה, שם המשיך בשנתו.
דרכם של רבי ברוך ונוסעו עברה דרך יער עבות. הענפים הסבוכים הסתירו את קרני השמש, ואפלולית קלה שררה ביער. הסוסים צעדו לאיטם, בעוד האציל נוחר ברמה, ורבי ברוך יושב שקוע במחשבותיו.
כאב חד פילח לפתע את ראשו של הצדיק וקטע את חוט הרהוריו. כשהתעורר מעלפונו מצא את עצמו קשור לעץ במעבה היער. מולו ראה את האציל במצב דומה. הכרתו טרם שבה אליו ואלמלא החבל שקשרו לעץ, היה נופל מלוא קומתו ארצה.
לסוסים ולעגלה לא נראה כל זכר. רבי ברוך הביט סביבו וראה כי סידורו, טליתו ותפיליו מושלכים בקירבת-מקום. הדבר מילא את ליבו שמחה והוא נשא תפילה לה' על שהצילו ממוות.
הוא החל להניע את אבריו בכל כוחו. אט-אט התרופפה אחיזת החבל. במאמצים נוספים הצליח להשתחרר לגמרי. הוא התכופף, הרים את הטלית והתפילין ואת סידורו ונשקם בחום. אחר נפנה לשחרר את נוסעו, שלא הראה כל סימני חיים מלבד פעימות-לב חלושות.
רבי ברוך חיפש ומצא מעיין מים והזליף מהם על פני האציל. כך טרח סביבו שעות מספר עד שהלה פקח את עיניו. "מה קורה פה?", שאל כשהוא מביט סביבו בתימהון. "מדוע אני מוטל על הארץ?".
רבי ברוך תיאר באוזניו את שהתרחש. אך שמע האציל את המלה 'שודדים' - פרץ ביללות ובזעקות על הכסף השדוד. רבי ברוך ניסה להרגיעו ולשכנעו שעליו להודות לה' על שהשודדים לא הרגוהו, אך זה מיאן להתנחם. הצדיק לא הבחין במבטים החשדניים שהאציל החל לשלח לעברו.
הם החלו לצעוד ביער. כעבור ימים אחדים פגשו בדרכם חבורת ציידים, בה היו גם כמה ממכריו של האציל. שמחתו לא ידעה גבולות. הוא גולל באוזניהם את קורותיו, ולא היסס לגלות שהוא חושד בעגלון הצועד עימו. האציל ביסס את החשד על העובדה הפשוטה, שאיש מלבד רבי ברוך לא ידע על הכסף שהוא נושא עימו.
"הבה נירה בו", הציע אחד הציידים. "אין זה הוגן להרוג אדם בשל חשד בלתי-מבוסס", התערב הקשיש שבחבורה. "אני מציע לקשור אותו לעץ. אם שודד הוא - ימצא את מותו מעצמו, ואם לאו - שה' יעזור לו". לא חלפה דקה ורבי ברוך היה כבול בידיו וברגליו אל אילן גדול.
השמש שקעה וירד הלילה. דמעות חמות ניגרו על לחייו של הצדיק כשפתח בתפילת ערבית. תפילתו, שבקעה מלב שבור ורצוץ, הדהדה בסביבה, וההד החוזר העניק לה מימד מעמיק יותר. כך התפלל, כשבליבו הוא מצפה לישועת ה'.
קול צעדים קרבים קטע את תפילתו. היה זה הזקן שהתנגד להריגתו שעות אחדות קודם לכן. "רציתי לראות מה קרה לך", הודה. "באיזשהו מקום לא האמנתי שאתה שדדת את ידידנו. השודדים נתפסו בינתיים בפונדק בו ביליתם את הלילה האחרון. הם הודו, כי כשהשתכר ידידנו השוטה, פיטפט יתר על המידה וגילה לחבורה על הכסף שעמו".
מלווה במשרתו של הקשיש ורכוב על סוסו הגיע רבי ברוך לבית-מדרשו בשעת לילה מאוחרת, ומצא את תלמידיו מצפים לו בקוצר-רוח. היה זה ליל תשעה באב. אותו לילה קרא הרבי את מגילת איכה ואת הקינות מתוך כוונה עמוקה ביותר, ובנעימה שהעבירה רטט בלב כל השומעים. הוא חש הפעם היטב-היטב את גלות השכינה...

סיפור חסידי של "הידיעון" ידיעון הכפר  פר' "מסעי"

באדיבות מערכת שיחת השבוע

לחם לקב"ה

יהודי פשוט היה. בן למשפחת אנוסים, שהצליח לאחר שנים רבות לברוח עם בני משפחתו מאימת האינקוויזיציה בפורטוגל. חלומו הגדול היה להגיע לצפת. שם, בעיר הגלילית, שרוח האר"י חופפת עליה, יוכל לעבוד את אלוקיו באין מפריע.
לימים הגשים את חלומו. בשארית רכושו הגיע לצפת. רכש לו דירה קטנה ושיכן בה את משפחתו. מצא לו עבודה ופירנס בצמצום את אשתו וילדיו. מדי בוקר וערב הלך לבית-הכנסת, התפלל ברגש, וכך עברו עליו השנים.
תענוגו הגדול היה בבוקרה של שבת, כאשר ישב בבית-הכנסת והאזין לדרשת הרב. לא הכול הבין, אבל תמיד נגעו הדרשות בלבו. פעם אחת דיבר הרב על לחם הפנים שהיו מקריבים בבית-המקדש. הרב תיאר בצבעים חיים את יופייה של המצווה ואת גודל נחת-הרוח שהיתה גורמת למעלה.
"כל זה היה בזמן שבית-המקדש היה קיים", סיים הרב בקול כואב, "אבל עכשיו, אין לנו עוד בית-מקדש ואין לחם הפנים ובטלה נחת-הרוח הנפלאה הזאת".
בן האנוסים שב לביתו וליבו דואב. בפשטותו, הבין את הדברים בצורה הארצית ביותר: רעב הוא, הקב"ה, ואין לו מי שיאכילנו... לבסוף מצא פתרון ואורו עיניו. בבוקר יום השישי ביקש מאשתו לאפות שתי כיכרות לחם יפות ביותר. תמהה האשה, אך עשתה כבקשתו. לקחה קמח-סולת, לשה עיסה ואפתה שתי לחמניות.
בצהרי היום הלך אל בית-הכנסת והלחמניות בידו. ההיכל היה ריק מאדם. הניח האיש את שתי כיכרות הלחם לפני ארון-הקודש, וכאשר הניחן התפלל לה' והפציר בו שיקבל אותן ברצון, שיאכלן בתיאבון, ויערב לו ויבוסם לו. סיים את תפילתו, ויצא מבית-הכנסת שמח וטוב-לב: שוב לא יחסר לו, לקב"ה, הלחם אשר אהב. חזר לביתו והחל בהכנות לקראת השבת.
רגעים אחדים לאחר שעזב את בית-הכנסת, נכנס להיכל השמש, להיטיב את הנרות ולסדר את השולחנות לכבוד יום השבת. נתקלו עיניו בשתי כיכרות הלחם. לא חשב הרבה, שם אותן מיד בכליו ולקחן אל ביתו.
הגיעה שעת התפילה, ובן האנוסים מיהר לבית-הכנסת לראות מה עלה להן לכיכרות הלחם. כיוון שלא מצאן, אחזה בו שמחה גדולה. התפלל באהבה וביראה, וכשחזר לביתו לאחר התפילה, אמר לאשתו: "את הלחם שאפית הנחתי בבית-הכנסת, מנחה לקב"ה. וה' יתברך לא בז למנחת עני כמוני, אלא קיבל את הלחם מידינו ואכלו בעודו חם! מעכשיו תאפי מדי שבוע, ביום השישי, שתי כיכרות. ואל תתרשלי באפייה, מפני שזה הדבר היחיד שעניים כמונו יכולים להגיש לו. ומאחר שראינו שהלחם שלנו ערב לחיכו, חובה עלינו לעשות לו נחת-רוח!".
וכך היה. מדי יום שישי בצהריים הניח האנוס שתי כיכרות לחם לפני ארון-הקודש. מדי יום שישי לקחן השמש, ומדי ערב שבת התפלל האנוס בתודה ובשמחה שהואיל ה' וקיבל את מנחתו.
פעם אחת ביקש הרב להכין את דרשתו באין מפריע, ובא לבית-הכנסת ביום השישי. בעודו מכין את הדרשה, ראה את היהודי הפשוט נכנס לבית-הכנסת, מניח שתי כיכרות לחם לפני ארון-הקודש, ומודיע לה' שהביא לו שתי לחמניות טריות וחמות. כה מרוכז היה האיש בתפילתו, שלא הבחין ברב היושב ועוקב אחריו במבטיו.
חיכה הרב עד שהאיש סיים את תפילתו, ואז התפרץ עליו: "שוטה שכמוך, הסבור אתה שאלוקי ישראל אוכל ושותה? שבשר-ודם הוא?".
"אבל הוא לוקח את הלחם... אני בא לתפילה בערב שבת והלחם איננו!", גמגם האנוס.
צחק הרב: "ודאי השמש הוא שלוקח את הלחם, ואתה סבור שהקב"ה קיבל אותו ואכלו! עוון גדול עשית".
ישב האנוס לצד הרב, גופו רועד מאימה ונפשו מבולבלת. לא עברו אלא דקות אחדות, והשמש נכנס לבית-הכנסת. שאלו הרב בתקיפות: "מי הוא זה שלוקח מארון-הקודש בכל שבוע את כיכרות הלחם?". הודה השמש שנהג ליטול לעצמו את כיכרות הלחם.
בן האנוסים פרץ בבכי מר, וביקש מחילה מהרב על שטעה בהבנת דבריו, כשדרש על לחם הפנים שהיו מקריבים בבית-המקדש. "רציתי לעשות מצווה", בכה, "והנה עשיתי עבירה".
הימים נקפו. אט-אט התאושש האיש מנזיפת הרב. שוב לא העז להביא לקב"ה מנחה. מתפלל היה, ומקווה שה' מסתפק בתפילתו.
ערב שבת אחד בא אל הרב שליח מטעם האר"י הקדוש והזמינו אליו. "צווה לביתך", אמר לו האר"י, "כי מחר, בשעה שאתה נוהג לשאת את דרשתך, תלך לעולמך".
נבהל הרב ושאל את האר"י מה חטא ומה פשע. השיב לו האר"י: "דע, כי מיום שחרב בית-המקדש, לא היתה לקב"ה נחת-רוח, כפי שהיתה לו כאשר בן האנוסים הביא לו את שתי כיכרות-הלחם והניחן לפני ארון-הקודש. ואתה, דעתך היתה בהולה עליך וביטלת את האיש מלהביא לפני הקב"ה את מנחתו. הרביתי לבקש רחמים עליך, אבל כבר נחתמה הגזירה".
קיבל עליו הרב את הדין. ציווה לביתו, וביום שבת-קודש, בשעה שהיה רגיל לדרוש לפני הציבור, נפטר לבית-עולמו. והאנוס המשיך בחייו כבכל הימים, מבלי לדעת כי מאז חדל ממנחת הלחם, אבדה לקב"ה נחת-רוח גדולה ונשגבה...

סיפור חסידי של "הידיעון" ידיעון הכפר  פר' "מטות"

באדיבות מערכת שיחת השבוע 

ברית מילה באפלה

ימי השואה הנוראים. גטו קובנה. רבבות יהודים מרוכזים בצפיפות משוועת. פחד, רעב, השפלה. סיפורנו מתרחש בקיץ תש"ב (2491), בבלוק 3, שבו מוקמו הרבה ממוסדות הגטו.
בלוק 3 היה שוקק פעילות. תמיד הסתובבו בו אנשים. באחד האגפים שכן בית-ספר למלאכה לילדים יהודים. לשם היו באים מדי יום צעירי הצאן לעסוק במלאכת-כפיים.
בחסות ההמולה התמידית ששררה שם, מצאה מסתור משפחת בלוך, בני-הזוג יצחק ורעייתו. לא מזמן היו זוג מאושר, שהתגורר בבית נאה ומרווח. אך ככל יהודי עירם, נעקרו גם הם מביתם והועברו לגיטו.
חמש שנים חלפו מאז נישאו, ועדיין לא נתברכו בפרי-בטן. כמה התפללו, כמה ייחלו לחבוק ילד משלהם! בחלומותיה ראתה האם את התינוק שלה, במיטתו הקטנה...
והנה דווקא כאן, בגיטו, נושעו. כאן הרתה האשה. בלי תנאים, בלי תזונה נאותה, בלי כל הנוחות שהיתה רגילה לה בביתם. מבלי שציפתה לכך, הנה היא נושאת בחובה את היקר לה מכול.
אבל תחת השמחה באה הדאגה. כמו המצרים הקדמונים, גם הנאצים הארורים התנכלו לילדי-ישראל. הריבוי הטבעי עמד בניגוד לשאיפתם לחסל את עם-ישראל, ועל-כן אסרו על היהודים ללדת ילדים. צו פורסם בחוצות הגיטו: כל נילוד יהודי - יומת יחד עם אמו.
הקלגסים חיפשו אותן, את היולדות היושבות על המשבר, את הרכים הגועים בפעייה, את הנשים הנושאות כרסן בין שיניהן ומבצעות בכך 'פשע' חמור. גורל האמהות והיילודים היה אחד: מוות.
אשה יהודיה שהרתה, נאלצה לרדת למחתרת. חודשים ארוכים היתה מסתתרת, נחבאת מעין-רואים, לבל יוכר הריונה ולבל תשדוף עין זרה את דמותה, דמות אשה המצפה לבוא ילדה לעולם.
גם גב' בלוך, נאלצה לבלות את ימיה במרתף אפל, מוסתרת מקרני השמש, רחוקה מהאוויר הצח. בהמולה ששררה בבלוק 3 היה מקום-מחבואה בטוח למדי. שם ציפתה ליום המיוחל, היום שבו תהיה לאם בישראל.
קשה לתאר את תשעת הירחים שעברו עליה, באותה חרדה מתמדת. תשעה חודשים שבהם די היה במבט אחד של חייל גרמני, כדי לשים קץ לחייה ולחיים הצעירים המפכים בקירבה.
בחסדי שמים עברו חודשי ההריון בשלום, ושעת הלידה הגיעה. בתת-תנאים, באפילה כמעט מוחלטת, התקיימה הלידה. היולדת לא גנחה בלידתה, שלא להסב תשומת-לב מיותרת.
והנה הגיע הרגע שהתינוק הרך יצא לאוויר-העולם. בן זכר, בריא ושלם. בכיו הראשון הוסה מיד. אסור שמישהו ישמע. אסור שזר יידע כי נוסף בן חדש לעם היהודי. כבר מלידתו היה צריך הילד לדעת לשתוק ולהסתיר את נוכחותו...
שמחת ההורים הנרגשים היתה מהולה בפחד רב. יעברו עוד חודשים ארוכים עד שניתן יהיה להוציא את התינוק הקטן לאור היום, מבלי לחשוש מפני הגזירה המרושעת.
שמונה ימים מלאו לפעוט. הגיע יום הברית, היום שבו יש לחתום בבשרו את אות יהדותו ולצרפו לעם ה'. ללא קהל מוזמנים רב, ללא סעודת-מצווה מפוארת, התכוננו ההורים להכנסתו לבריתו של אברהם אבינו.
בלאט, בגניבה, חמקו בזה אחר זה עשרה יהודים. מניין לברית. הכול היו נרגשים ודרוכים בשעה שהסנדק הניח את התינוק על ברכיו והמוהל נטל את הסכין בידו.
ולפתע - דלתות נטרקות, עקבי מגפיים נוקשות בגסות על הריצפה. מבעד לחרכים נראתה מכונית הגסטפו שעצרה בדיוק מול הבניין, ואנשיה פנו לעבר הכניסה.
הלבבות החסירו פעימה. ידו של המוהל כאילו קפאה באויר. הסכין כמעט נשמטה ארצה. דממה מוחלטת שררה בחדרון האפל. נדמה שאפילו התינוק הבין את חומרת הרגע ופסק מיללותיו.
צעדי הגרמנים נשמעו היטב בתוך הבניין. בכל רגע היו יכולים להיכנס פנימה ולמצוא את הנוכחים בעיצומו של ה'פשע' הנורא - ברית-מילה בתוך הגטו...
ידיו של המוהל רעדו. המוחות התרוקנו ממחשבות. קשה היה לשלוט על הרגשות. מה עושים? לאן אפשר לברוח? איך מצילים את האם והתינוק, שסכנת מוות מרחפת מעל ראשם?
קפואים ומאובנים עמדו הכול, נזהרים שלא להוציא הגה מפיהם. ופתאום, בתוך הדממה הנוראה הזאת, נשמע לפתע קול רם. קול אשה, קולה של האם הצעירה, קול בוטח ושליו. לא ניכרה בו נימה של פקפוק או חוסר החלטיות.
"מהרו!", קראה, "מלו את התינוק שלי!". קולה הפך לזעקה: "רואים אתם כי עומדים לירות בנו, בכולנו! מהרו! שימות ילדי כיהודי"...
הנוכחים החלו להתאושש מקיפאונם, ורק אז גילו כי הסכנה חלפה לה. חוליית הגסטפו סיירה באולם-המלאכה של בית-הספר לילדים, בוחנת את עבודותיהם.
המוהל אחז בסכין ביד בוטחת והכניס את הילד בבריתו של אברהם אבינו. במהירות נסתיים הטקס והנוכחים התפזרו איש איש למקומו.
אך קולה של האם היהודייה,שבשיא האימה לא חשבה אלא על כך, שעליה למול את בנה - קול זה נשאר חרות בנפשם לעד... 

סיפור חסידי של "הידיעון" ידיעון הכפר  פר' "פנחס"

באדיבות מערכת שיחת השבוע 

וידוי של אנוסים

"מים", ביקש החולה בקול חלוש. הרופאים, שכבר היו לאחר ייאוש, הביטו בתדהמה בנס שהתרחש לנגד עיניהם. אך לפני דקות אחדות היה על סף המוות. הכומר כבר אמר עמו את הווידוי. ופתאום - הטבה בלתי צפויה כזאת.
צוות הרופאים מיהר להגיש לו טיפול. שעות ארוכות לא משו ממיטתו. אכן, ניכרו בו סימנים ברורים של התאוששות. לעת-ערב קבעו הרופאים, כי המשבר חלף. לא נשקפת עוד סכנה לחייו.
שבועות אחדים עוד היה חלש ורופאיו לא התירו לו לשוב לפעילות. אך כעבור תקופה מסויימת שב לאיתנו לגמרי, ואותות מחלתו לא ניכרו בו עוד.
באגולו היה שמו. הוא היה אישיות מפורסמת בכל מדינת ספרד. ידוע היה ביושרו, ועוד יותר בחוכמתו הרבה. מקורב היה לחצר המלוכה, והמלך אהב להיוועץ בו בשאלות שונות.
עד מהרה נעשה מבכירי שריו של המלך ומיועציו הראשיים. פעולותיו המוצלחות תרמו לא-במעט להתפתחות חיי הכלכלה במדינה. בתחום זה היה ממש אשף, והשיג הישגים מופלאים. המלך, מצידו, הכיר לו תובה והרעיף עליו מכל טוב.
על פרט אחד בחייו הצליח באגולו לשמור מכל משמר. הכול דיברו על חוכמתו, רבים הכירוהו, אך איש לא ידע מאומה על ...יהדותו. באגולו היה מן האנוסים הספרדים. יהודים שהמירו את דתם למראית-עין, ובהיחבא שמרו על מצוות-ה'.
למען האמת, לא היה לו הרבה מה להסתיר בעובדת היותו יהודי. בעבר עוד היה לו זמן פנוי לעסוק במצוות ולהרהר ביהדותו. עתה, כשעלה לגדולה, הוקדש כל זמנו לעבודתו בחצר המלך. הוא לא מצא עוד זמן לתפילה, ללימוד תורה, לקיום מצוות. מיהדותו נשארה לו רק האמונה שבלב. עמוק בתוך-תוכו נשאר בן נאמן לעמו ולאלוקיו.
מפעם לפעם, כשהיה שרוי לבדו, היתה מתמלטת מפיו אנחה כבדה על שהתרחק מיהדותו. כמה חסרה היתה לו השבת היהודית, כמה התגעגע לחגים, למצוות. אך עומס העבודה היה מדחיק את כאב-נפשו.
כך התנהלו חייו עד שנפל למשכב. מיטב רופאי המלך טיפלו בו. התרופות היקרות ביותר ניתנו לו. אך מאום לא הועיל. האיש הלך ודעך, והרופאים נאלצו לקבוע כי אין עוד כל תקווה.
ופתאום בא הנס, והוא הבריא באורח מופלא. חלפו הימים, ופרשת המחלה כמעט נשכחה מלב הבריות. רק הוא עצמו זכר היטב את אשר אירע. הוא ידע דברים שהרופאים המומחים לא יכלו לדעת.
יום אחד זימן אליו את הכומר לשיחה בארבע-עיניים. "אני זוכר כל מה שאמרת עמי בשעת הווידוי", אמר לו, כשהוא בוחן היטב את הבעת פניו של בן-שיחו, "אך בסוף, אחרי כל התפילות, אמרת כמה מלים שאותן לא הבנתי. המלים הללו עדיין חרותות בזכרוני, אך איני מבין את משמעותן".
רעד חלף בגוו של הכומר ושיניו החלו נוקשות. פניו החליפו גוונים חליפות. הוא ניסה לומר משהו, אך קולו לא נשמע לו. השר ראה היטב את התרגשותו, וניסה לעזור לו: "המלים שאמרת היו 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד'. אלה לא מלים יהודיות?". עתה החל הכומר לרעוד ממש.
"כך?", אמר באגולו, "אם-כן, יהודי אתה"... כל מענה לא בא. הכומר עמד בראש מורכן, נבוך ומבולבל.
"אל תפחד", ניסה השר להרגיעו, "לא אלשין עליך. רק הבטח לי בהן-צדקך שאתה מקבל עליך את דת ישו בלב שלם ולא תוסיף עוד לעסוק בהטפת יהדות".
"אני מעדיף למות כיהודי", קרא הכומר בשטף. עתה שבה אליו השלווה. המלים זרמו מפיו במהירות. "די לי בחיים הכפולים. הגיע רגע האמת. אני מוכן למות כיהודי".
"אחי!", קרא השר בחום וחיבק את הכומר באהבה, "בן עמי אתה! גם אני יהודי כמוך. עתה ידעתי, כי אכן דבק אתה באמונתך-אמונתי!".
סודם המשותף קירבם זה לזה. הם סיפרו איש לרעהו על חייהם. הכומר סיפר, שבחר בתפקידו למען מטרה אחת: לקרוא "שמע ישראל" באוזני יהודים אנוסים הנוטים למות, כדי שיוציאו את נשמתם בטהרה.
בשלב זה סיפר לו השר, כי בשעת המשבר, כשעמד על סף המוות, ביקש לקרוא לפחות את "שמע ישראל", ואולם התפילה נשתכחה ממנו. ופתאום חדרו המלים הקדושות לאוזניו. כמו משב רוח רענן אפף את כולו ונפח בו חיים חדשים.
הוא שקע בשינה וחלם חלום. איש זקן נגלה אליו. "סבך אני", אמר לו, וקולו רך ונעים, "אתה תבריא ממחלתך ותחיה. אך זאת בתנאי אחד: שתחזור לחיק היהדות. צא מן הארץ הזאת ועלה לארץ-ישראל. ובצאתך, תעלה עמך את עצמות אביך ותביאם לקבר ישראל".
השניים החלו לטכס עצות איך לצאת מן הארץ. הם החליטו, שהשר יאמר למלך, שבשעת מחלתו האנושה נדר לעלות לארץ-הקודש. המלך, שלא היה יכול לסרב לבקשה זו, סייע לו לבצע את תכניתו. ה'כומר', מצידו, הוציא את עצמות האב שנקברו בחצר הכנסייה שהיתה בהשגחתו, וכך יצאו השניים מספרד.
אחרי דרך נדודים הגיעו שני בעלי-התשובה לעיר-הקודש צפת. שם התמסרו לתורה ולעבודת-ה', ובבוא יומם נפטרו כצדיקים גמורים.

סיפור חסידי של "הידיעון" ידיעון הכפר  פרשת "בלק"

באדיבות מערכת שיחת השבוע

בין חיות הטרף

הכול יודעים שרבי חיים בן-עטר, בעל פירוש 'אור החיים' על התורה, היה צדיק קדוש ותלמיד חכם מופלג, אך מעטים יודעים שלא תורתו הייתה מקור פרנסתו. ה'אור החיים' הקדוש לא רצה לעשות את תורתו קרדום לתפור בה. בקלות יכול היה להתפרנס כדי מחייתו ממשרת רב או ראש-ישיבה, אך הוא העדיף להיות צורף.
הוא היה צורף מעולה, אך לא חיפש עושר. לעבודתו הקדיש רק שעות מעטות ביום, שדיי היה בהן לפרנסו בכבוד. אף לא היה לו בית-מלאכה משלו. הוא היה שכיר אצל צורף גוי, ועבד בשעות גמישות, כאשר נזקק לכסף. כל עוד נמצא המטבע בכיסו היה עוסק בתלמודו ולא היה מופיע לעבודתו.
ויהי היום ובת השולטן עמדה להינשא. השולטן זימן אליו את הצורף, מעבידו של רבי חיים, והזמין אצלו תכשיטים יקרים לרגל החתונה המלכותית. זו הייתה עבודה גדולה והצורף התחייב להשלימה במועד.
הוא חשב לגייס את רבי חיים לעבודה זו. אולם באותם ימים לא היה רבי חיים זקוק לכסף וסירב להתבטל מלימודו ולהופיע בבית-המלאכה. באין-ברירה נאלץ הצורף לעבוד בעצמו על התכשיטים המלכותיים. אולם הוא לא העריך נכונה את היקף העבודה וגודלה. היום המיועד הגיע והעבודה לא הושלמה.
כששמע זאת השולטן, בערה בו חמתו עד להשחית. מבלי להרהר רגע נוסף חרץ את דינו של הצורף - להשליכו לגוב האריות. ימות מיתה משונה על-ידי חיות טרף אכזריות, על שלא עמד בהתחייבותו לשולטן.
בצר לו, הטיל הצורף את כל האשמה על עוזרו היהודי. "עוזרי העיקרי, חיים בן-עטר, סירב לעבוד על התכשיטים שהזמין השולטן, ומשום כך לא עמדתי במועד שנקבע", הצהיר הצורף.
שמע זאת השולטן וחמתו הופנתה עתה אל היהודי שסירב להכין את התכשיטים שהזמין בית-המלוכה. חיש מהר גזר להעביר את גזר-הדין שנחרץ על הצורף הגוי - על ראשו של בעל 'אור-החיים'.
מאחורי ארמונו המפואר של השולטן, בטבור גנו המטופח, היה אזור מיוחד מוקף גדרות גבוהים. שם שכנו חיות טרף, אוכלות אדם, שאליהן היו מושלכים הנידונים למוות. לגורל איום ואכזרי זה נידון רבי חיים בן-עטר.
כשהגיעו שליחי השולטן אל רבי חיים כדי לבצע את גזר-הדין, ביקש מהם בקשה אחרונה. רצונו היה שיינתן לו לקחת עמו אל גוב האריות כמה מספרי הקודש שלו, וכן את טליתו ותפיליו.
השליחים צחקו לו בכל פה. "התרצה ללמד את האריות חוכמה מתוך הספרים שתיקח?", שאלו בלעג. על-אף הגיחוך שבמשאלה, ניתן לו מבוקשו.
רבי חיים בן-עטר הובל ברחובות העיר לקראת מותו האכזרי. יהודי העיר נעלו את חנויותיהם ואת עסקיהם וליוו את הצדיק בדרכו האחרונה. רבים מיררו בבכי. באווירה הקשה שנוצרה היה זה הנידון-למוות בעצמו שניחם את בני-עמו ועודדם. הוא שקרא להם לשים בה' את מבטחם ולא לאבד את אמונתם ואת תקוותם.
התהלוכה העצובה הגיעה לשערי הארמון. הנידון למוות, צרורו בידו, נמסר לידי השומרים. חבל נכרך סביב מותניו, והוא שולשל לתוך גוב האריות, היישר אל החיות הפראיות. השומרים הכירו היטב את סדר ההתרחשויות: זעקה מקפיאת-דם, קולות נהימה של חיות-טרף, ולאחר מכן דממת-מוות. הם כבר עשו זאת עשרות פעמים.
אך מה זה? אין זעקות ואין נהימות. שקט ושלווה. השומרים המופתעים הציצו אל תוך השטח המגודר, ונשימתם נעתקה מאפם. לתדהמתם העצומה ראו, שהאריות והנמרים רובצים על מקומם ואינם מראים כלל סימנים שבכוונתם לתקוף את האדם שהושלך לעברם.
"כנראה שהחיות אינן רעבות עתה", עברה מחשבה בראשי השומרים. אמנם טרם אירע כדבר הזה, אך מי יודע? קורה. ניתנה אפוא ליהודי ארכה, אך בעוד דקות אחדות ודאי יבוא קיצו.
השומרים הלכו לדרכם ושבו אחרי שלושה ימים, כדי להכניס מזון לגוב בעבור חיות-הטרף. כשהתקרבו אל הגוב קפאו בתדהמה עצומה. האומנם מציאות היא או חלום בהקיץ?! הם ראו את רבי חיים בן-עטר יושב במרכזו של גוב האריות, עטוף בטליתו ועטור בתפיליו, שקוע בספר המונח לפניו. חיות-הפרא רובצות סביבו בשלווה, בשקט ובהדרת כבוד, כאילו מאזינות הן למנגינה הערבה שמשמיע הצדיק תוך כדי תלמודו...
נבעתים והמומים נשאו השומרים את רגליהם וברחו כל עוד רוחם בם אל ארמון השולטן, כשהם מספרים לכל מי שנקרה בדרכם את הדברים המרעישים. השולטן התקשה להאמין לדיווח שקיבל מאנשיו, והזדרז להגיע אישית אל הגוב כדי לצפות במתרחש. ואכן, מחזה-פלא ממש מול עיניו. יושב לו היהודי בין חיות-הטרף והללו אינן נוגעות בו לרעה!
נפחד ציווה השולטן על עבדיו לחלץ את היהודי הקדוש מן הגוב. בעלי-החיים המאיימים נותרו רבוצים במקומותיהם גם כאשר שולשל החבל שנית לגוב, ורבי חיים בן-עטר הוצא ממנו בריא ושלם. השולטן ביקש את סליחתו. "עתה ידעתי", קרא בהתרגשות, "כי שומר ישראל הוא האלוקים ואין בלתו!".

 סיפור חסידי של "הידיעון" ידיעון הכפר  פר' "חקת"

באדיבות מערכת שיחת השבוע

המשפט ששינה את חיי

במשרד עורכי-הדין, שבו אני שותף זה כארבעים וחמש שנה, התייצב יום אחד איש צעיר ומזוקן, לבוש חליפה כהה וחובש מגבעת. המחשבה הראשונה שחלפה במוחי הייתה - הנה עוד מתרים. העיר ממפיס במדינת טנסי היא יעד מבוקש במסעותיהם של מגייסי כספים למוסדותיהם. לא ידעתי אז הרבה על היהדות, אך תמיד שמחתי לסייע למוסדות תורה ואף ללמוד מהמתרימים דבר או שניים.
כשראיתי את היהודי המזוקן נכנס למשרד, ניגשתי אליו והושטתי לו יד לשלום. שאלתיו לשמו והצגתי את עצמי - אלוין גורדון. "נעים מאוד", אמר, "באתי לכאן כדי לפגוש את וגיג". וגיג הוא חברי ושותפי במשרד. לשכותינו צמודות זו לזו. וגיג הוא יהודי נטול כל רקע ביהדות. המתרימים לא היו בדיוק הקהל החביב עליו, אם לנקוט לשון המעטה.
"יש לך אישה וילדים?", שאלתי את האיש, שעתה כבר ידעתי את שמו - הרב משה קוטלרסקי. "ברוך-ה' כן", ענה. "אם-כן, כדאי שלא תיכנס לחדרו של וגיג", יעצתי לו, ספק בחיוך ספק ברצינות. הוא זקף גבה בתמיהה והסברתי: "זו הקומה השתים-עשרה של הבניין. אם תיכנס לחדרו של וגיג, יש סיכוי סביר שתצא מתוכו מבעד לחלון".
נראה שדבריי לא הרשימוהו ביותר, משום שהוא פנה היישר למשרדו של וגיג. כעבור שעה קלה יצא משם, שליו ורגוע. ואז התפתחה בינינו שיחת היכרות, שהתפתחה לימים לידידות אמיצה.
מתוך השיחה למדתי כי הרב קוטלרסקי הוא אחד מראשי המרכז העולמי של שליחי חב"ד. הוא גם סיפר לי את מטרת בואו: קרוב-משפחה של וגיג, יהודי שומר מצוות, פנה אליו  בבקשה לפגוש את וגיג ולנסות לקרבו ליהדות.
חלפה שנה והנה אני מוצא את עצמי, את אשתי ואת שני בנינו ישובים בסוכתה של משפחת קוטלרסקי בשכונת קראון-הייטס בברוקלין. זה היה בהושענא-רבה. בליל שמיני עצרת הלכנו ל'הקפות' בית-מדרשו של הרבי מליובאוויטש.
לנוכח קהל החסידים האדיר חשתי לרגע כמי שנקלע לפלנטה אחרת, אך עד מהרה השתלבתי באווירה והייתה לי הרגשה טובה. מעולם לא ראיתי דבר כזה. זה היה מחזה שלא ייאמן. השמחה העצומה, הריקודים, השירה.
הרבי עצמו עמד על בימה מוגבהת ומשם ניצח על השמחה. כשהניף ידו להגברת השירה, כל הבניין רקד. חשבתי לעצמי שלא יכולה להיות בעולם שמחה גדולה מזו. באותו לילה גם ידעתי שהגעתי למקום הנכון ושאני רוצה כי כל זה יהיה חלק מחיי.
במוצאי החג ראיתי שהקהל כולו מסתדר בתור ארוך לקבלת 'כוס של ברכה' (הרבי מוזג לכולם יין מהכוס שעליה בירך ברכת המזון וערך עליה 'הבדלה'). השתלבתי עם שני בניי בתור, וצפיתי בדרך שבה הדברים מתרחשים. ראיתי, למשל, כי הקודמים לי בתור היו בהתחלה חלק מהשירה ומהשמחה, אך ככל שהתקרבו אל הרבי הרצינו יותר ויותר. וכשעמדו מול הרבי, הבחנתי שהרבי מביט לכל אחד ואחד בעיניו, מוזג יין לכוס שבידו, מביט שוב לעברו, והאיש פונה הלאה.
אמרו לי: "אל תדבר עם הרבי, כי רבים ממתינים בתור". הבנתי זאת. ואז הגיע הרגע שאני ובניי עמדנו מול הרבי. אמנם זה היה לפני עשרים וכמה שנים, אבל עדיין אני זוכר את הרגע הזה וחי אותו כל פעם מחדש. הרבי הביט עמוק לתוך עיניי. זאת הייתה חוויה שאני יכול להגדירה במילה אחת: קדושה.
הרגשתי כי שתי העיניים שמביטות בי פולחות את כליותיי ויודעות עליי הכול. הרבי נתן לי לחוש באותו רגע כאילו אין בעולם איש מלבדי. כל המון האדם וכל ההמולה העצומה סביב, כאילו לא היו; רק הוא ואני. ואז, בעודו מיישיר אליי מבט, שאל לפתע: "מה אתה עושה למען היהדות ולמען התורה בממפיס-טנסי?".
ברגע הראשון לא יכולתי להאמין שהרבי אמר לי זאת. הרי מעולם לא נפגשנו ואיש לא הכיר בינינו. מרוב תדהמה נאלמתי דום. הרבי הוסיף להביט בי ואמר: "אתה צריך לחזור לממפיס ולפעול שם למען התורה והיהדות".
באותה שעה ידעתי שאני רוצה לעשות את מה שהיהודי הזה מבקש ממני. עוד לא ידעתי איך, אך כבר היה ברור לי שחיי עומדים להשתנות.
חזרנו לממפיס, ומאז אמנם השתנו חיינו לבלי הכר. מטרות חיי השתנו, ערכיי השתנו, ביתי השתנה.
באותה עת עדיין לא היה לי כל ידע תורני, ובכל-זאת חשתי צורך עמוק לייסד שיעור תורה במשרד עורכי-הדין שלנו. בכל יום ראשון בבוקר נהגתי לאסוף את חבריי, לקרוא באוזניהם פסוקים מהתורה, ולהסביר אותם כמיטב הבנתי.
בתוך זמן-מה החל גם ביתנו להתנהל על-פי התורה. את בנינו גידלנו ברוח זו, וכיום גם הם מנהלים בתים יהודיים לכל דבר. לפני כשבע שנים הבאנו לעירנו שליח של חב"ד, והוא פועל בה גדולות ונצורות. המהפכה האישית שפקדה אותי הייתה למהפכה כלל-יהודית בעיר. זכיתי לקיים את דברי הרבי - "לפעול למען היהדות ולמען התורה בממפסי-טנסי".

 סיפור חסידי של "הידיעון" ידיעון הכפר  פרשת "קרח"

באדיבות מערכת שיחת השבוע

 

סיפור שהשלים

תקופה ארוכה שרר מתח בין חצרותיהם של הצדיק רבי יהודה-הירש מסטריטין ורבי מאיר מפרמישלן. מחלוקת ישנה הייתה נטושה ביניהם והשניים לא דיברו זה עם זה.
פעם אחת קרה, שהשניים נזדמנו יחדיו לעיר לבוב. לשניהם היו חסידים בעיר, ובלי כל כוונה מראש באו יחדיו לבקר את חסידיהם.
בלבוב היה חנווני אחד, שהעריץ את שני הצדיקים. תמיד נהג לבקרם ובלע בשקיקה כל מילה מדבריהם. ימים אחדים לפני בוא שני הצדיקים לעיר נולד לו בן זכר, ומועד הברית חל בדיוק כאשר השניים שהו יחדיו בלבוב.
החנווני היה יהודי תמים, ושמח מאוד על ההזדמנות שנפלה לידו לכבד את שני הצדיקים במצוות המילה. מבלי לחשוב הרבה, הלך וביקש מהאחד להיות סנדקו של בנו, ואת השני הזמין להיות המוהל.
ניאותו הצדיקים למלא את בקשת החנווני, ואיש מהם לא ידע שיריבו עתיד לשמש עמו באותה ברית, זה סנדק וזה מוהל.
ביום הברית סיים החנווני את הכנותיו ויצא בעגלה להביא את הצדיקים. תחילה אסף את רבי יהודה-הירש מסטריטין, וכשהגיעו אל האכסניה של רבי מאיר מפרמישלאן, ביקש מרבי יהודה-הירש לסלוח לו ולהמתין רגעים אחדים, כי הוא הולך לקרוא לסנדק.
כשראה רבי יהודה-הירש שהחנווני מביא עמו את רבי מאיר מפרמישלן, הסב את פניו ממנו. ראה רבי מאיר את עמיתו יושב בעגלה ופניו מוסבות ממנו, והחליט שזו ההזדמנות לסיים את המחלוקת שביניהם.
ניגש רבי מאיר אל המרכבה, לא עלה עליה, ואמר: "מאיר אוהב, כידוע, לספר סיפורי-מעשיות. גם עכשיו אספר סיפור, ומי שרוצה - ישמע".
רבי מאיר החל בסיפורו:
במדינת ספרד חיו לפנים יהודים רבים. חייהם היו שלווים ורגועים, הם עסקו במלאכה ובמסחר והצטיינו בכל תחום שבו שלחו את ידם. לא ארכו השנים והיהודים טיפסו במעלות החברה והמעמד, ותפסו משרות בכירות בחיי המדינה.
הצלחתם של היהודים הייתה לצנינים בעיני שונאי-ישראל, והללו החלו להסית את המלך והשרים נגד היהודים. לא עברו ימים רבים והוכרזה הגזרה, שעל כל היהודים תושבי ספרד להמיר את דתם או להגר בעירום ובחוסר-כול אל מחוץ לגבולות המדינה.
רבים היו היהודים, המשיך רבי מאיר בסיפורו, שבחרו להניח את כל הונם ורכושם בספרד ובלבד שיוכלו להיות נאמנים לדת-אבותיהם. אך היו יהודים שלא עמדו בניסיון, וקיבלו עליהם למראית-עין את הדת הנוצרית.
קשים היו חייהם. במרתפים אפלים הוסיפו לשמור את מצוות התורה, אולם כלפי-חוץ נראו והתנהגו כנוצרים לכל דבר. 'אנוסים' נקראו היהודים האלה, שנאנסו לחיות חיים כפולים.
בין האנוסים הללו היו שהגיעו למעמד של כמרים ושרים. איש לא ידע שהם יהודים בסתר. אפילו הם-עצמם לא ידעו ולא הכירו את האנוסים האחרים.
באותם ימים קרה, ששר בכיר בממשלה חלה במחלה קשה. כשהחמיר מצבו וכבר עמד על סף גסיסה, קראו משרתיו לכומר, כדי שיוכל השר להתוודות לפניו על חטאיו לפני מותו. מכיוון שהיה שר בממשלת המלך, הביאו לו הגמון מפורסם, שהיה מקובל בחצר המלכות.
נכנס ההגמון אל חדר החולה והחל לדבר עמו, ואילו הגוסס הסב את מבטו אל הקיר, ולא ענה לו דבר. חשב ההגמון שמחלת השר התגברה, והזעיק רופא. אולי מצבו חמור כל-כך, שאפילו אמירת הווידוי עלולה להזיק לו.
בדק הרופא את החולה ואמר שמצבו יציב, לא הוטב ולא הוחמר. הרהר ההגמון בדבר, והבין שיש כנראה סיבה אחרת להסתייגות החולה מנוכחותו. הביט בחדר סביב, ולא ראה צלב על הקיר. היה זה סימן נוסף...
הורה ההגמון למשרתי הבית לסגור עליהם את הדלת ולא להתיר לאיש להיכנס לחדר. כאשר ננעלה הדלת, הסיר את הצלב מעל צווארו, גחן מעל החולה ולחש באוזנו: "שמע ישראל, ה' אלוקינו ה' אחד".
הסב החולה את פניו, הביט בהגמון, וראה שאינו עונד לצווארו צלב, ועיניו מביטות בו ברוך ובאהבה.
"גם אתה יהודי במחתרת!", אמר בלחש, מופתע ונדהם.
"כמוך, גם אני עובד את ה' אלוקינו בסתר", אמר ההגמון.
שוחחו השניים שיחה ארוכה, משתפכים זה באוזני זה על חייהם הכפולים, ובסיום הפגישה הבטיח ההגמון לחולה, שלאחר מותו יביאו אותו לקבר ישראל.
"זה הסיפור", סיים רבי מאיר מפרמישלן את דבריו. "ברגע שנודע לשני האנוסים שהם עובדים א-ל אחד, נעשה ליבם לב אחד. וכי אנו גרועים מן האנוסים? הלוא שנינו עובדים אותו בורא-עולם, לא בסתר אלא בגלוי, אף-על-פי שכל אחד ואחד עובד את ה' על-פי מסורת אבותיו. אם-כן, מהו הרוגז בינינו? יסב-נא רבי יהודה-הירש את פניו אליי, ניתן יד איש לרעהו ונאמר: שלום עליכם".
נתרצה רבי יהודה-הירש לרבי מאיר ועשו שלום ביניהם. ערכו את הברית, זה סנדק וזה מוהל, ומאותו יום נתקרבו זה אל זה בלב שלם והיו לידידים נאמנים בלב ובנפש.

סיפור חסידי של "הידיעון" ידיעון הכפר  פרשת "שלח"

באדיבות מערכת שיחת השבוע 

המשרת הקדוש

אביו של הירשלי לא היה רב ואף לא תלמיד-חכם. יהודי פשוט וצנוע היה, וגם דל ואביון. מסיבה זו נבצר ממנו לשלוח את בנו אל המלמד, כיתר הילדים - פשוט לא היה לו במה לשלם שכר לימוד.

עם זאת, מכיוון שיהודי כשר היה, השתדל למלא את חובת "ושיננתם לבניך". במעט שעות הפנאי שלו היה מלמד את בנו את צורת האותיות, תפילה, מעט חומש וכדומה. והירשלי, כל מלה ששמע מאביו, בלע בצימאון רב ושינן בהתלהבות.

ילד מיוחד היה מילדותו. עיניו העמוקות והגדולות כמו תרו אחר דבר-מה טמיר ונעלם. מוחו לא ידע שובעה במעט הדברים שלמד עם אביו. רוב שעות היום היה מסתובב בשדות הפתוחים, חושב ומהרהר, ובקירבו מפעמת נפש זכה וטהורה, נשמה גבוהה.

אך גם מעט הלימודים, להם זכה הירשלי, לא נמשכו זמן רב מדי. בהיותו כבן עשר שנים נתייתם מהוריו ונשאר בודד בעולם. כדי שיוכל לקיים את עצמו, החל לשמש שוליה של חייט. שם, באחת הפינות שהוקצתה עבורו, חי את חייו והתפרנס למחייתו.

בשקט ובהכנעה היה הירשלי ממלא גם הוראות שלא היו קשורות במלאכת החייטות. וכי למה לא ינוצל הנער השקט והנוח לשם הבאת מים מן הנהר או להסקת התנור? כלום נשמעה מפיו אי-פעם מלת התנגדות כלשהי?

רק לעת ליל, כאשר ירדה השינה על בני-ביתו של החייט, יוצא היה הנער בלאט ועושה את צעדיו לעבר בית-המדרש המקומי. ללמוד אמנם ידע מעט מאוד, אך לשמוע היה מסוגל. יושב היה כאשר לפניו פתוח חומש או ספר אחר, אך אוזניו כרויות לקול לימודם של הלמדנים המאחרים שבת.

בכל פעם היו אוזניו נצמדות לקול לימודו של אחד הלומדים. אט-אט קלט מושגים, שמע סברות, והשגתו בתורה החלה מתרחבת ומעמיקה. אחר-כך היה נוטל בהיחבא את הספר שהשאיר אחריו הלומד ומוגיע את מוחו לשנן מתוך הכתב את ששמע קודם לכן מפיו.

שמו של הירשלי השוליה הוזכר לא אחת בפי תושבי דמבוורה עיירתו - לטובה. הכול שיבחו את חריצותו וטוב-לבו, אך איש לא ידע על המתחולל בתוך נפשו. את התבערה הבוערת בלבו לא חזה איש.

יום אחד חל שינוי בחייו של הנער. לעיירה הגיע רבי מושה'לה מפשוורסק, שצדקתו עדיין היתה נסתרת וחבויה מעיני הבריות. כאשר נכנס לבית-המדרש, בבגדי הגלות המרופטים שעטפוהו, נראה היה כקבצן רגיל, מאלה העושים את דרכם מעיירה לעיירה. אך לא-כן בעיניו של הירשלי. משהו בקירבו ניצת למראה ההלך הזר.

האורח ביקש רשות מן הגבאים לעלות אל בימת-הקריאה ולשאת את דברו. גם זה לא חרג מגדר מרגיל. הרבה מגידים היו סובבים בעיירות ובכפרים ודורשים לפני הקהל. אחרי הדרשה היו מלקטים כמה פרוטות למחייתם, ואילו הקהל האזין, שמע לפעמים דברים חדשים, ואולי אף התעורר בתשובה.

הדרשן האורח עלה על הבימה ודרש. הקהל שמע ופנה לדרכו. אולם לבו של הירשלי זע. הוא הרגיש כאילו כל מלה מכוונת היישר אליו. דברי הדרשן לא נתנו לו מנוח.

רבי מושה'לה נשאר בעיירה עוד ימים אחדים. סופר-סת"ם היה, ובעליית בית-המדרש ישב ועסק במלאכת הכתיבה. לפני כתיבתו היה יורד לטבול במקווה. עיניו של הירשלי דבקו באורח והוא לא פסק מלעקוב אחריו.

כשעמד האורח לעזוב את העיירה, ניגש אליו שוליית החייט, ובעיניים מתחננות ביקש: "קחני עימך". האורח נענה לו, נטלו עימו והביאו לפריסטיק - מקום משכנו של הצדיק רבי מנדלי, שמאוחר יותר התפרסם כרבי מנדלי מרימנוב. הירשלי היה למשרת בביתו של הרבי.

גם בבית הצדיק עושה היה את מלאכתו נאמנה. מבקע עצים, מסיק את התנור, וכדומה. אך לבו היה ער, אוזניו קשובות, ומוחו רושם היטב את כל האווירה ספוגת הקדושה והטהרה שמסביב.

גם בפריסטיק הוסיף לנהוג כדרכו. לעת ערב, כשסיים את מלאכתו בבית הרבי, פורש היה לבית-המדרש, מאזין ללימודם של הסובבים אותו, ואף מנסה לפתוח בעצמו ספרים ולעיין בהם.

יום אחד חלה משמשו האישי של הרבי. הירשלי נקרא למלא את מקומו. רעד אחז בכל חלקי גופו. "כיצד יעז עלוב-נפש שכמותי לשרת את הצדיק?", ייסרוהו כליותיו. אך את שנצטווה עליו לבצע.

בדחילו ורחימו ניגש אל מלאכת הקודש. הכין את כל צרכיו של הרבי ולקראת ערב הציע את מיטתו של הרבי, עליה היה נח בתום עבודת הקודש שלו.

בבוקר, כאשר קם הצדיק משנתו, מיהר לשאול את בני-ביתו מי הציע לו את המיטה. משנענה, הפטיר בלחש: "הלילה טעמתי מן הטעם שחש יעקב אבינו כאשר ישן בבית א-ל"! להפתעת הכול פסק הרבי, כי מיום זה והלאה יהיה הירשלי הנער - משרתו, גבאו ומשמשו.

'המשרת הקדוש' - זה הכינוי שכונה בו הנער למן אותו יום. הכינוי הוסיף לדבוק בו גם שנים רבות אחר-כך, כאשר שוב לא היה 'הירשלי המשרת', אלא הצדיק הנודע רבי צבי הירש מרימנוב - שמילא את מקום רבו - ושאלפי חסידים צבאו על פתחו וייחלו לברכותיו ולתפילותיו. 

סיפור חסידי של "הידיעון" ידיעון הכפר

באדיבות מערכת שיחת השבוע

מבט של צדיק

יהודי העיירה הקטנה, שליד העיר אושאמיר שבאוקראינה, נאנקו תחת ידיו הרודניות של מנהל האחוזה שממנה התפרנסו. הוא היה רודה בהם מבוקר עד ערב. כל מה שעשו לא נשא חן בעיניו. אם לא די בכך, גם היה נוהג לקצץ במשכורתם, כל פעם בתואנה אחרת.
מנהל האחוזה הזה בעצם היה יהודי. איש לא ידע מהיכן הגיע למקום ומה עברו של האיש. אך בכל הקשור להווה, ידעו הכול כי יהדותו מסתכמת במוצאו בלבד, וכי גם זה היה יותר מדי בשבילו.
זה היה בשבוע שקדם לראש-השנה. הצדיק רבי מרדכי-דוב מהורניסטייפולי הגיע לעיר אושאמיר, כדי לשבות בה. מנהג קבוע היה לו, לנדוד בימי חודש אלול בערים ובעיירות, כדי לעורר את לב הבריות לעבודת הבורא ולזרזם לשוב בתשובה שלמה.
המוני יהודים מכל יישובי הסביבה נהרו אף הם לעיר אושאמיר, כדי לעשות את השבת בצילו של הצדיק המפורסם. בין הבאים היו גם רבים מבני העיירה הסמוכה. עם צאת השבת, שעברה מתוך התרוממות הנפש, ניתנה לציבור הזדמנות להיכנס לחדרו של הצדיק, כדי להיפרד ממנו לשלום ולהתברך מפיו.
בני העיירה הנדכאים סיכמו ביניהם, כי כל אחד, בבוא תורו להיכנס אל הקודש, ישטח לפני הצדיק את צרת מנהל האחוזה הרובצת על ראשם. בצער רב הקשיב הצדיק לסיפורם העגום של יהודי העיירה. במיוחד ציערתו העובדה כי איש זה יהודי הוא. "המתינו עד מחר ונראה מה אפשר לעשות", השיב להם הצדיק.
למחרת, בתום תפילת השחרית, הורה הצדיק למשמשיו להתכונן לקראת יציאה לדרך. להפתעת הכול לא פנה הצדיק במסלול הנסיעה שנקבע מראש. הוא ציווה על הרכב להפנות את הסוסים לכיוון העיירה הסמוכה. תושבי העיירה, שהתכוננו אף הם לשוב לבתיהם, השתוממו עד מאוד. בזריזות רבה עלו אף הם על עגלותיהם, והצטרפו לעגלתו של הצדיק. כך התנהלה שיירה ארוכה של עגלות, ובראשן עגלת הצדיק.
כשנכנסה השיירה אל תוך העיירה, שאל הצדיק למקום מגוריו של מנהל האחוזה. הוא הורה לרכב לנסוע לכתובת שנמסרה. למראה השיירה והצדיק בראשה, יצאו כל בני העיירה מבתיהם והביטו בנעשה נרגשים ומופתעים. באותה שעה היה הצדיק שקוע בתוך עצמו, וכמעט שלא הוציא הגה מפיו.
כשנראה ממרחק ביתו הגדול והמפואר של מנהל האחוזה, נעתקה הנשימה מלבותיהם של המלווים ושל יתר התושבים. "מה יעשה עתה הצדיק? האם ייתן ברשע את עיניו ויעשהו גל של עצמות?", תהו.
על מרפסת הבית ניצב מנהל האחוזה בכבודו ובעצמו. מקטרתו בפיו וכל הופעתו אומרת שחצנות. אך ככל שקרבה השיירה לביתו, ניכר היה כי הוא תוהה על פשר הכבודה הגדולה הזו.
בדיוק מול פתח הבית ביקש הצדיק לעצור את העגלה. בתור ארוך השתרכו מאחור כל יתר העגלות. רק אז נשא הצדיק את עיניו לעבר הבית המפואר. כעבור רגע הבחין במנהל האחוזה המתבונן בו. הצדיק הוסיף להביט לעברו, מבלי להסיר את עיניו ממנו. כך נמשך המחזה המיוחד מספר דקות.
לפתע ירד הצדיק מן העגלה והחל לפסוע לעבר הבית. כל היתר נותרו על מקומם מתבוננים ממרחק בנעשה. כשהתקרב הצדיק אל הפתח, נבלע בעל האחוזה בתוך הבית. לא חלפו אלא שניות מעטות והדלת נפתחה מבפנים. הצדיק ומשמשו נכנסו פנימה. חלפו עוד כמה דקות והצדיק ומשמשו יצאו את הבית, עלו על העגלה ועזבו את המקום.
את שהתרחש פנימה, שמעו בני העיירה לאחר מכן ממשמשו של הצדיק. התברר, כי מהרגע שפתח להם מנהל האחוזה את דלת ביתו ועד שיצאו, לא החליפו ביניהם אף לא מילה אחת!
בהנהון ראש קל הזמין אותם מנהל האחוזה להיכנס פנימה. הוא הציע לצדיק כיסא לשבת והתיישב ממולו. הצדיק הניח את שתי ידיו על-גבי השולחן, זקף את גבו, והביט בעיניו הטהורות בתוך עיני הרודן הרשע. תחילה היה מבטו של מנהל האחוזה קשוח ועיקש. אט-אט, ככל שחלפו השניות, הלך מבטו והתרכך. מבטו של הצדיק, שהיה בתחילה רך וחומל, הפך אט-אט נוקשה ותקיף.
לפתע התלחלחו עיני בעל הבית. דמעה גדולה נשרה על לחייו. באותו רגע קם הצדיק ממקומו וללא אומר ודברים פנה לעבר הדלת. מנהל האחוזה נותר מסומר למקומו, לא מצליח אפילו לקום מכיסאו כדי ללוות את אורחיו.
באותו יום נשאר הצדיק בעיירה. כל מי שלא היה בשבת באושאמיר, ניצל הזדמנות זו כדי להתברך מפיו. לעת ערב, בשעה שהבית שבו התארח הצדיק התרוקן מאדם, נראתה דמות שחוחה מתקרבת אל הבית. זה היה מנהל האחוזה. הוא נכנס פנימה בעיניים מבוהלות, כאילו משהו נורא רודף אותו. שעתיים תמימות התייחד עם הצדיק.
בראש-השנה של אותה שנה הופיע מתפלל נוסף ובלתי צפוי בבית-הכנסת. זה היה כמובן מנהל האחוזה. במשך שני ימי החג כמעט לא מש ממקומו. הוא עמד עטוף בטליתו, שכיסתה את שתי עיניו, והתפלל בדמעות שליש. האיש המתנכר והרודה, היה מאותו יום ואילך לבעל-תשוב אמיתי ולמיטיב עם אחיו.

 

טל' להזמנות: 03-9607967 , 054-2543391 פקס: 03-9606384  E-mail: yedion-k@014.net.il
לייבסיטי - בניית אתרים